חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
מאיר דגן ז"ל. "חיסולים ספורדיים לא שווים כלום. חיסולים של פעילים מבצעיים כמדיניות קבועה ונמשכת ‑ הם דבר טוב מאוד"
7 ימים • 05.04.2016
"הכרתי הרבה ראשי ממשלות. אף אחד מהם לא היה טהור וקדוש, אבל הייתה להם תכונה אחת משותפת: כשהם הגיעו לנקודה שבה האינטרס האישי נגע באינטרס הלאומי – הלאומי תמיד גבר. רק על שניים אני לא יכול להגיד את זה: ביבי וברק"
אחרי השתלת הכבד בגופו החלו ראש המוסד המנוח מאיר דגן ורונן ברגמן להיפגש לשיחות ארוכות, לעיתים של שעות על גבי שעות. דגן דיבר שם בחופשיות מפתיעה: על ילדותו במעברה, על הימים הפרועים (מאוד) של סיירת רימון ברצועת עזה, על המלחמה החשאית נגד הגרעין האיראני, על העימות החריף בינו ובין נתניהו ("האמת היא שנשבר לי ממנו") – וגם על גבורה, חברוּת ואיך נראים החיים של לוחם צללים, עמוק מעבר לקווי האויב. השיחות הללו מעולם לא ראו אור — עד עכשיו. מאיר דגן מדבר: מסמך
רונן ברגמן

"לילה אחד", סיפר לי מאיר דגן באחת משיחותינו, "שכבתי על מיטת השדה שלי בווילה על חוף הים בעזה וקראתי את הספר 'האיש שמעולם לא היה' מאת יואן מונטגיו. קראתי וחשבתי לעצמי: רעיון מעניין. למה שלא נעשה אנחנו משהו כזה?"

 

הלילה שעליו דגן מספר היה באמצע 1971. רצועת עזה, שנכבשה על ידי ישראל ארבע שנים קודם, הפכה למעוז טרור. מאיר הוברמן, לימים דגן, כיהן זה שנתיים כמפקדה של יחידה חשאית – שם הקוד הסודי שלה היה אז "זיקית" – שמטרתה לעצור מבוקשים או לפגוע בהם בתוככי הרצועה. הווילה שבה נדדה שנתו של דגן היא מבנה מפואר ששימש בזמנו את נאצר ופמלייתו כשהגיעו לביקורים באזור, והוחרם על ידי דגן וה"זיקיות" שלו. הספר של מונטגיו תיאר את מבצע "קציצה" (1943), שבמהלכו שתלו הבריטים על חוף ספרד גופה, כביכול של קצין אשר נספה בהתרסקות מטוס. על הגופה גם הושתלו מסמכים "סודיים ביותר", במטרה לשכנע את הנאצים שבעלות הברית עומדות לתקוף ביוון ובסרדיניה ולא בסיציליה. "אמרתי לעצמי", המשיך דגן בסיפורו, "שנוכחות של גופה בתוך סיטואציה מקנה לה אמינות גבוהה מאוד".

 

באותם ימים ניסו דגן ואנשיו להגיע לאדם שפעל מטעם החזית העממית, ובצה"ל העריכו שביתו משמש מסתור למחבלים. אלא שבעל הבית העזתי היה חשדן וזהיר במיוחד, ואיש לא הצליח להתקרב אליו. הפעם, כך החליט דגן, תהיה מעורבת במבצע גם גופה.

 

דגן ואנשיו התחפשו למחבלים וביימו תקרית ירי עם כוח צה"ל. בשוך ה"קרב" הם התקרבו לעבר הבית והקישו על הדלת, כאילו כדי לבקש סיוע. "תפתח בבקשה", זעק אחד מאנשי הצוות, "יש לנו הרוג ופצוע".

 

לבנון, 1982: דגן (במרכז) עם יוסי בן חנן (מימין) וחיים נדל (למטה: סמל סיירת רימון). דגן: "הבעיה בלבנון הייתה שלא יצאנו מהר"
לבנון, 1982: דגן (במרכז) עם יוסי בן חנן (מימין) וחיים נדל (למטה: סמל סיירת רימון). דגן: "הבעיה בלבנון הייתה שלא יצאנו מהר"

 

הדלת נפתחה, וחברי הצוות הזדרזו להיכנס פנימה. הם נשאו גופה אמיתית של מחבל, מנוקבת בכדורים, שבכלל הגיעה מלבנון, מאירוע ירי שהתחולל 12 שעות קודם. "הפצוע קשה" היה דגן. "הייתי מכוסה כולי בתחבושות", הוא שיחזר.

 

כשראה בעל הבית את הגופה ואת ה"פצוע", הוא הוביל את הצוות של דגן מיד לסליק, שבו הוסתרו שני מבוקשים אמיתיים והרבה מאוד נשק. דגן: "ברגע הזה 'הפצוע הקשה', אני, פתאום הסיר את התחבושות ושלף אקדח, וכל השאר שלפו את הנשקים. המבוקש, בעל הבית, הבין מיד במה מדובר וניסה לשלוף גם הוא, אבל מיד נהרג מארבעה כדורים".

 

דגן היה אז בן 26 בלבד.

 

זה רק סיפור אחד מני רבים, אבל הוא מכיל את תמצית אישיותו: מנהיג בעל אומץ לב בלתי רגיל, השכלה רחבה וראש פתוח, שחושב מחוץ לקופסה ויודע גם לתרגם את היצירתיות הזו למבצעים נועזים עם תוכניות מפורטות. הימים ההם, עם ה"זיקיות" בעזה, סללו את הדרך לחיים שלמים של מבצעי גרילה, קומנדו וריגול. רבים מהם יאפילו גם על מבצע "קציצה".

 

דגן עם נתניהו. "האמת היא שנשבר לי ממנו"
דגן עם נתניהו. "האמת היא שנשבר לי ממנו"

 

• • •

 

 

לאורך השנים האחרונות נפגשתי עם מאיר דגן ז"ל לסדרת שיחות לקראת פרסומו של ספר, שעוסק בתולדות קהילת המודיעין. מבחינתי, מטרת הפגישות הייתה לקבל מדגן את גרסתו, בגוף ראשון, לאינספור שמועות וסיפורים שפורסמו על אודות אירועים ומבצעים שבהם היה מעורב. דגן היה פתוח וגלוי, אולי היה שרוי בהליך של חשבון נפש והסתכלות בדיעבד. תוכנן של השיחות הללו לא פורסם עד עתה. עם פטירתו של דגן בחודש שעבר, אנו מביאים כאן לראשונה קטעים נרחבים מהשיחות בינינו. לא את הכל אפשר לפרסם – חלק מפעילותו של דגן עוד יישאר חסוי לשנים ארוכות – אבל גם השיחות שיוצאות כאן לראשונה לאור מעניקות הצצה נדירה לתוך עולמו של אחד מאבות המודיעין והמבצעים המיוחדים של ישראל.

 

הפגישות שלנו התקיימו בדירה באחד מהמגדלים החדשים והנוצצים של תל־אביב. "מבחינתי, פה זה רק המשרד", אמר דגן בחיוך, מבהיר שאינו שייך לכאן. "את סופי השבוע אנחנו מבלים בבית בראש־פינה". שם נמצא גם סטודיו הציור של דגן ואוסף הציורים הגדול שלו. כאן, בתל־אביב, מעטר ציור גדול אחד את הקיר בסלון: פורטרט של איראני, מוסלמי אדוק, יושב באמצע הרחוב במבט מהורהר. דגן צייר אותו בשובו מאחת הגיחות החשאיות שלו, כשיצא לחלץ לוחם ישראלי שנפצע בעת מבצע סיוע לכורדים בעיראק בשנות ה־60.

