בניינטיז הוא טס מעל העיר, כמעט מעל כולם, בשיער מחומצן וגישה נכונה, וירה חיצים לכל הכיוונים. חלקם מורעלים, לכיוון של קולגות ואנשים שלא באו לו טוב, וחלקם ישר ללב של המאזינים. מעט אלבומים, אבל כל אחד מהם הביא בשורה סגנונית ושירים מעולים. אסף אמדורסקי התמקם בשדרה המרכזית של יוצרי הרוק הישראלי של שנות ה־90, ביחד עם שני צאצאים אחרים למשפחות מפורסמות, אביתר בנאי ואביב גפן, וגם עם ברי סחרוף. היפים והגאונים.
אמדורסקי, למרות שהתפתח והשתכלל ונשאר מעניין עד היום, התרחק עם השנים מהמיינסטרים, או שזה התרחק ממנו. בשיא הצלחתו, עם אלבומו השלישי 'מנועים שקטים' בסוף שנות ה־90, חתך לניו־יורק, מאבד את המומנטום שהיה מאפשר לו להתפוצץ. רק תשע שנים אחר כך הוציא אלבום נוסף עם שירים חדשים, 'והרי את'. שנתיים אחר כך הגיע 'צד א', וכעת רואה אור 'פה'.
נראה שלאמדורסקי לא בוער להשמיע את קולו. הוא מוערך מאוד מוזיקלית, אך גם בעל תדמית של איש לא קל. בשנים האחרונות עבר שינויים משמעותיים: התחיל ללמוד תורה ולהתחבר ליהדות, נישא שנית. בגיל 45 הוא בשל לעשות חשבון נפש. לשים את האגו בצד, להתבונן במראה ולא להיבהל.
הלב שלך לא נצבט כשאתה רואה אמנים פחות מוכשרים ממך מצליחים בגדול, לא מבאס לחשוב למה אני לא שם?
"אני מאמין שההצלחה המסחרית הענקית תגיע אליי רק אחרי שאגמור לתקן את מידותיי האישיות, שלוקות בחסר. אנשים שמצליחים מאוד לרוב יודעים להתנהל נהדר בחברה שלהם. גורמים לסביבה שלהם להרגיש טוב מאוד עם הימצאותם. אצלי הסכסוך הפנימי עם האדם שאני נאלץ לשאת בתוכי הוא כל כך סוער שחלק מזה מגיע כתכונה חיובית למוזיקה ולטקסטים שלי וחלק גדול מפריע לי להתנהל כאדם מן השורה. זה הדבר שהפריע לי להצלחה - יותר מכישרון, השמעות ברדיו, אהבת קהל".
תן לי דוגמה לסכסוך פנימי שהשפיע לרעה.
"בסיטואציות מסוימות בעבר פעלתי בצורה כוחנית יתר על המידה, צימצמתי את מרחב המחיה של הסובבים, כולל אנשים שאני עובד איתם, והתנהגתי בחוסר סובלנות וקשב".
ומול זרים?
"אני שרוי בסערת רגשות ומגיע אדם שאני לא מכיר ופונה בלי לחשוב אם אני עסוק או לא, ורוצה לעצמו משהו. הדרך שלי להתמודד הייתה להדוף אותו בצורה המהירה ביותר, חסרת התחשבות. הרחוב הישראלי הוא לא הדבר הכי מכיל בהיסטוריה של האנושות. צפוף פה, חוסר קשב כללי. ניסיתי לחנך את הזולת".
וזה התרסק לך בפרצוף?
"ברגע שאתה אדם מוכר, יש קונספציה לגביך. אנשים אומרים, חשבנו שאתה נחמד, לא ידענו שאתה לא נחמד. שפטו אותי, פלשו לי, קטעו לי. אדם צועד ברחוב ומנסה לכתוב שיר יפה, תופסים לו ביד ורוצים ממנו משהו. הלך השיר! באותו רגע בשנים עברו היה לי קשה להמשיך הלאה בלי לעשות פרצוף נוזף, בלי להרגיש נגזל. זה היה מאוד ילדותי להתנהג בצורה כזו. אולי יפה בשנים יותר פרועות וצעירות ופחות חינני ככל שאדם מאבד את שערות ראשו ומידותיו החיצוניות לא כאלו מצודדות - ראוי לו שיהיה יותר נוח לבריות. תפצה, אתה לא כזה חתיך. האוטופיה היא עולם שבו אני יכול לשהות בסביבה כאחד האדם".
