"הייתי מתעורר עם נשים שלא הכרתי, עם בגדים מוכתמים ועם סחרחורת של הרס עצמי"

גלעד כהנא, גרוש ואב לשתיים, נולד בשנת 1970 במקסיקו, כשהוריו היו בשליחות. בגיל תשע המשפחה חזרה לישראל, וכהנא גדל בת"א. שירת בצה"ל כמש"ק חינוך. ב־1992 הקים את להקת הג'ירפות שאיתה הוציא עד היום ארבעה אלבומים. בנוסף, הוציא כהנא אלבומים תחת השם the walking man ו'לא כוחות' עם תמיר מוסקט. פירסם עד היום שלושה ספרים וכתב לאמנים רבים, בהם אביתר בנאי, הדג נחש ודודו טסה. שיחק בתפקיד הראשי לצד נטלי פורטמן בסרט 'סיפור על אהבה וחושך'. זכה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ומדעים לשנת 2015. מעלה תערוכה ראשונה מיצירותיו ביריד 'צבע טרי 8', שמתקיים עד ה־9 באפריל ביריד המזרח בנמל ת"א. משחק בסדרה 'האחיות המוצלחות שלי' ב־yes. באחרונה יצא אלבומו הסולו השישי שלו 'אפריקה שלי'.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"הוריי לקחו אותי לחתונה כשהייתי כבן שלוש. איך שנכנסנו לאולם האירועים ראיתי פלא, אישה לבושה כולה בלבן ועיניה נוצצות ושפתיה מצחקקות ללא הפסקה. נפל דבר.

שאלתי את אמי מי זו והיא סיפרה לי שזו הבחורה שעומדת להתחתן. מתברר שהתאהבתי בכלה. ללא עיכובים שעטתי לעברה, נעמדתי מולה והפצרתי בה לשקול לבטל את החתונה. היא שאלה אותי למה. אמרתי לה שאני יודע שאני צעיר אבל שאני מאוהב בה ושהבחור שהיא עומדת להתחתן איתו לא מספיק טוב בשבילה. אני זוכר שהיא נורא צחקה מדבריי, זוכר התקהלות של אנשים גבוהים ממני צוחקים וחושבים שאני מקסים. ואני, נפגעתי עד עמקי נשמתי. הם זילזלו באהבה שלי".

מתי היית הכי קרוב למוות?

"אני זוכר פעם אחת שהיינו בבריכה, ואחי הגדול השוויץ שהוא קופץ מהמקפצה של הגדולים, שהייתה בגובה 15 מטר, ושאני ילד קטן ולעולם לא יהיה בי את האומץ לקפוץ ממנה. אחרי הקנטות בלתי פוסקות אזרתי אומץ והכרזתי שאני עולה למקפצה. הוא עלה איתי ולכל אורך הטיפוס מעלה ניסה להניא אותי מזה בתואנה שאני פחדן, קטן וחסר משמעות. כאשר הגעתי למעלה הסתכלתי מטה והבנתי שאין שום מצב שאני קופץ מהגובה הבלתי נתפס הזה. בדיוק אז הרגשתי יד דוחפת אותי ושמעתי קול צחקוק מתרחק בעודי מתעופף מטה. מאחר שכל זה תפס אותי בהפתעה גמורה, לא קפצתי ראש ולא נר אלא פשוט נפלתי עם כל הגוף על המים. המכה הייתה כל כך חזקה שלקח לי זמן לא מבוטל לחזור להאמין שמים הם דבר נזיל ולא רצפת בטון חסרת רחמים".

איזו עצה היית נותן לגלעד בן ה־16?

"הייתי משתף אותו בתובנה הכי גדולה שרכשתי בשנים האחרונות. להישבר זה טוב. לאורך חיי הבנתי שיש רק שני מצבים שאתה שלם. אחד, כשאתה קטן וחסר ניסיון, וכלום עוד לא היכה בך וניפץ את האשליה שהכל טוב, והמצב השני הוא לאחר שנשברת אינספור פעמים והצלחת להרכיב הכל מחדש. רק שבמצב השני השלם הוא מורכב. מורכב משברים ועולה על סך חלקיו".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"כשמישהו מתנשק לידי, לא משנה אם זה ממש פיזית לידי או על מסך הקולנוע, אני עושה בשפתיים שלי תנועה של נשיקה. זו פעולה בלתי רצונית ולעיתים, כאשר מישהו לרגע מבחין בזה, די מביכה".

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך?

