שלישי 20 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 03.04.2016
    מאמארינה
    מאוקראינה היא לא זוכרת הרבה, אבל מתגעגעת לילדותה כעולה חדשה בשיכון רכבת מול השוק בפרדס-כץ, ולשכנים שצועקים מהמרפסות. עם אלבום חדש שיצרה יחד עם הצמד גיא ויהל ואמהות טרייה, למארינה מקסימיליאן יש את כל הסיבות להיות מאושרת. דניאלה לונדון דקל קפצה לביקור בית וזכתה אפילו לקונצרט פרטי בפסנתר ששמו עיליי
    דניאלה לונדון־דקל

     בפנים נקיות מאיפור, פני שיש לכנות, פותחת לי מארינה את הדלת לביתה באחת השכונות הצפוניות של ת״א. הופתעתי מגודלה. כלומר מקוטנה. לא כוו גבוהה כמו שחשבתי, הייתי בטוחה שאפגוש את גוליית. אז או שהאנשים בתעשייה קטנים במיוחד או שניזונתי מאיזה דימוי ציבורי. בחורש התשיעי להריונה, היא נראית דקיקה וחיונית. אישה יפה וצעירה. כמעט נערה.

    התיישבנו בסלון, שלא נראה בשום צורה כמו סלון. באמצע החלל המרכזי מוצבת מיטה. סתם כך, באמצע החדר. "נקודת האזנה", כפי שמארינה וגיא בן זוגה הסבירו לי. אני לא יודעת אם אפשר לומר שהבית "יפה". הוא מאוד, איך לומר... אחר. אבל הוא משקף, במהירות עצומה, את דייריו. לא עוד בית שעומר להפוך לחלום בורגני על משפחה. מרחפת מעליו איזו אווירת קומונה. שום דבר לא בדיוק ״במקום״. פה ושם שקיות, שם מערכת תופים, בצד שולחן יצירה. מחשב נייד זרוק על הספה. אוזניות. כלב בשם מייפל שגיא הביא לתוך הזוגיות. התחלנו. ביקשתי ממארינה לחזור ולומר לי את שם העיירה הקטנה שבה נולדה ברוסיה. היא אמרה;

    אני שואלת אותה אם לפחות היה שם שלג. ״שלג, כן",

    היא עונה. "אבל אני הייתי רק בת שלוש כשעלינו כל המשפחה. אני לא זוכרת כלום.

     

    צילום ועריכה: תומריקו

    צילום ועריכה: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    באופן מוזר, גם אחי, ואדים, שעלה הנה בגיל 12 ולכאורה אמור לזכור המון, לא זוכר. כנראה הרצון למחוק ולהתחיל מההתחלה הוא ענייו פסיכולוגי הישרדותי אצל עולים חדשים",

    באחר משירי האלבום החרש, כתבה מארינה שיר המדבר על חוויית ההגירה, היא כותבת בו: "אין לאן לחזור ולא כדאי לברוח, קחי לך זמן לחשוב, למצוא שפה ולא לשכוח, תמונות שחור-לבן קמו לתחייה במקום אחר, "זיכרון חוזר". כששמעתי את השיר, נזכרתי בלאה גולדברג, אולי כי היא אחת המשוררות האהובות על מארינה. את אהבתה ביטאה בלחן הנפלא ובביצוע שעשתה לשירה של גולדברג - "עמוק בטל".

     


    "יכולתי להרגיש את המולדת השנייה דרכם. הרי אין כאן אף מקום שהם יכולים להצביע עליו ולהגיר - את רואה ילדתי, פה גדל¬תי, פה הייתי, פה למדתי. אבל מצד שני, השפה בבית, המשפחתיות,

    הסבא והסבתא, הנופים, התרבות, המוזיקה, זה משם״. הגעתם לפרדם־כץ. שכונה ענייה, מסורתית, עם אחוזי פשע גבוהים״.

    "בשביל הוריי", צוחקת מארינה, "פרדס-כץ הייתה דומה לי¬שראל שהם דמיינו. ככה נראתה בעיניהם הישראליות. חמה כזו. משפחתית. באופן מוזר זה התאים לנו".

    את זוכרת את השכונה בחיבה?

    ״מאוד, מאוד,ערות, אוכל, שכנים צועקים ממרפסת למרפסת, צפירה כזו שמכריזה על כניסת השבת. מכולת. שוק. אנשים בטרנינג. מוכר האופניים של השכונה, שהיה מוכר אופניים שהוא 'מצא' אם אפשר לקרוא לזה ככה - ושאת זמנו הפנוי הקדיש לכתיבת שירה. המון טיפוסים. אני אוהבת״.