מה בדיוק מפריע לך שלא מאפשר לך לחיות כאחד האדם?
"לא להיות מישהו שמצביעים עליו עם האצבע בפנים ואומרים, 'וואלה אתה מהטלוויזיה'. אני מהטלוויזיה? אני לא רואה טלוויזיה. לא אוהב טלוויזיה. יש לטלוויזיה תפקיד מסוכן בחברה שלנו. למה אתה מצביע עליי? ברגיל, הייתי רוצה לתקן לו את ההתנהגות ולומר לו שהוא טועה. אני לא יכול. צריך להניח עליי את הפרסונה הציבורית ולשחק תפקיד. להיכנס לדמות, או לעשות נשימות לפני כן".
אם אתה כל כך רגיש, אולי תנסה לצמצם את מרחב החשיפה.
"יש אנשים שמגינים על עצמם ולא יוצאים למרחב הציבורי. יש זמרים במוזיקה הפופולרית שנוסעים עם נהג. בישראל! והם הולכים אך ורק למקומות של וי־איי־פי ושולחים איש שירות לעשות בשבילם סידורים. אני לא אדע איך קוראים לי אם אחיה בבועה. יש משהו בהתמודדות שנכפתה עליי שאני חי בדיוק כמו בני דורי. אין שום אפשרות לחצי ניתוק. זה התגבר בשנים האחרונות בגלל הצורך שלי כהורה להימצא במקומות שהם לא אקסקלוסיביים לאנשי לילה ואמנות. עד גיל 30 יכולתי להיות ער בשעות שאין תנועה בכביש. אין השקה בין זה שרואה ערוץ 2, מצביע על אנשים מפורסמים ומצפצף בכביש לבין התל־אביבי שוכן הלילות".
ועכשיו?
"כהורה אתה נמצא על הבוקר מול מינימום 30 הורים אחרים וגם אחר הצהריים. ובחוגים ובמרפאה ובגינת המשחקים ובחנות הספרים. אתה צריך לקנות לילדות נעליים וגרביים. זה נהדר, נפלא ומבורך. מאפשר לראות את הדברים מבחוץ ולקבל תובנות קוסמיות, פילוסופיות, אבל גם מקור החיכוך המיידי ביותר. אם מישהו מצפצף לך בכביש, אתה מוציא את הראש ואומר, 'אתה דפוק! גרים פה אנשים, אתה מפריע'. אולי למישהו אחר, הנהג היה עונה, 'סתום את הפה' או מקבל את הביקורת. אבל כשבא לך פרצוף מוכר, שכחו מה אמרת. זה הפך למפגש עם ההוא מהטלוויזיה. קיבל סלב בפיתה. קלאש שאי־אפשר לגשר עליו. אין הבדל ביני לבין מי שרץ לראשות ממשלת ישראל ביום הבחירות שלוש שעות לפני סגירת הקלפי".
מה המחיר ששילמת על זה?
"אתה הופך במילה אחת את המעריץ הכי נאמן שלך למאוכזב הכי נקמן. במילה. כמו שאתה עושה לקרובים שלך, שכל כך אוהבים אותך ובמבט אתה יכול להפוך אותם לאנשים שהכי ישנאו אותך ויקשו עליך. תחת הביקורת אני נאלץ לחיות. לא אוכל להיות אדם חופשי אם אהיה תמיד תחת הביקורת".
* * *
אנשים דחפו את אפם לחייו עוד כשהיה ילד. בנו של יפה הבלורית בני אמדורסקי. הדודאים. שלישיית גשר הירקון. השלושרים.
"בתור ילד קטן הייתי הולך עם אבא גרוש ברחוב, יש לי שעתיים איתו השבוע, ומגיע אדם זר ויש לו מה לומר לבני אמדורסקי, כי בני אמדורסקי מפורסם. ואבא שלי מגיב באדיבות. מבחינתי הזמן הזה נגזל ממני. הושרש לי בעור שציבוריות היא על חשבון אינטימיות, חום, משפחה, הבסיס של הבסיס.