"בדיעבד כאשר אני מסתכל על חיי, אפשר לומר שרוב חיי הם רצף מביך של תספורות גרועות. אבל, אני זוכר תספורת אחת טראומטית במיוחד. כשהייתי קטן אמי לקחה אותי לספר שלה. הוא לא היה מספר ילדים אבל היא ביקשה ממנו טובה. הוא התחיל לגזוז את שערי ואני ציינתי בפניו רק בקשה אחת, 'לא קצר מדי'. אבל אז הוא נכנס לוויכוח על דרכה של מפלגת הליכוד עם החופף שלו. ככל שהתלהטו הרוחות כך קצב הגזיזה הלך וגבר. ניסיתי לבקש שיפסיק את התספורת אך קולי לא נשמע מבעד לצעקות. הוויכוח התלהט מאוד והיה רגע שהחופף כל כך כעס שהוא פנה לתקוף את הספר, עצר את עצמו ונטש את המספרה בהפגנתיות, משאיר לקוחה עם קצף בשיער ואותי גזוז לחלוטין".

ממי אתה צריך לבקש סליחה ולמה?

"נדמה לי שאפשר למלא באצטדיון אנשים שאני נדרש לבקש את סליחתם. האשמה בכך היא כמובן הבמה. יש משהו בבמה שפותח לי את הפה ומושך ממנו דברים ללא סינון כמעט. כמו שלג'יימס בונד היה רישיון להרוג, הבמה נותנת לי רישיון לכנות אבסולוטית. ביום־יום אני מנסה להיות הכי רגיש שאני יכול לאנשים שאני פוגש. זה ערך בעיניי. מצד שני איך שאני מטפס את הכמה סנטימטרים האלה לבמה, אלוהים ישמור. סליחה".

מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?

"זו שאלה טובה. שמעתי כל כך הרבה שמועות עליי שהגעתי למסקנה שאני די מעניין. בכלל, ככל שחולף הזמן אני מבין ששמועות יש בהן המון כוח, מאחר שהן לא מתיימרות להיות אמת צרופה. כלומר, הן בסך הכל שמועות. אין להן בסיס, אין עדויות. רק מפה לאוזן, רק דרכי הטלפון השבור. זה מקנה להן כוח מאגי, מיתולוגי כמעט. אני חייב לומר, אני מאמין לכל השמועות. שמעתי למשל שהשיר 'וואו' נכתב על בת זוגי הפריג'ידית שעזבה אותי למען אישה ועל כן הגישה השונה למקרר".

מה היה ממוצע הגלידה שלך אחרי פרידות?

"אחרי פרידות הרעל שלי מעולם לא היה מתוק, הוא היה מר. הטיפה המרה היא היחידה שעזרה לי להתנחם בשברים הגדולים. והממוצע היה גבוה כל כך שלעיתים הייתי מתעורר במקומות שלא ידעתי איך הגעתי אליהם, עם נשים שלא הכרתי, בבגדים מוכתמים וסחרחורת של הרס עצמי. זכור לי בוקר אחד שאני מתעורר מרעש של ניסור אימתני. גופי נדרך ואני מוצא עצמי מתעורר במיטה לא מוכרת, ולצידי אישה יפה שנוחרת בווליום שלא היה מבייש חוטב עצים עם הפסקות נשימה. החדר עולה באש, חמסין מטורף. אני מדליק את המזגן. הוא לא עובד. אני מתלבש ומתכוון לצאת מן הדירה, הדלת נעולה, אין מפתח. בנוסף, פתאום מבין שאיני זוכר כלל היכן חניתי. ניסיתי להעיר את מנסרת העצים שהייתה שרועה על המיטה אך לא היה ניתן".

ריהאנה או ביונסה?

"זו אכן שאלה כבדת משקל. לכאורה ביונסה היא המלכה הבלתי מעורערת, מפיקה את עצמה, חזקה, מוכשרת כמו שד, שולטת בגורלה, חולשת על האימפריה שלה, אוחזת בג'יי־זי, ממלכתית ומושלמת. מן הצד השני, ריהאנה, פרועה, חסרת רסן, מסטולה תחת, סוטה מהשבילים, חושפת ישבן, מקעקעת פטמה, לא מחויבת לכלום פרט לדהרה הבלתי אפשרית, מלווה בקורטוב של הרס עצמי של כוכבת אינסטנט. נדמה לי שהתשובה היא שתיהן. הן משלימות אחת את השנייה. יש פה מתכון למערכת יחסים יציבה ומשמעותית".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"מצד אחד, הוא לא ישן, מצד שני, לא הפסיק לחלום".