 

סבו של דגן, דב ז"ל, עטוף בטלית, מושפל על ידי החיילים הגרמנים. "אני כאן כדי שזה לא יקרה שוב"
סבו של דגן, דב ז"ל, עטוף בטלית, מושפל על ידי החיילים הגרמנים. "אני כאן כדי שזה לא יקרה שוב"

 

שנה לפני שהחלו הפגישות שלנו התגלה אצל דגן סרטן הכבד. הוא נחשב למבוגר מדי להשתלה, ומדינות במערב סירבו לנתחו. חבריו הרבים של דגן מכל העולם התגייסו לעזרתו ("תהרגו איזה מדען גרעין איראני וקחו לו את הכבד", הציע מישהו בהומור שחור לראש המוסד אז, תמיד פרדו), ובסופו של דבר הורה שליט בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו, שמכיר את דגן מתפקידו במוסד, לאתר עבורו כבד ולנתחו בדחיפות. באוקטובר 2012 עבר דגן את הניתוח בהצלחה מרשימה, אבל סימני המחלה והטיפולים עוד ניכרו בדגן כשנפגשנו. הוא איבד לא מעט ממשקלו, צבע פניו היה צהבהב משהו, אך חריפות שכלו וזיכרונו המצוין נותרו כשהיו. "אני חושש", אמר לי אז, "שאיאלץ לאכזב את כל אלה שהמתינו בכיליון עיניים למותי הקרוב".

 

והיו כאלו. לאורך כל פגישותינו היה ניתן להבחין בשמירה כבדה של השב"כ שהוצבה סביבו, בשל החשש שארגוני טרור או שירותי המודיעין של סוריה ואיראן ינסו לפגוע בו. הם משוכנעים כי הוא זה שעמד מאחורי שורת התנקשויות בבכירים שלהם בעשור האחרון.

 

"אין מה לעשות", חייך דגן כששאלתי אותו על כך, "זה מה שקורה כשאתה פותח חזית עם כולם".

 

"הזר המוזר הזה"

 

הצילומים שעל פי הרשויות בדובאי הם של החוליה שחיסלה את מחמוד אל־מבחוח
הצילומים שעל פי הרשויות בדובאי הם של החוליה שחיסלה את מחמוד אל־מבחוח

 

סרטן הכבד היה רק ההתמודדות האחרונה של דגן עם המוות. היו עוד פעמים רבות מספור בדרך. למעשה, הפעם הראשונה הייתה כבר ברגע שבו הגיח מרחם אמו.

 

הוריו של דגן נמלטו מהעיירה לוקוב שבפולין, ונאלצו להשאיר מאחור את הוריהם המבוגרים. בשלב מסוים נלכד האב בידי הגרמנים, אך הצליח להימלט, הצטרף לפרטיזנים ומאוחר יותר התאחד עם אשתו וילדם הקטן, אחיו הגדול של מאיר. הם מצאו מקלט בתנאים קשים בסיביר. כשהמלחמה הסתיימה, עלו יחד עם עשרות אלפי פליטים אחרים על רכבת בחזרה לפולין. על רצפת הקרון הקפוא, באחת העצירות, "בעיר שנקראת חרסון באוקראינה, שם נולדתי". הסיכויים שישרוד נמוכים מאוד, אמרו כולם להוריו.

 

"ההורים לא דיברו על התקופה ההיא", נזכר דגן. "כאילו מישהו מחק את השנים 1939 עד 1945 מלוח השנה. זה נכון שההורים ניצלו והצילו אותנו, אבל המלחמה הותירה אותם שבורי נפש. הם מעולם לא התאוששו באמת".

 

רק פעם אחת היה אביו מוכן לספר על החזרה לעיירה החרבה. דגן: "הוא איתר קבר אחים של יהודים, גיא הריגה שאליו הושלכו גופות, וביקש להקים להם מצבה שתכבד את זכרם. פולני מהעיירה סייע לו תמורת תשלום. הפולני סיפר כי באחת מהאקציות האחרונות של הגסטפו לא הייתה בידי הגרמנים מצלמה, והם ביקשו ממנו, מהפולני, שיצלם. אחר כך הסתלקו מהאזור ושכחו לקחת ממנו את הפילם".

 

כור המחקר הגרעיני בטהרן. "אתה עלול להדרדר למציאות של מלחמה שבכלל לא רצית אותה"
כור המחקר הגרעיני בטהרן. "אתה עלול להדרדר למציאות של מלחמה שבכלל לא רצית אותה"

 

האב קיבל את סליל הפילם ופיתח אותו, ומצא שם לתדהמתו צילום של אביו, סבו של מאיר, דֹב שמו, עטוף בטלית, כשחיילים נאצים מתעמרים בו. זמן קצר אחר כך נרצח הסב. "ואז ורק אז", אמר דגן, "הם התחילו להבין את גודל המכה".

 

לימים יתלה דגן את הצילום הזה על הקיר בלשכת ראש המוסד. "כולם החמיצו את הלקח השני של התמונה הזו, הוא הרבה גרוע", אמר דגן.

 

מה היה הלקח הראשון?

 

"הלקח הראשון היה שאסור לנו להגיע יותר למצב הזה, על הברכיים, בלי יכולת להילחם על חיינו. אנחנו, יש לנו נטייה תמיד להציג בשואה את הגבורה ואת הלחימה. בוא נודה על האמת — מרבית היהודים מתו בלי לחימה".

 

תמיר פדרו
תמיר פדרו

 

והלקח השני?

 

"שנוח לנו לחשוב שהפשיסטים הקיצוניים, הפנאטיים, הם שרצחו. דרך אגב, השמאל מטפח את הדבר הזה. האמת היא אחרת, שהגדוד שביצע את הטבח הזה הוא גדוד עורפי גרמני. הצבא היה בחזית לצורך תעסוקה מבצעית, ולקחו עורכי דין, סוחרים, אנשים רגילים, נורמטיביים. המסקנה המוסרית היא נוראית: שאתה יכול לקחת כל אחד ולהפוך אותו לרוצח. פשוט ככה. אם אתה חושב על זה בהיבט המוסרי, יותר קשה לחיות עם זה".

 

עד גיל חמש גדל דגן בפולין, ואז עלתה המשפחה לישראל. "שם, על האונייה, הייתה הפעם הראשונה שאכלתי תפוזים, ואני זוכר את הגאווה האדירה שבה אבא שלי הגיש לי את הפרי ואמר שזה מארץ ישראל".

 

הם הגיעו לנמל חיפה בחורף 1950, ונשלחו בתחילה למחנה העולים שער עלייה בחיפה ואחר כך למחנה ישראל בלוד. "זה היה קשה. גרנו במחנות נטושים של הצבא הבריטי, שההפרדות היו עם שמיכות כאלה עם חבל. מקלחת ציבורית. אני זוכר עד היום שאמא שלי לקחה אותי למקלחת עם נשים. אני זוכר שזה פגע באגו הגברי שלי. הייתי נאלץ לאסוף את הצעצועים מכל מיני מקומות לבד. אני לא זוכר שקנו לי צעצועים. (אבל) אני לא מקטר. אל תתבלבל: לא סבלתי. זה נראה לי בסדר גמור".

 

עימאד מורנייה
עימאד מורנייה

 

דגן תמיד מקפיד להדגיש ש"הייתה לי ילדות מאושרת, לא סבלתי. היו לי חלומות כמו של כל הילדים מסביב — להיות חייל, שוטר או מכבי אש. פעם בשבוע היו מקרינים אצלנו סרט על אחד הקירות. אני זוכר שמאוד התלהבתי מהסרטים. זה הרשים אותי קשות".

 

מלוד עברה המשפחה לשיכון עמידר בבת־ים. "אמי הייתה אישה פשוטה. היא עבדה כקופאית בסופרמרקט. היום, כשצוחקים 'לובה הקופאית', אני נזכר בה. אמא הייתה מין 'לובה' כזאת, לא מבטא רוסי, אבל מבטא זר כבד מאוד".

 

את התיכון המקצועי בבת־ים עזב דגן כדי להתגייס לסיירת מטכ"ל. במחזור אוגוסט 1963 היו 30 חיילים, שמהם ייוותרו בסוף המסלול המפרך 14 בלבד. דני יתום, לימים ראש המוסד, היה מהמסיימים. אסי דיין, בנו של השר, היה גם הוא באותו מחזור, אך נפלט ועבר לשרת בצנחנים.