"ההתנגדות שלי להיות ציבורי ולחשוף את חיי ולהתנהג בצורה טבעית בחברה זרה הייתה תמיד תחת מתח. הרגשתי צורך יתר להתגונן. שם נולדו כל ההסתבכויות המוקדמות עם עולם הצלמים, הרכילאים. עם השנים התחלתי לאמן את עצמי להגיב אחרת, ודברים כאלה לוקחים זמן. היום אני יודע שאני מפורסם בגלל הפעילות האמנותית שלי".
ומול קהל?
"היום אחרי הופעה אשאר לחתום על דיסקים, אתעניין בקהל שלי. לפני עשר שנים לא עניין אותי מי הקהל. אמרתי, אני עושה את המוזיקה ומי שימצא את הפתק בבקבוק שיהיה לו כיף. היום למדתי להכיר את הרוב הדומם".
אתה ביקורתי כל כך גם כלפי המוזיקה שלך?
"לא מאמין שיש אמן טוב שהוא לא המבקר המרושע ביותר. בפעם הראשונה שנאלצתי לחיות עם המבקר תחת אותה קורת גג הייתה אחרי שהקלטנו כתלמידים בכיתה ח'־ט', אני, דני, הבן של ישראל גוריון, אורי תכלת וערן ויץ. אני לוחץ פליי בבית, ושומע קול של זמר נוראי, ששר מביך. הגוף שלי מתכווץ. שם נולד המבקר שלא אוהב מה שהוא ששומע, ולאט־לאט הזמר נאלץ ליישר קו עם הביקורת ולהתאמץ להתחבב על המבקר.
"כור ההיתוך הכואב והמשפיל ביותר היה לאורך השנים של תערובת אסקוט. שיא השיאים של שירה שאני שומע ומתחלחל ממנה. מאבק בין הזמר שאומר למבקר לשתוק, או למבקר שאומר לזמר לעשות מעצמו גבר. תהליך מאוד לא נעים: לשמוע את הקול - המראה השקופה ביותר של הנפש - ולסלוד ממנו".
בגלל הביקורתיות אתה מוציא אלבום בממוצע פעם בחמש שנים?
"יש לי כעס על עצמי שאני כותב מעט מדי, לאט מדי. סולד־אאוט בבארבי לא עושה אותי פחות עצוב ועדיין לוקח לי חמש שנים להוציא אלבום. ריח של כישלון, לא ככה הייתי רוצה להתנהל בעולם. שני אלבומים בעשור זה בושות! אני עושה לעצמי בושות. אני מתרחק מהקהל, בזמן שהוא מתבגר, אני קופץ לביקור פעמים נדירות מדי אצלו בבית. זו בפירוש לא מחשבה מסחרית. המכולת שלך לא פתוחה כל הזמן.
"הפעם האחרונה שהוצאתי להיט ענק לגלגלצ, 'רכבת לצפון', הייתה ב־2008. תחשוב מי יכול לסדר הופעות בקמפוס, נגיד יו"ר אגודת הסטודנטים, בחור בן 23. באיזה גיל הוא היה כשיצא השיר? ילד 16. ילד בן 16 שומע אסף אמדורסקי? נגיד שהוא פיספס את 'רכבת לצפון' ונלך ללהיט שלפניו. בן כמה הוא היה? 11. פה טמון נבט לאי־שביעות הרצון המסחרית שלי כאמן שזקוק לכמות קהל על מנת לקיים את עצמו. כשאתה מוציא שני אלבומים בעשור כדאי שתנמיך את רמת הציפיות לככב בראש רשימת המופיעים ביום הסטודנט. מיצמצת עוד אלבום? הבן אדם בן 30, נושא במשרה יותר חזקה. יש אמנים שפחות פוגעים בטעם שלי, אבל הם הגיעו בזמן ליעד. בזמן שחשבתי על תשובה בבחינה, הצלצול כבר צילצל והמבחן לא הוגש".
מה לדעתך הסוד של אמן מצליחן?
"הוא חושב שהעולם הזה נועד בשבילו. למקום הזה לא הצלחתי להביא את עצמי. לא חושב שהעולם שייך לי, שכל היצורים נבראו בשבילי. אני לא מצליח להכניס את הזאב מוול סטריט לגלגלי העיניים שלי".