     תארי לי את הבניין.

    "שיכון. בתי רכבת, ארבע קומות, אנחנו קומה ראשונה. מול השוק. חמציצים בין חצרות הבתים..."

    יש לך חברות משם?

    ״לא. גם לא היו לי אז. אני הייתי הילדה המוזרה שנוסעת לקונסרבטוריום בשני אוטובוסים ומנגנת בפסנתר. לא הייתי אהודה".

    החינוך של הילדים בראש סדר העדיפויות?

    "לגמרי".

    זה עניין רוסי או אישיותי?

    "שאלה טובה, לכאורה קל להגיד שזה בגלל הרוסיות. ההתמדה עד כדי חירוף נפש זה אולי משהו רוסי. אבל מצד שני, כנפגעת של החינוך הזה בעצמה, אמא שלי הייתה מאוד רכה ומכילה. מאוד היה חשוב לה שאקבל חינוך מוזיקלי, שאהיה בוגרת הקונסרבטוריום, אז כשהייתי צריכה חיזוק, היא עשתה את זה בצורה מניפולטיבית וחכמה״.

     

    מה זה אומר חינוך מוזיקלי?

    "תיאוריה וסולפז'. לקרוא תווים, לקרוא ריתמיקה, לדעת לכתוב, להכיר כל מיני כלים, מוזיקה עתיקה, מקהלה, פסנתר, צ׳מבלו, עיבוד וקומפוזיציה,״ זה כל הזמן הלך והתרחב. אבל בסביבות גיל 12 כבר היה לי קשה עם הקלאסי. עם הנוקשות. בכל זאת המשכתי עד לתעודת 'בוגרת הקונסרבטוריום'״.

    ״לאמא שלי טוב בדיוק איפה שהיא נמצאת״, אומדת מארינה. ״היא אוהבת ללמד. היא מורה בנשמתה. אין לה צורך להיות בפרונט. היא אוהבת את המפגש עם הילדים. וו אני שהרחקתי לכת בחיפוש אחרי שדות מוזיקליים אחרים״.

    תמיד ידעת שאת רוצה להיות ״מארינה מקסימיליאן בלומין״?

    "כן. מגיל ארבע אני מציגה את עצמי 'מארינה זמרת'״.

     

    את ״מארינה זמרת״ פגש הקהל הישראלי בעונה החמישית של "כוכב נולד", שם הביאה פרשנות ג׳אזית ותיאטרלית לשיריה. הבגרות והמקצועיות, בשילוב עם הופעתה הייחודית, מיצבו אותה מיד כתופעה. בניגוד לכוכבי רגע שזהרו ומיד כבו, משם היא רק נסקה. שרה קלאסיקות ישראליות; שרה ג׳או, שרה רוק, כתבה, הלחינה, הוציאה אלבום באנגלית בשם "step into my world" שזכה למעמד של זהב, חברה למוזיקאי והמנצח גיל שוחט ויחדיו העלו מופע מוזיקלי, הוציאה כמה שירים ברוסית, השתובבה עם בובת הפרווה רד בקאוורים של רוק פרוע ופצחה במקביל בקריירת משחק - "תמרות עשן", ״ילדי ראש הממשלה״, "יחפים״ ועור - שאל כולם השתחלה בטבעיות, כאילו נולדה"מארינה שחקנית״.


    אז את גם ״מארינה שחקנית״?

    ״לא. ממש לא. בהתחלה זה הדליק אותי, כי הרגשתי שאני יכולה לשחק. רציתי להתנסות. אבל בשנה-שנתיים האחרונות זה כבר פחות מדבר אליי. הגעתי לשלב שזה כבר לא'מה אני יכולה לעשות' אלא 'מה אני רוצה לעשות'״,

    תסבירי.

    "אני מרגישה שבמשחק אני יוצאת החוצה - אני משחקת רגשות של אחרים, מוזיקה זה בדיוק הפוך - זה להיכנס פנימה. להביא את עצמי במובן הכי עמוק. אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה לשחק, אבל חבל. יש מישהי שתשמח לעשות את זה הרבה יותר ממני, זה לא בוער בי. כשחקנית, את בורג קטן בתוך הדבר הזה שנקרא 'עשייה טלוויזיונית', ואני, באופן אישי, לא מצליחה להגיע שם לרגע הזה של הקסם. תני לי נסיעה ארוכה לגליל, הופעה מתישה, לעמוד מול קהל... שם אני יודעת שזה יבוא. אני יודעת שיהיה את הרגע הזה שבשבילו שווה הכל".

    את מזגזגת לא רק בין ״קריירות״, אלא גם בין מיינסטרים לשוליים.