 

גם דגן לא סיים את המסלול. "בדיעבד, וזו הערכה בלבד, אני חושב שמאוד לא התאמתי לשם. לא צבר, לא קיבוצניק, לא מהעמק. הם חשבו לעצמם: מיהו הזר והמוזר הזה, שפתאום רוצה להידחף בינינו", הוא אומר. דגן לא הודה בכך, אבל ייתכן שהדחייה ההיא הותירה בו צלקת שלא נמחתה. עם או בלי קשר, במהלך השיחות בינינו הוא מתח ביקורת חריפה ביותר, לגלגנית ומפורטת על שורת מבצעים של הסיירת.

 

תלולית קברו של דגן ז"ל. "לא היה לנו כלום, חוץ מלהפעיל את הראש"
תלולית קברו של דגן ז"ל. "לא היה לנו כלום, חוץ מלהפעיל את הראש"

 

דגן המשיך בשירותו בצנחנים, יצא לקורס קצינים והשתחרר בשנת 1966. במלחמת ששת הימים חזר לשירות מילואים ונשאר בצבא. הוא הוצב בסיני, ושם החלה חברותו ארוכת השנים עם אריאל שרון.

 

כשאני שואל אם הוא זוכר את פגישתם הראשונה, דגן מפטיר כלאחר יד: "היה אירוע בנח"ל־ים: הפת"ח התקינו שם קטיושות עם טיימרים ואני יצאתי לפתור את הבעיה".

 

אלא שמהצד של אלוף פיקוד דרום שרון, האירוע נראה קצת פחות טריוויאלי: אף אחד מהחיילים והקצינים לא העז להתקרב לקטיושות, שהוצבו מוכנות לירי בלב אזור ממוקש; חוץ מאחד: קצין הסיור האזורי, שפשוט הלך בלי פחד ופירק את הרקטות. זה היה מאיר דגן. "אני לא זוכר שידעתי שהאזור ההוא ממוקש", נזכר דגן. "זה שהלכתי לפרק אותן לא היה מתוך החלטה מודעת לסכן את חיי או משהו כזה. פשוט עוד משימה".

 

שרון התרשם מאוד וביקש לקרוא לקצין הצעיר. דגן: "שרון שאל אותי איך צריך לדעתי להתמודד עם הטרור, עם רשימת המבוקשים. אמרתי לו שהדרך הכי טובה היא להסתובב בבגדים אזרחיים, כמו המקומיים. כך נוכל להגיע הכי קרוב אליהם. ראיתי שזה מצא חן בעיניו".

 

וככה, מהשיחה ההיא, נולדה סיירת רימון.

 

 

צילום : ליאור פז , עריכה : תום עוזיאל

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

חרב על הצוואר

 

סמל היחידה החשאית החדשה היה רימון רסס על להב סכין מכונף, אבל אפילו השם, "סיירת רימון" היה בסך הכל כינוי ששרון המציא. ברישומים הפנימיים של הצבא היה לה רק מספר, 5176, והיא כללה בשיא הפעילות שלה כ־150 איש. כבסיס סיפח דגן את הווילה הנטושה של נאצר, על חוף הים של עזה, מדרום לעיר, והתגורר בה עם אנשיו במשך שלוש שנים. משם הוא יצא למלחמה נגד הטרור העזתי.

 

מעט מאוד מידע מוסמך פורסם עד היום על מה שאירע באותן שנים בסיירת; ומהסיפורים שנרקמו סביב רימון, קשה לומר איפה נגמרת המציאות ומתחילה האגדה. חלק מלוחמי היחידה מספרים שהם חיו במסגרת לא צבאית, חופשית, פרועה ונטולת כל משמעת, ונהנו ממגרשי הטניס הצמודים לווילה. דגן היה מתעורר בבוקר, כך על פי הסיפורים, יוצא בלי חולצה מחדר השינה, מלווה בכלבת הדוברמן האימתנית שלו, פאקו, ביד אחת משתין, וביד השנייה יורה בפחיות שתייה שהיו מפוזרות מסביב. צוות עוזרים, כך סיפרו, היה דואג להכין ארוחת בוקר למפקד הנערץ ולצחצח את בגדיו ונעליו.

 

כששאלתי אותו על כך, דגן אמר בתגובה מחויכת: "היה צריך לאמן את האנשים באקדחים, אז היינו יורים גם על פחיות. מה רע בזה?"

 

אבל מהכאוס הזה תתפתח תורת לחימה שלמה ומוסדרת, שזרעיה מצויים כיום בכל יחידות הקומנדו של הצבא, במיוחד באלו העוסקות בהסתערבות. דגן: "נושא הטרור היה חדש לכולם, התמודדות מול משהו שאף אחד לא הכיר. הצבא הקים מחסומים ועשה סיורים, כלומר השתמש בטקטיקות צבאיות רגילות. זה כמובן לא עבד. אנחנו היינו מאוד יצירתיים. לא היו לנו אמצעים מיוחדים או טכנולוגיה מרשימה. בעצם, לא היה לנו כלום, חוץ מלהפעיל את הראש. וככה יזמנו כל מיני תרגילים וטריקים שהפתיעו את האויב במקום שהוא לא ציפה לו".

 

ביסוד תפיסתו של דגן עמדה האמונה שישראל לא צריכה להסתבך במלחמות גדולות. מבחינתו, ההישג האדיר של מלחמת ששת הימים לא יחזור על עצמו, ואל למדינה להיכנס לעימות צבאי כולל, "אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר". את העימות עם הערבים, האמין דגן, יש להכריע במלחמות זעירות, ממוקדות. לא לצאת למאבק נגד אוכלוסייה שלמה, אלא לאתר את ראשי האויבים ולפגוע בהם. אותם יש לרדוף ללא רחמים.

 

וכך היה.

 

דגן היה מקבל לווילה בעזה שתי רשימות מהשב"כ: רשימת מבוקשים "שחורים" – פעילי טרור, בדרך כלל בדרגה נמוכה ובדרגת סיכון לא גבוהה; ומבוקשים "אדומים" – נושאי נשק, מסוכנים ובכירים בהרבה.

 

אם המעצרים של ה"שחורים" היו פשוטים יחסית, הרי שה"אדומים" היו סיפור אחר לגמרי. במרבית המקרים, השיטה של לוחמי רימון הייתה להתחזות למחבלים בעצמם, להגיע כמה שיותר קרוב למטרה – ואז לפגוע בה. מכאן הכינוי "זיקיות". דגן: "נקטנו שיטה שלא מוכרת להם (למחבלים), תוך ניצול נקודת החולשה המרכזית של תאי הטרור האלה. בגלל הרקע המרקסיסטי, הם הנהיגו רמת מידור גבוהה מאוד. כל אחד הכיר רק את התא שלו ולא אף תא אחר. אם אתה מופיע בתור מקומי מזוין ויודע לדבר את השפה שלו, אין לו, למבוקש, דרך לדעת שזה בעצם תרגיל. עד שמאוחר מדי".

 

איך נראה מבצע כזה? הנה דוגמה. במארס 1971 הבינו דגן ואנשיו שארגוני הטרור ברצועה מקבלים נשק וכסף באמצעות ספינות מלבנון. "אז אמרנו לעצמנו: למה שאנחנו לא נגיע גם בספינה מלבנון?"

 

קבוצה של חמישה אנשי "זיקית", בפיקודו של דגן, כולם לבושים כמקומיים וחמושים בכבדות, עלתה על ספינת דייגים שחיל הים גרר עד מול חופי עזה. החוליה נחתה על החוף, וזמן קצר לאחר מכן "התגלתה" בידי כוחות הסיור של צה"ל, שפתחו אחריה במרדף מלווה ביריות, מבוים גם הוא.