באמת? זה לא נראה ככה מהצד.
"אני נמצא כמעט בלעג עצמי על הטווח הקיצוני שבין ה'מגיע לי, אני הכי מוכשר, אני הכי חכם, כולם צריכים להכיר בכך שהשירים שלי הכי טובים שנכתבים פה בתקופה הזו', לבין הצד השני: 'העולם המשיך הלאה, אתה עשיתי את שלך. יבואו צעירים יותר, חכמים יותר, וייתנו את תרומתם. תנוח'. הציר בין גדלות הרוח לשפלות הרוח, הגאווה המתבקשת בסוף כל שיר אמנותי מול מפגש כואב עם אי־הכרה אפילו של אדם אחד באי־גדולת יצירתך - יכול להטריף בן־אדם".
* * *
החידתיות של אמדורסקי גדלה עם השנים. חרד לפרטיותו, הוא מנסה להגן על הפינה שלו. ב־2008 נגמרו רשמית יחסיו עם מיכל אמדורסקי, אמן של שתי בנותיו. בסוף 2014 נישא בשנית. אין כמעט תמונות משותפות שלו ושל אשתו החדשה, וגם שמה לא ממש ברור. במדורי הרכילות סיפרו שקוראים לה ג'וזפין קורין אלאל, כשם ידידה ותיקה של אמדורסקי שאף שיתפה איתו פעולה מוזיקלית. אבל לא. שמה הוא הדר ג'וזפין, 27, אמנית וכותבת.
איך הכרתם?
"הדר הפעילה במשך כמה שנים בלוג חכם ושנון, שוויזואלית העיף לי את המוח. היא העלתה שם את עבודות האמנות שלה. אחרי זמן יצרתי איתה קשר דרך הפייסבוק ולבסוף היא הסכימה לפגוש אותי במגרש חניה ביגור. המשיכה שלה לתל־אביב לא קיימת, ויש בה אפילו רתיעה. אחרי זמן היא הסכימה להתחתן איתי. היא המציאה הכי משמעותית שמצאתי בחיי ואני מאוד אוהב אותה".
אמרו שהיא קוראת לעצמה קורין אלאל.
"עוד הרבה לפני שהיא פגשה אותי, היא שיחקה בנושא של שמות בפייסבוק, כי זה מצחיק אותה. זה פייסבוק! זה לא משרד הפנים, למען השם. מצווה להתל בו. אתה אמור להתנגד ולמרוד בנורמליות שלו. תחליף את השם שלך כמה פעמים שאתה יכול. אני מעריץ אותה על זה, הומור מופלא".
בהזמנה לחתונה לא ציינתם את מקום האירוע.
"חתונה היא הסכם בין שני צדדים והתקשורת היא לא אחד מהם. בחרנו את הלוקיישן הכי מרוחק מהרדאר וקיווינו שייתנו לנו לקיים את האירוע הפרטי. הייתה שם טראומה קטנה, אבל כעבור חודש החיים זימנו לנו טראומה יותר משמעותית. זה שם את הכל בפרופורציה".
מה קרה?
"מהלילה של הכלולות נסענו ישירות לבית החולים למיטת חוליו של אביה של הדר, והשבועות הראשונים היו של משמרות סביב המיטה ולעשות השלמה מול המוות הצפוי והפרידה שנגזרה. הייתה תקווה שהוא יהיה בחתונה. שניהם - אבי ואביה - מתו באותו בגיל, 62 וחצי, שניהם מתו מסרטן. יכולתי לדמיין מה עובר עליה בזמן הזה, היו לי את הרשמים שלי שלא הפסקתי לעבד ולעכל. יכולתי להיות מישהו שמסוגל להכיל, להיות שם בשביל המשפחה. חוויה קשה, אבל מזמנת הזדמנות חד־פעמית להיכנס למשפחה ברגעים הכי זכורים ודרמטיים ולהיות חתיכה אחת".