    "למה את מתכוונת?"

    אני מנסה לבנות תיאוריה - ואם לא אספת לד, תעזרי לי בה - שהזגזוג בין השוליים למיינסטרים הוא לא רק במוזיקה. הוא בעוד תחומים. למשל, בעיצוב הצורה, בלומר בהופעה החיצונית שלך. היית אישה גדולה. נושאת דגל של נשיות בוטחת, לא מתנצלת, ופתאום - טראח - דיאטה, ספורט, בגדים נבונים ופפראצי שלך בים עם ביקיני, כאילו בלי לאותת פתאום הפכת למישהי שכן מצייתת לחוקי היופי המערבי הנוקשה. ומה שמוזר הוא - אולי כמו בכל דבר שאת עושה גם במוזיקה - שאת נורא משכנעת. בשהיית הפרזנטורית של ״עונות״ זה נראה באילו את לגמרי שלמה עם המקום הזה. וגם עכשיו, עם הרזון והקרקרים הבריאותיים שמונחים פה על השולחן, את נורא משכנעת.

    "אני אנסה להסביר. עוד לפני שהרגשתי אישה, כשעוד הייתי ממש נערה, נאלצת׳ להרגיש אישה. כי התפתחתי מהר וגבהתי והעולם הגיב לזה. אז חלק מהחיזוק העצמי שלי, מהתמודדות שלי מול זה, היה להזדקף. ללמוד לקבל את עצמי ולראות גם את היתרונות. והיתרון המשמעותי היה שידעתי שאני משמשת מודל לנערות אחרות. שמחתי שאני נושאת דגל״.

    אז מה קרה?

    ״התעייפתי. בסופו של דבר רציתי סתם להיות".

     והצלחת?

    ״לא באמת. כבר לא הצלחתי סתם להיות. כבר נהייתי מי שאני. כבר סחבתי איתי את המורכבות של ההתמודדות עם מי שהייתי. ואז נכנסתי ללופ הפוך: להחליק את השיער, לרזות. להיות מי שהקהל רוצה שאהיה״.

     


    סיפרת לי שאת אוהבת שירה,יונה וולך, לאה גולדברג - משוררות משוררות, אבל את גם אוהבת את שדית חדד ואת ״אתה תותח״.

    ״מתה על שרית חדד, יש לי את כל האלבומים שלה. היא מעניינת אותי לא רק כווקאליסטית מטורפת, אלא גם כאמן שבונה אלבום. הבחירות שהיא עושה, איך היא פונה לקהלים שונים. היא מעניינת אותי בהמון רמות. היכולת שלה להפיח חיים בכל טקסט שהיא שרה? זה מופלא בעיניי, למוזיקה יש קסם. זה לא רק מילים. זה גם געגוע למשהו מוכר. פתאום שורה או משפט יכולים לגעת בך,  אני משתדלת לא להיות ביקורתית, אפילו לא כלפי זמרים ששרים ארבעים שנה את אותו שיר. העיקר שכולם עוסקים בקסם הזה של המוזיקה. יש מקום להחל".

    אולי זה הפרדס כץ שלך במובן הנפשי. המון עדות. צבעוניות, מגוון של טיפוסים.

    ״כן, אולי״.

     אנחנו עולות אל הקומה השנייה. ביקשתי לראות רמז ללידה הקרובה. מיטת תינוק, שידת החתלה. משהו המעיד על המהפך הצפוי...



    כבר שמונה שנים שיש למארינה בעיה במיתרי הקול. ציסטה על המיתר השמאלי. עם השנים המצב מחמיר. ניתוח לא בא בינתיים בחשבון, כיוון שהצלקת יכולה להיות גרועה באותה מידה. היא נדרשה להאט. לנהוג משנה זהירות. לשקול הופעות וגם לשתוק במשך חורש בהוראת הרופא. "פתאום הדבר הכי בסיסי שלי, הזהות שלי, הופכת להיות מקום לא בטוח", היא מסכמת את הקושי. "אבל למרות ה'בעיה' שקיימת כבר שמונה שנים, אני מקליטה ומופיעה כל השנים ופשוט צריכה ללמוד להוריד מהעומס".

    את בת 28...

    ״נכון, אבל אני מופיעה מגיל 12. אני המון שנים בתוך המקצוע. והופעתי בלי סוף. העמסתי על עצמי המון. אחרי שגמרתי להתעצבן, הבנתי שיש לי עוד דרך ארוכה.

    אני לא איזו כוכבת שתלויה באופנה חולפת. אני כאן כדי להישאר".

    איך מקליטים אלבום חדש במצב כזה?