 

דגן ואנשיו הסתתרו באחת מהמערות בסביבה והפיצו את השמועה שספינה עמוסה בנשק וכסף הגיעה לרצועה. אחרי יומיים הגיעו המבוקשים לפגישה במערה. "היו שלושה: שני גברים ואישה, מבוקשים חמושים ובכירים", משחזר דגן. אחרי החלפת כמה ברכות ולפני שהאורחים הבינו את הטעות, לחש דגן את מילת הקוד. ה"זיקיות" שלפו אקדחים וירו למוות בשני הגברים. "האישה לא נפגעה", מציין דגן בסיפוק.

 

במבצע אחר, דגן ואנשיו פשוט גרמו למחבלים לחסל את עצמם. הם מכרו באמצעות סוכן פלסטיני 12 רימוני יד לתא טרור. דגן: "הרימונים האלה טופלו קודם לכן, כך שזמן ההשהיה שלהם קוּצר לחצי שנייה". על פי מידע של השב"כ, ארבעה פלסטינים נהרגו מפיצוץ מוקדם של הרימונים הללו.

 

ה"זיקיות" גם חיפשו מקומות שבהם המבוקשים הנמלטים מבקרים דרך שגרה, שם יוכלו להמתין להם. דגן: "הבנו שהחבר'ה האלה חייבים מדי פעם להשביע את רעבונם המיני אצל כל מיני נשים מפוקפקות, בדרך כלל מישהי שבעלה נעדר לתקופה ארוכה והייתה צריכה לדאוג לפרנסה בדרך כלשהי". כשביחידה עלו על סיפור כזה, הציבו למבוקש מארב. בתוך הבית — לפעמים ליד הדלת, לפעמים ממש מתחת למיטה — המתינו אנשיו של דגן, ואם המבוקש היה גם חמוש – הוא חוסל. דגן: "קראתי למבצעים האלה 'אלמנת קש'".

 

באחד מהמבצעים בעזה עלה הג'יפ של דגן על מוקש. הוא נפצע קשה, ומאז השתמש במקל הליכה. "יש גם יתרונות לפציעה בגב", הוא נהג לומר. "אתה מקבל תעודה מרופא שיש לך עמוד שדרה". חצי שנה היה בשיקום, שם גם התאהב בבינה, האחות שטיפלה בו והפכה לאשתו, אבל חזר לפקד על היחידה נחוש ותאב אקשן עוד יותר.

 

אגב, אחד המיתוסים שצמחו סביב דגן גורס, כי מקצה מקל ההליכה שבו השתמש יכולה להישלף סכין חדה מוכנה לפעולה. כששאלתי אותו על כך, הוא לא הכחיש ולא אישר.

 

"כולנו נמות!"

 

ינואר 1971.

 

שני ג'יפים של היחידה נעים בדרך פנימית בין מחנה הפליטים ג'באליה לעיר עזה. בדרך חלפה על פניהם מונית, ודגן חד העין זיהה בין נוסעיה שני מבוקשים "אדומים" מהחזית העממית. את אחד מהם, אבו־נימר, הם חיפשו זמן רב. "ואני רואה שאחד מהם מחזיק אקדח ביד. אחר כך התברר ששניהם היו מזוינים".

 

הג'יפים הסתובבו בחריקה והשיגו בדהרה את המונית. אחד הג'יפים חסם את דרכה מקדימה, והשני מאחור. החיילים הקיפו את הרכב. דגן ניגש אל המונית באקדח שלוף. אבו־נימר, שישב במושב האחורי, פתח את הדלת, הוציא רימון, שלף את הנצרה וצרח: "אם תתקרבו, כולנו נמות!" דגן לא התבלבל, צעק "רימון!" להזהיר את פקודיו, ובו בזמן הסתער על אבו־נימר המופתע. דגן אחז בשתי ידיו את כף יד המחבל שהחזיקה ברימון, כדי שהמנוף לא ישתחרר, ונגח בחוזקה במצחו עם הקסדה שלראשו ("מזלי שבאתי באותו יום עם קסדה, זה לא תמיד היה ככה"). אבו־נימר, שפצע עמוק נפער בגולגולתו, התעלף. דגן שלף את הרימון מידו, מצא את הנצרה על הרצפה והחזיר אותה למקום. על האירוע הזה קיבל דגן את עיטור העוז מהרמטכ"ל.

 

אם חלק מהשיטות של הסיירת נשמעות פרועות או אפילו אכזריות, את דגן זה לא הטריד. "האויב שמולנו, בעיקר אנשי צבא השחרור הפלסטיני והחזית העממית, היו לוחמים מיומנים, כאלה שעברו אימונים צבאיים מסודרים, לא איזה פרחח שירה כמה כדורים בפרדס. הם ניהלו נגדנו מלחמת גרילה במלוא מובן המילה, כולל מטענים, רימונים ומוקשים".

 

אומרים שהיה גם מחיר כבד לשיטות שלכם. דניאל עוקב, למשל, טען במשפט שבו הורשע ברצח תייר בריטי, שפעל באופן אוטומטי, כי זהו הנזק שהותירו בו שנות השירות ברימון. אפילו הכריחו אותך לבוא ולהעיד במשפט.

 

"רימון בשום אופן לא הייתה יחידת חיסול. את הרצח הנורא ביצע עוקב בלי שום קשר לשירותו ביחידה".

 

אמרו ש"ביטלת" את נוהל מעצר חשוד הנהוג בצה"ל.

 

"כל הטענות על יחידת חיסול או חבורה של רוצחים הן קשקוש. אנחנו פעלנו בתנאי קרב, כשאנחנו והמבוקשים בבגדים אזרחיים ומזוינים באותו נשק. אין מבחינתי ולא יכול להיות נוהל מעצר חשוד על אדם מזוין. מרבית המבוקשים בתקופה הזו היו מזוינים. כל אדם שנושא נשק, בין שהוא מסתובב ובין שהוא רץ, בורח, הולך וממשיך לשאת נשק — אתה יורה בו. המטרה שלנו לא הייתה להרוג אותם, אבל גם לא הייתה לנו כוונה להתאבד. היה ברור שאם אנחנו לא נירה ראשונים — הם יירו עלינו. בסופו של דבר, אגב, עצרנו הרבה יותר מבוקשים מאשר הרגנו".

 

בינתיים התפשטה השמועה על סיירת רימון ברחבי צה"ל. כשנחת בישראל מטוס סבנה שנחטף בידי אנשי ספטמבר השחור, התבקש גם דגן להכין תוכנית חילוץ משלו. דגן שאף לשלב את היחידה שלו גם בפעולות מחוץ לעזה ולהפוך לגורם מתחרה לסיירת מטכ"ל, היחידה שלא קיבלה אותו. התוכנית שרקם הייתה להיענות לכאורה לדרישות החוטפים. כשיביאו אל חוטפי המטוס את המחבלים המשוחררים, שאותם ידאגו מראש לגלח, כאילו היה זה חלק מתנאי הכליאה בישראל, יעמדו בשורה הראשונה מחבלים אמיתיים, ואחריהם אנשי רימון, גם הם גלוחי ראש ומחופשים למחבלים משוחררים. מיד לאחר שחרור החטופים ישלפו דגן ואנשיו את הנשק ויחסלו את כולם. דגן אמר כי "בחילופי האש סביר להניח כי ייהרגו גם החוטפים וגם המחבלים הכבדים המשוחררים". הפיקוד הבכיר דחה את התוכנית בגלל סכנה לחיי החטופים, והעדיף את הרעיון המפורסם של אהוד ברק ‑ הסתערות במסווה של טכנאי מטוסים.

 

תחת לחצים כבדים

 

ב־1978 מינה אלוף פיקוד הצפון, אביגדור בן־גל, את דגן למפקד יחידה מיוחדת שהקים וכונתה אד"ל (ראשי התיבות של "אזור דרום לבנון"). דגן הועלה לדרגת אלוף־משנה, ובן־גל נסע עימו לפסגת אחד מהרי הלבנון הצופים על דרום המדינה ואמר לו: "מעכשיו אתה הקיסר פה. תעשה מה שאתה רוצה". בתוך מפקדת אד"ל במרג'־עיון הקים דגן מסגרת סודית ביותר, שהייתה כפופה ישירות רק לו ולכמה אנשי מודיעין ומבצעים שפעלו איתו. "נתתי לו חופש פעולה מלא", סיפר בן־גל, "על חלק מהדברים שעשה ידעתי, ועל חלק ידעתי בדיעבד".

 

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, דגן היה מפקד חטיבה 188 של השריון, אבל שר הביטחון שרון נתן לו משימה נוספת: להרוג את ערפאת. לדגן הוצמד איש המבצעים הבכיר של המוסד רפי איתן, והשניים פעלו תחת שם הקוד "דג מלוח". גם בפרשה הזו רב הנסתר על הגלוי. דגן: "לא הייתה בעיה להרוג את ערפאת, אלא איך לעשות את זה בלי להרוג הרבה אזרחים שהיו לידו. היו כמה הזדמנויות שחייו ניצלו בזכותם".

 

דגן טוען שמלחמת לבנון הראשונה הייתה נכונה ונוהלה נכון, אבל הטעות הייתה במה שקרה אחר כך. "אני חושב שלו היינו גומרים את המבצע אחרי ביירות וחוזרים בחזרה מיידית לגבול, תאמין לי, זו הייתה הופכת להיות מלחמה יוצאת מהכלל. מה שהבאיש את ריחה של המלחמה זה שהייה של 20 שנה אחרי זה. הבעיה בלבנון הייתה שלא יצאנו מהר".

 

כאשר צה"ל התבסס ברצועת הביטחון, מוּנה דגן שוב למפקד אזור דרום לבנון, הפעם בשמה החדש, יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). דגן היה אחד מהראשונים שעלה על פעילות הארגון החדש שהחל לפעול באזור – חיזבאללה. מבחינתו, הארגון הוא "פרוקסי (ארגון חזית) איראני מוחלט, שהאיראנים בונים אותו כדי לייצא את המהפכה, וככלי אפקטיבי לייצר תגובה איראנית בלתי ישירה נגד מדינת ישראל או נגד יעדים אחרים".

 

אז גם החל דגן לשמוע גם על מי שיהפוך ל"רמטכ"ל" הארגון, עימאד מורנייה. "נסראללה הוא המנהיג, אין ספק", ניתח דגן את מעמדו של מורנייה, "אבל נסראללה הוא לא המפקד הצבאי ולא האיש שמנהל את כל העסקים האמיתיים מול הסורים ומול האיראנים. האיש שבא והולך, שיש לו אוטוריטה מאוד דומיננטית — זה מורנייה. הוא שווה בהשפעתו כמעט, הייתי אומר, לנסראללה. רמטכ"ל פלוס שר הגנה. מי שיושב עם חלק מהרמות הפרקטיות שעושות את העבודה, מי ששולח למחנות האימונים, מי שיוזם, זה עימאד מורנייה. זה לא נסראללה. נסראללה במקרה הטוב אומר כן".

 

הם היו חברים?

 

"לא יודע. חברים היא עמדה לא נכונה במערכות ארגוניות כאלה. היה ביניהם חיבור. מה שנקרא קשר גורדי".

 

עד פרישתו מצה"ל ב־1995 כיהן דגן בעוד שורה של תפקידים מרכזיים, בהם ראש חטיבת המבצעים של צה"ל ויועץ הרמטכ"ל לענייני טרור ואינתיפאדה. שנה אחרי שפרש (ואחרי שכמיטב מסורת המשתחררים יצא לטיול ארוך בחו"ל) – הצטרף דגן למטה ללוחמה בטרור ובהמשך עמד בראשו. במסגרת זו הקים דגן ארגון חשאי בשם "גלגל", שעסק בפעילות נגד כספי הטרור. "ייחסתי חשיבות גדולה למאבק הכלכלי, שצריך להיות חלק בלתי נפרד מקמפיין כולל המנוהל נגד יריב מרכזי".

 

דגן ידע כבר אז כי סיכוייו "להגשים את חלום חייו", כהגדרתה של בתו נועה, ולהיות ראש המוסד הבא גבוהים מאוד. דגן: "שרון הבטיח לי את התפקיד, אבל האם הייתי בטוח במאה אחוז שהוא יממש את התחייבויותיו? להגיד לך שלא היו רגעים שזזתי בחוסר נוחות בכיסא? התשובה היא כן. הוא גם היה תחת לחצים כבדים".

 

אבל בסופו של דבר המינוי עבר, ובספטמבר 2002 התיישב דגן בכורסת ראש המוסד. הנער מפולין שסיירת מטכ"ל לא רצתה, הפך ללוחם הצללים מספר 1 בישראל.

 

"הכלבים האלה"

 

כאשר נכנס דגן ללשכה שלו בבניין "הלובי" של המוסד, הוא תלה מאחוריו שני צילומים: הראשון, תמונתו של הסב עטוף בטלית, והנאצים המתעמרים בו. השני, גם הוא מאותו סליל פילם שהגיע מהצלם הפולני, של קרוב משפחה נוסף של דגן, שמרים את ידיו לאות כניעה. דגן נהג לספר למבקרים בלשכתו למה שני הצילומים הללו מתנוססים שם: "אני כאן, ואנחנו כאן, כדי לוודא שזה לא יקרה עוד פעם".

 

באותה תקופה סבל המוסד מתדמית והרתעה שהלכו והתכרסמו. דגן הבין שחלק מעבודתו הוא גם לזקוף מחדש את קומת אנשיו ותפס בחושיו המחודדים שיזדקק לסמלים. הוא, למשל, החליט לקרוא למדרשה של המוסד על שם אלי כהן.

 

אבל דגן ידע שהשינוי חייב להיות לא רק סימבולי. הוא אמנם מקפיד לא לבקר את קודמיו בתפקיד, ומבחינתו הם "עשו כל אחד את הכי טוב שיכלו", אבל באותה נשימה אומר שעם כניסתו, המוסד נדרש לטלטלה. "אמרתי לאריק (שרון), שלדעתי צריך לעשות שינוי עמוק בארגון. אבל אתה צריך להחליט, הזהרתי אותו, אם אתה מוכן לשלם את המחיר כי בהתחלה הם (דגן ציין כאן כמה עיתונאים, בהם הח"מ) יטפסו עליי, עליך, על המוסד. זה יהיה לא קל. אתה מוכן לשלם את המחיר? הוא אמר לי שכן. אריק היה באמת מיוחד במינו, לא רק ביכולת התפיסה שלו וביכולת שלו לקבל החלטות, אלא גם ביכולת שלו לגבות אותך לא כשאתה מצליח, אלא (גם) כשאתה מטפטף (כלומר, בעת תקלה)".

 

דגן נאבק מלחמה מקצועית קשה נגד סמכותו של ראש אמ"ן להכתיב את היעדים למוסד: "היה ויכוח מהותי. חזרתי לדוח ועדת אגרנט ובחנתי את הסוגיה. אז זיהיתי שוועדת אגרנט מעולם לא הגדירה את צה"ל ואת אמ"ן מעריך לאומי בזמן שלום. ראיתי שהמוסד לא מתרגם את אחריותו הישירה במהות האמיתית שלו, כי ישנם תחומי ייעוד שהם ייחודיים למוסד והם באחריות טוטאלית משפטית של המוסד. מפקדות חמאס, למשל, יושבות בחו"ל, לא בארץ, ולכן הן באחריות של המוסד".

 

דגן קבע כי האחריות הבלעדית של המוסד היא "סיכול פח"ע חו"ל, וסיכול פרוליפרציה (הפצה, בעיקר של נשק להשמדה המונית)". הוא החליט לפרק את המוסד ולהרכיב אותו מחדש על פי מידותיו, והודיע כי מעתה יתמקד המוסד בשני סוגים של פעילות: פגיעה בפרויקט הגרעין האיראני; ופגיעה בפעילויות של החזית הרדיקלית (אספקת הנשק מסוריה ואיראן לארגוני הטרור).