    "קובעים כמה ימי הקלטה. ובבוקר קמים ומגלים אם אני'שימושית'״.

    האלבום החדש, העונה לשם"ארמונות עשן", הוא פרי של שיתוף פעולה בינה ובין בן זוגה, המוזיקאי, היוצר והמפיק, גיא מנטש, המוכר יותר מהצמד גיא ויהל. מארינה כתבה והלחינה, וגיא יחד עם יהל נתן את הטון המוזיקלי. הרבה אלקטרוני. ביטים. "אלבום עשיר", היא אומרת. "לאו דווקא מקפיץ ושמח, אבל יש בו חיות". על שיתוף הפעולה ביניהם היא אומרת: "גיא רואה אותי בבית. מתרגשת ממוזיקה מסוימת, רוקדת ובוכה, מתפרעת ומשתחררת לצלילי קטעים שונים. אני חושבת שבאופן הזה אספנו וליקטנו לנו השראות לאלבום. כל השירים שהתרגשנו מהם כשנתיים האחרונות נמצאים באיזשהו תדר באלבום".

    אני לא יודעת, לי באופן אישי, זה נשמע סיוט לעבוד עם בן הזוג...

    ״לא עם גיא. גיא לא יודע לריב. הוא בן אדם מאוזן, ואני מאז ההיריון גם כן די בסדר.

    בדרך כלל אני הרבה יותר הורמונלית ומעצבנת״.

    אני שואלת את מארינה אם גם גיא חושב שתענוג לעבוד איתה. ״את זה את צריכה לשאול אותו", היא צוחקת. או שאלתי. גיא היסס. מארינה עוזרת לו: "תגידשאני מעצבנת, נו תגיד״. גיא נותן לה יד, מסתכל עליה בעיניו הכחולות הגדולות ונותן תשובה מהוססת אחרת לגמרי...

     


    השירים באלבום נכתבו בשנתיים האחרונות. בתקופה שמארינה התמודדה עם ההחמרה של מצב מיתרי הקול. הגרסאות הראשונות היו עצובות הרבה יותר מהתוצאה הסופית. ״דווקא ההיריון, והאופטימיות שהוא הביא איתו, גרמו לי לשנות חלקים מהם, כמו גם הערה של טמירה ירדני, המנהלת שלי, ששלחה אותי לחזור ולשכתב. היא אמרה, גם ככה זה עמק הבכא פה, מוזיקה נוערה גם לשמח".

     ספרי לי משהו שאנחנו לא יודעים עלייך

    ״אני לומדת הומיאופתיה. כבר שנתיים״.

    הומיאופתיה?

    ״אני מאוד מחוברת לתחום הטיפול ושנים שאני לומדת סוגים שונים של עיסויים פי¬זיים, אנרגטיים וסגולות של צמחי מרפא. צורת האבחון והתשאול מרתקת בעיניי. היא טומנת בחובה הסתכלות מאוד מיוחדת עלינו, בני האדם, כחלק בלתי נפרד מהטבע. בשנה שעברה החלטתי להעניק לעצמי את המתנה הזאת והתחייבתי לפעם-פעמיים בשבוע למשך ארבע שנים".

    את חננה?

    ״גאה לומר שמעתיקים ממני סיכומים"

    לפני שאני הולכת, אני מבקשת לצלם אותה בחדר שבו היא עוברת. היא נעתרת בשמחה ועושה לי היכרות עם עיליי. עיליי הוא שמו של הפסנתר שלה. "אבל צריך לומר את השם שלו בקול נמוך ודרמטי",

    היא אומרת, "אחרת זה לא עובד".

    את עיליי היא קנתה בשיתוף עם סבתה, שתמונה ענקית משותפת שלהן מוצבת מעליו. עיליי נדד איתה בין דירות, אהבות ופרויקטים מוזיקליים. "הוא רגיש", היא מסבירה, "מדרגות, מוג אוויר, לחות, הכל השפיע עליו, הוא לא לגמרי מכוון״.

    זה טוב או רע?

    ״כשמנגנים יצירות קלאסיות הכיוון הוא קריטי. אבל בשביל ליווי אמנותי וכתיבת שירים, העו¬בדה שהוא לא ממש מכוון, רק נותנת לו אישיות ואופי משלו".

    אני מבקשת ממארינה לשמוע את עיליי. היא מרימה את מכסה הקלידים ושוקעת בנגינה,

    שלושה ימים אחרי הראיון ילדה מארינה את בתה בבית החולים איכילוב. לאם ולתינוקת שלום.

     





     


    פרסום ראשון: 03.04.16 , 23:47