 

דגן ביקש (וקיבל) משרון את משימת־העל מבחינתו: לעצור את פרויקט הגרעין האיראני. שרון הבהיר לדגן שהוא יקבל עוד תקציבים, עוד אנשים, עוד טכנולוגיה. מה שירצה; רק תכשיל את "האייתוללות הכלבים האלה", כדברי ראש הממשלה, בדרכם לפצצה.

 

מימי רימון הוא הביא למוסד אמונה עמוקה בחשיבות הסיכולים הממוקדים. "חיסולים ספורדיים לא שווים כלום. חיסולים של פעילים מבצעיים כמדיניות קבועה ונמשכת, הם דבר טוב מאוד", הסביר לי דגן את תפיסתו. "האם תמיד אבחר לפגוע במספרי אחת? לא בהכרח. אני מחפש את הדרג האופרטיבי, זה שיש לו את ההשפעה הכי דומיננטית בשטח.

 

"לחיסולים יש אפקט מורלי ואפקט פרקטי. אם נניח אתה הורג מפקד, אין ספק שיש לזה ערך סמלי והשפעה על תודעת הארגון, אבל אם אתה דופק דמות שמנהלת את חיי היומיום של הארגון, לכך יש משמעות גדולה הרבה יותר — לפגוע ביכולת האופרטיבית שלהם. לא צריך להתבלבל: מבצע כזה לא מחסל ארגון, אבל הוא מאוד חשוב".

 

אבל לכל אחד יש תחליף, לא?

 

"אני לא רואה הרבה תחליפים לנפוליאון, לנשיא כמו רוזוולט או לראש ממשלה כמו צ'רצ'יל. ההיבט הפרסונלי בהחלט משחק תפקיד. נכון שכל אחד אפשר להחליף, אבל יש הבדל בין מחליף עם ביצים ובין דמות חיוורת שתבוא במקום זה שמת".

 

ב־26 בספטמבר 2004, מעט אחרי השעה 11 בבוקר, נכנס עז א־דין שייח' חליל, בכיר במערך המבצעי של חמאס, למכוניתו ליד ביתו בשכונת אל־זאהרא, בחלק הדרומי של דמשק. שנייה לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר והוא נהרג. מעוצמת הפיצוץ, ראשו של שייח' חליל התגלגל במורד הרחוב. בחמאס מיהרו להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל. דגן אומר רק: "כתפיסה, אני חושב כי לא יכול להיות שמדינת ישראל מתמודדת עם אתגר כמו חמאס, והמוסד לא ייתן כתף בעניין".

 

לנעליו השרופות של שייח' חליל כרות הראש נכנס יריב ותיק של ישראל. קראו לו מחמוד אל־מבחוח.

 

נסראללה בהיי

 

במלחמת לבנון השנייה הפך דגן לאופוזיציה חריפה לצה"ל ליד שולחן הממשלה. "'משקל סגולי' (ההפצצה האווירית הכבדה על חיזבאללה, שהתבססה על מידע מודיעיני) לא יכריע את המערכה", הזהיר דגן באחת מהישיבות. "אני מכיר את לבנון ומכיר את חיזבאללה", אמר לשרים ולראש הממשלה אולמרט. "בלי כניסת כוחות נרחבת זה לא ילך. חיל האוויר לא יחסל לבדו את העניין".

 

עימות חריף פרץ בין דגן לחלוץ, הרמטכ"ל הטייס. דגן: "פתאום ראש הממשלה מגלה כי יש גורמים אחרים מחוץ לצבא שאומרים לו את האמת המרה כמו שצריך".

 

מבחינת דגן, בלבנון השנייה – חיזבאללה ניצח. "הארגון היה ב'היי' מוחלט אחרי המלחמה. ועימאד מורנייה היה אבי הניצחון".

 

אבל היחסים של דגן עם אולמרט הלכו והתהדקו, והיו לכך גם השלכות מבצעיות. אולמרט: "מאיר דגן הוא אדם הגון, ממוקד מטרה, עם ניסיון מבצעי וביצים גדולות. הוא היה זקוק כמובן לתמיכה שלי ולהחלטה שלי כדי לאשר את הרעיונות המשוגעים שעלו אצלו בארגון, אבל עם הצלחה לא מתווכחים. 300 מבצעים אישרתי בתקופתי כראש ממשלה".

 

על פי מקורות זרים, ההצלחה הגדולה של אותה תקופה, לפחות זו הידועה והסמלית ביותר, הייתה חיסולו של עימאד מורנייה בדמשק בפברואר 2008, פעולה משותפת – כך טענו פרסומים בחו"ל – של המוסד והסי־איי־איי.

 

אחרי החיסול היו הסורים בהלם. ההתנקשות באורח החשוב והחשאי שלהם אירעה ממש מתחת לחלונות של מפקדת המודיעין, שכמה מהם נשברו מההדף. "תחשוב מה זה עושה לחיזבאללה, שהוא תופס את סוריה כמדינה בטוחה. מה זה עושה לחיזבאללה כשהוא חושב שאולי גם טהרן כבר לא בטוחה. מה זה עושה לכל ארגוני הטרור? מה זה עושה לאסד? האפקט הוא כפול: זה מייצר תחושה של חדירוּת מודיעינית טוטאלית.

 

"וחדירות מודיעינית היא לא רק תודעה. זה אומר שזה פוגע ביכולת שלך. כי אם אני אתכנן מחר או אני אעשה משהו, ויחשפו אותי וידפקו אותי עוד פעם — זה אפקט מהותי. לא דבר תיאורטי. יש בזה רווח, מה שנקרא, מוחשי, שאתה יכול למשש אותו. תחשוב: האם חיזבאללה עשה משהו רציני מאז מותו של מורנייה? הם ניסו ונכשלו פעם אחר פעם".

 

חמש חזיתות

 

דגן פיתח מודל, שעל פיו את המלחמה נגד הגרעין האיראני יש לנהל בחמש חזיתות נפרדות ומקבילות וללא הפסקה: "לוחמה פוליטית — לחץ דיפלומטי בינלאומי חריף על איראן לחדול מהפרויקט; סנקציות כלכליות כל עוד הפרויקט נמשך; סיוע לגורמי מיעוטים ואופוזיציה להפיל את המשטר; מניעת פרוליפרציה — איתור משלוחי ציוד וחומרי גלם לפרויקט הגרעין ותעשיית הטילים האיראנית; מבצעים חשאיים".

 

דגן סבור כי הפעולות השונות הצליחו לעכב משמעותית את פרויקט הגרעין האיראני. "השימוש בכל הכלים (חמש החזיתות שתיאר קודם) ביחד נותן תוצאות. בתודעה של האזרח האיראני נוצר קשר בין הקשיים הכלכליים שהוא חווה ובין פרויקט הגרעין".

 

הרבה אחרי שדגן פרש, החליט נשיא ארה"ב אובמה להתמודד עם הגרעין האיראני במישור הדיפלומטי. דגן כבר נאבק שוב על חייו באותה העת, ולא הספקנו לשוחח על ההסכם שנחתם בסופו של דבר. אבל בשיחה קודמת ניתח דגן את ההבדל המהותי בין התפיסה האמריקאית לזו הישראלית: "אין הערכה שונה דרמטית מבחינה מודיעינית בינינו לבין האמריקאים. הבעיה היא בתפיסת האיום. ארצות־הברית לא תופסת את האיום האיראני כאיום קיומי. ישראל — כן תופסת את איראן כאיום קיומי. האמריקאים מבינים כי אנחנו רואים בזה איום קיומי. להערכתי, קיים תסריט קיצון שבו איראן, לו יהיה לה נשק גרעיני, תעשה בו שימוש נגד ישראל. ברגע שזו ההערכה שלי — הרי שבגרעין האיראני יש פוטנציאל של איום קיומי".

 

"בולשיט, קשקוש"

 

ההצלחות המבצעיות שיוחסו למוסד – אגב, חלקן גם בזכות יחסי הציבור המצוינים שדגן ידע לעשות לעצמו בדרג הפוליטי ובוועדת החוץ והביטחון, לעיתים על חשבון זרועות אחרות של קהילת המודיעין – הפכו את דגן לאישיות מרכזית בצמרת המדינה ולאדם רב־עוצמה, אולי יותר מכל ראש מוסד לפניו. היו שכבר ליחששו על הצעד הבא שלו, שבו יפנה לקריירה פוליטית, וניסו לחשב מה כוחו האלקטורלי. ייתכן שבשלב זה גם מנגנוני הזהירות והביטחון של הלוחם המתוחכם הזה התרופפו מעט.

 

ינואר 2010, דובאי. מחמוד אל־מבחוח, איש הרכש והאמל"ח הבכיר של חמאס, נמצא ללא רוח חיים במלון יוקרתי. פעולת החיסול יוחסה בתקשורת הזרה למוסד, אבל הפעם נקשרו לה פחות זרי דפנה. שלטונות דובאי הצליחו לאתר דרכונים זרים וסרטוני מצלמות מעקב שמתעדים, לטענתם, את אנשי חוליית החיסול — והם הפכו למבוקשים. בנוסף לכך, ממשלות בריטניה ואוסטרליה מחו בפני ישראל על השימוש בדרכוניהן.

 

גורמים רבים במוסד טוענים כי כדי לבצע פעולות רבות הרבה יותר, הורדת את רמות הביטחון והבטיחות של פרוטוקולים רבים למבצעים שנקבעו בעבר.

 

"אני מכיר את האמירות של אותם בכירים (דגן מציין כמה אישים). בוא נגיד שיצא לנו לעשות מבצעים הרבה יותר מורכבים ממה ששבתי אי פעם עשה בחייו, תאמין לי. ואני לא ראיתי פגיעה בביטחון שדה. הדברים האלה נשמרו ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר אחרים".

 

טוענים נגדך שכמה פעמים הורית לצאת למבצע גם במצבים, שעל פי נוהלי המוסד אסור לצאת.

 

"בולשיט. קשקוש, פשוט קשקוש. איך אתה בודק את זה? אתה בודק את זה ברמת התקלות שיש, ברמת היכולת שלך להוציא מבצעים. תשמע, התירוץ של עודף ביטחון שימש ככיסוי ללמה לא לעשות מבצעים. אתה צריך להגדיר מה אתה רוצה שיישמר בסוד, ולא לחיות בשקר מוסכם שמאחוריו מסתתרת אי־פעילות".

 

מישהו פעם השווה אותך למפקד חטיבת טנקים שאומר: אני יודע שנשלם מחירים כבדים, אבל העיקר הוא שבסוף הקרב תעמדו בראש הגבעה.

 

"זה נכון במידה מסוימת, אבל בשוני אחד מהותי: מחיר התקלה אצלנו הוא גבוה מאוד. אם ייהרגו חמישה חיילים בקסבה, הפוליטיקאים יקומו ויגידו: 'ידינו תשגנה את הפורעים'. המשפחות, אין להן תקומה, אבל מדינת ישראל לא נפגעה. במקרה של המוסד זה משהו אחר, ומי שנפגע ראשון מתקלה של המוסד הוא ראש הממשלה.

 

"האם הדרישה לאפס תקלות מהמוסד היא נכונה? חד־משמעית - כן, ואף לגיטימית. אני חושב שבמקרים מסוימים ראש המוסד צריך לשים את המפתחות, אם יש לו תקלה שפוגעת במדינה. זה יכול להקל את העומס ואת הלחץ של המדינה. היו כבר מקרים שהצעתי את התפטרותי.

 

"אבל צריך לזכור: פעילות המוסד אינה בעולם אידיאלי. אתה נכנס לאיזה חדר. מה, אתה באמת יודע לצפות כל מצב שיהיה? אתה יודע בדיוק מי נמצא בחדר השכן? אתה לא יודע. בעשרות מקרים הנעלם הוא יותר גדול מכפי הידוע. אז אתה עושה את כל מה שאפשר בשביל למנוע את זה, אבל תקלות יכולות לקרות".

 

הכישלון שיוחס לישראל בדובאי עמד בבסיס הפרשנויות שיוחסו למתיחות – שגם כך הייתה קשה – בין ראש הממשלה נתניהו לדגן. גם ברמה האישית נתניהו ודגן פשוט לא הסתדרו. דגן אומר כי איבד את אמונו בראש הממשלה. הסיבה: היו מבצעים שנתניהו נתן להם אור ירוק, אבל דגן ידע כי עוד מעט הוא יתחרט או, בלשונו של דגן, "שהביצים ייפלו לו".

 

מה היית עושה אז?

 

"אני אוהב פלאפל, מאוד. בגלל שידעתי שהוא תכף יקרא לי בחזרה (אחרי אישור המבצע), הייתי נוסע לשוק מחנה־יהודה (כמה דקות ממשרד ראש הממשלה), לקנות לי פלאפל, ומחכה לטלפון, ולא מתחיל בנסיעה חזרה לתל־אביב. כשהייתי פחות בטוח, הייתי מגיע עד המסעדה של הכורדים במבשרת־ציון או החומוס באבו־גוש (15־10 דקות מהמשרד) ומחכה שם. העיקר שלא אהיה רחוק מירושלים. תאמין לי, אני אומר לך בדיעבד, לא טעיתי אף פעם. הוא תמיד קרא לי בחזרה.

 

"ביבי למד טכניקה, שהמהות שלה היא להעביר מסרים בזמן קצר. הוא הגיע לרמת אמנות ושליטה בלתי רגילות בעניין. הוא המנהל הגרוע ביותר שאני מכיר. הדבר הכי גרוע, יש בו תכונה מסוימת שדומה לאהוד ברק — שניהם נדמה להם שהם הכי גאונים בעולם ושלא מזהים את מה שהם רוצים באמת. הוא ראש הממשלה היחידי, תחשוב על זה, שהגיע למצב שהוויכוח היה לא־פרסונלי, אלא מהותי, שכל מערכת הביטחון בעצם לא קיבלה את עמדתו".

 

הכוונה של דגן להתנגשות החריפה ביותר בין נתניהו ודגן על רקע התוכניות לתקיפה ישראלית של פרויקט הגרעין האיראני. דגן התנגד למהלך הזה נחרצות. "הנחת העבודה כי ניתן לעצור באופן מלא את פרויקט הגרעין האיראני באמצעות תקיפה צבאית איננה נכונה", הוא פסק. "יכולת צבאית כזו לא קיימת. ניתן רק לבצע השעיה — וגם זה לפרק זמן מוגדר.

 

"אם ישראל תתקוף, חמינאי (המנהיג הרוחני העליון של איראן) יודה לאלוהים: זה יאחד את העם האיראני מאחורי הפרויקט ויאפשר לחמינאי לומר כי עד עכשיו היה פרויקט של שלום, אבל בגלל שמדינת טרור, שלא חתומה על ה־NPT (האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני) תקפה אותנו, חייבים להפוך את הפרויקט לצבאי כדי להתגונן".

 

מודיעינית, דגן מוסיף, הוא סבר שהאיראנים רחוקים יותר מפצצה מאשר מקובל להניח, אפילו בתוך קהילת המודיעין.

 

האם אמרת את הדברים האלה לנתניהו ולברק?

 

"אמרתי את דעתי שם באותה נחרצות כפי שאני אומר אותה עכשיו. לפעמים הרמתי את הקול, כי אני מתרגז בקלות ומדבר בפאתוס. אני חושב שישראל צריכה לפתח יכולת לתקוף באיראן. חשוב שתהיה לנו אופציה — אבל לא כדי להשתמש בה. המחירים גדולים מהרווחים".

 

העימות הזה הגיע לשיאו בספטמבר 2010. דגן טוען כי נתניהו ניצל ישיבה עם שלושת הראשים — ראש השב"כ דיסקין, הרמטכ"ל אשכנזי ודגן עצמו — בנושא חמאס כדי להורות להתכונן לתקיפה באיראן. "כשאנחנו יוצאים מהחדר הוא (נתניהו) אומר: רק רגע, ראש המוסד והרמטכ"ל, החלטתי להכניס את צה"ל ואותך (המוסד) ל־פ' פלוס".

 

בשיחותינו טען דגן שנתניהו וברק לא היו בטוחים שישיגו רוב בממשלה, ולכן כינו את התקיפה המתוכננת באיראן "מבצע", שאינו מצריך את אישור כל השרים, מעשה שבעיני דגן היה "בלתי חוקי". דגן אומר שהזהיר את נתניהו כי "זו דריכה שהצד השני עשוי לזהות אותה. הרחוב הישראלי יזהה אותה. אתה עשוי להידרדר למציאות של מלחמה שבכלל לא רצית אותה".

 

מלשכת רה"מ נתניהו נמסר בתגובה כי "אמירותיו של מאיר דגן במהלך המאבק נגד תוכנית הגרעין האיראנית פגעו פגיעה קשה במאבק זה". ממשרדו של אהוד ברק נמסר בתגובה: "הערכתי ואהבתי את מאיר, אך כמו כולנו היו למאיר גם שגיאות, לעיתים גם בשיפוט של אנשים ולעיתים של מצבים" (התגובות המלאות – במסגרת).

 

• • •

 

 

על סיום תפקידו של דגן כראש מוסד, הדעות חלוקות. נתניהו טוען כי הודיע שהחליט לסיים את כהונתו של דגן; דגן טוען שהוא היה זה שביקש לפרוש. "החלטתי עם עצמי שצריך לגמור, רוצה לעשות דברים אחרים. וגם, האמת היא שנשבר לי ממנו (מנתניהו). הכרתי הרבה ראשי ממשלות. אף אחד מהם לא היה טהור וקדוש. גם אריק, אני מכיר אותו היטב, הוא לא היה טיפוס קדוש. אבל הייתה להם תכונה אחת משותפת: כשהם הגיעו לנקודה שבה האינטרס האישי נגע באינטרס הלאומי ‑ האינטרס הלאומי תמיד גבר. רק על שניים אני לא יכול להגיד את זה — ביבי וברק".

 

בינואר 2011 זימן דגן במפתיע ובחשאיות למטה המוסד קבוצת עיתונאים. זו הייתה שיחת פרידה, אבל מהר מאוד התגלגלה לנאום ביקורת חריף ביותר נגד ברק ונתניהו. "זה שמישהו נבחר (בבחירות), לא אומר שהוא גם חכם", נהג לומר. על מחליפו, תמיר פרדו, יש לו רק מילים טובות. "תמיר הוא איש טוב, ישר והגון. הוא עם יכולת אופרטיבית וכושר ביצוע באמת יוצא מהכלל. מאוד החזקתי ממנו. בחירה מצוינת לתפקיד ראש המוסד".

 

מבחינה מדינית, דגן, כמו שרון, האמין בסוף ימיו כי רק פתרון שתי המדינות יכול להביא לסיום הסכסוך, והוא בהחלט ראה באבו־מאזן פרטנר לשלום: "מותו של ערפאת עשה רק טוב. הוא יצר שינוי אמיתי בהנהגת פת"ח, כשאבו־מאזן מסמל את השינוי הזה. מעבר לכך, מאז שערפאת מת, רמת המעורבות של המדינות הערביות (בתהליך השלום) השתנתה באופן משמעותי ולטובה".

 

דגן חרד מפני החרם הבינלאומי ההולך ומתהדק ועוד יותר מהפילוג הפנימי בישראל. בעצרת בלב תל־אביב, שקראה להחלפתו של נתניהו שבועיים לפני הבחירות האחרונות במארס 2015, מול עשרות אלפים, כשמחלת הסרטן ששוב פרצה ניכרת בו, אמר בדמעות: "מגיעה לנו הנהגה שתגדיר סדר עדיפויות חדש. הנהגה שתשרת את הציבור ולא את עצמה".

 

אלא שלתחושתו, לנאום הזה לא היה אפקט. "האמנתי שאוכל להשפיע ולשכנע", אמר לי בעצב בשיחת הטלפון האחרונה שניהלנו. "הופתעתי והתאכזבתי".

 

ב־17 במארס השנה, מאיר דגן נפטר. בצד, בין עשרות הזרים שהושמו על תלולית קברו, הונח זר ועליו סמל של רימון יד וסכין מכונפת. •

 

 

לשכת רה"מ: "עיוות עובדות והכפשה"

מלשכת רה"מ נמסר: "הנוהג של בעלי תפקידים שבוחרים לאחר סיום כהונתם לעוות את העובדות ולהכפיש את הממונים עליהם איננו ראוי. "תפקידו של ראש הממשלה אינו להיות חותמת גומי להשקפת העולם של הדרגים הכפופים לו, אלא להתוות מדיניות מתוך ראייה רחבה של האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל, וכך נוהג רה"מ נתניהו.

"במהלך כהונתו אישר רה"מ נתניהו מספר רב של מבצעים נועזים תוך נטילת אחריות אישית עליונה.

"אמירותיו של מאיר דגן במהלך המאבק נגד תוכנית הגרעין האיראנית פגעו פגיעה קשה במאבק זה.

"רה"מ נתניהו ימשיך להוביל את המאמץ למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני".

 

ממשרדו של אהוד ברק נמסר: "מאיר דגן ז"ל היה איש רב זכויות ופעלים, שהוביל את המוסד להישגים מבצעיים יוצאי דופן במשימות שהוטלו עליו. הערכתי ואהבתי את מאיר. אך כמו כולנו היו למאיר גם שגיאות, לעתים גם בשיפוט של אנשים ולעיתים של מצבים.

"לא ניתן בשלב זה לצלול אל מכלול השיקולים, אך בכל זאת, כמה הערות:

1. בניגוד לדברי דגן, כפי שהובאו על־ידי רונן ברגמן, לא היה בהנהגת ישראל שום אדם או גורם, שלא הבין כי לא ניתן בתקיפה כירורגית לעצור באופן מלא את תוכנית הגרעין האיראנית. לכל היותר מדובר בדחייה למספר שנים. זה אגב היה גם המצב כשבגין הכריע על תקיפת הכור בעיראק, בניגוד לעמדות ראש המוסד, ראש אמ"ן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ראש האופוזיציה שמעון פרס ואחרים.

 

2. בניגוד לעולה מהכתבה, הן המתנגדים והן התומכים בצורך לשקול אותה היו כולם מאוחדים בהכרה כי פעולה תיתכן אך ורק כאמצעי אחרון, ורק אם וכאשר קיימים יכולת מבצעית, לגיטימיות בינלאומית וכורח עליון.

 

3. לחֹשש לכאורה, העולה מהכתבה, בדבר אפשרות תמרון הממשלה להחלטה 'בלתי חוקית': מדובר בחשש שאין לו שחר. היועץ המשפטי לממשלה נדרש על ידינו, יותר מפעם אחת, לחוות דעתו על הדרך הראויה לקבלת החלטות בעניין רגיש זה. שלא לדבר על חברי קבינט, כבני בגין ודן מרידור, שבהנחייתי ניתנה להם גישה אל כל פינות מערכת הביטחון העוסקות בנושא, על מנת להבטיח פתיחות ושקיפות מידע, גם במציאות של מחלוקות בתוכנו.

 

4. את הטענה העולה מן הכתוב, כאילו ראשי הממשלה שרון ואולמרט, שאיתם עבד דגן בעבר, ידעו להתעלות מעל ציניות ושיקולים אישיים בבואם לקבל החלטות, וזאת בניגוד לחתום מטה ולנתניהו, אני דוחה מכל וכל, ומותיר לכל מי שמכיר את כולנו להעמיד קביעתי זאת במבחן היכרותו ושיפוטו".

 

ronen@ronenbergman.com

 

 

 

 


פרסום ראשון: 05.04.16 , 02:20