את הקשר ביניהם מיסדו בחתונה דתית, סימן נוסף לתהליך שעובר אמדורסקי, שעליו לא דיבר עד כה. הוא נרתע מכל ניסיון להגדיר במושגים את מה שהוא עובר. ביטויים כמו "מתחזק" או "מתקרב לדת", מעצבנים אותו. הוא מדבר על התהליך כעל תהליך חשוב בחייו. הוא לוקח אותו בשיא הרצינות ובסופו של דבר הוא עושה לו טוב. מרגיע אותו.
"אם קניה ווסט מתחתן הוא יביא כומר? יביא. הוא נוצרי, לא מתבייש", הוא מסביר. "אסף שייך לעם שלו. לעם ישראל. אם אני רואה סקסופוניסט ג'אז מוסלמי, איך אני יותר אאמין לו כמוזיקאי למוזיקאי - אם הוא יתנכר למקורות שלו, או יחבק את המקורות שלו. פייר, אני כנראה טיפוס רומנטי. אם אדם ילך בעקבות מקורותיו יש לי עבורו כבוד נוסף".
מה היה היחס של הוריך לדת?
״שניהם גדלו בחינוך הדתי. לא דמיינתי שאבא שלי הסתובב עם כיפה, עד שישראל גוריון, שלמד כמה שכבות מתחתיו, נתן לי את זה בפנים. הייתי בשוק! מעולם לא הלכתי עם אבא לבית כנסת. מעולם לא ראיתי אותו עורך קידוש. החלל הזה נכפה עליי ואני מורד בגזירה הזו.
"בכתבים שיצאו אחרי מותו, מאיר אריאל מדבר על המושג אלוהים. להגיד אין אלוהים, זה להנכיח אותו. אין מילה שבאה לתאר דבר שאינו קיים. זה כל כך עזר לי לדבר עם הבנות שלי על התנגדויות ששמעו בבית, 'אמרו לנו שאין'. אז הוצאתי להן את כתבי הצדיק מאיר אריאל".
באיזה תגובות נתקלת מהסביבה הקרובה?
"משבוע לשבוע אני מוצא את עצמי איתן יותר מול הביקורת החיצונית על התנועה האישית שלי. ישראל 2016 היא חרדה. כל אחד חרד ממשהו. החרדים חרדים מהקונסרבטיבים, ההגמוניה של הרבנות מאוימת מהבד"ץ, שחרד מהכשרות של ויזניץ'. סליחה. אני לא רוצה. חשוב לי לא לאיים. אני מרגיש הרבה פעמים שאני מהווה איום על אמא שלי בעצם זה שאני מבקש לקיים שבת שבה לא מדברים בטלפון. ומנגד, יש כיבוד אב ואם ואני נקרע. אחד הכאבים הכי משמעותיים. היא לא מוכנה לקבל את הדבר, מבחינתה זה סוג של כישלון. מצד שני אני גם לא רוצה להרגיש מאוים מזה שאני רוצה לקיים שבת. לא רוצה להרגיש מאוים מעצם זה שאני יהודי".
איך נראית היום שבת אצלך?
"מחמישי אני כבר במחשבה על איך ייראה שישי שלי. האם אספיק לקנות, לנקות ולבשל. אני חייב להצטייד בחלה ושיהיה לי יין כשר בבית, שאוכל לברך עליו - מה שלא ראיתי מעולם את אבי עושה. אז אני מגביה כוס ומברך על היין והחלה ושומט כל מלאכה".
אתה בתחילת הדרך. אין לך כיפה על הראש. אתה רואה את עצמך הופך לאדם דתי עד הסוף?
"הדברים האלו קורים בן לילה. הרבה אנשים, מוכרים ולא מוכרים, שגילו בבת אחת את התגלית הגדולה מכולם לקחו על עצמם שינויים מאוד גדולים וחיצוניים בתקופה מאוד קצרה. אני כבר כמה שנים במקום הזה. אני לא יודע איפה אהיה מחר. אני נראה לך דוס במיוחד? למה זו צריכה להיות החרדה שלך מה אני בחרתי ללמוד? הלכתי בשנה שעברה ללמוד באוניברסיטת תל־אביב על ההיסטוריה של הוורמאכט, וקורס באינטרנט על תוכנה ובחודשים האחרונים אני לומד גמרא - מה זה עניינך? זה ענייני".
למה קשה לך לדבר על הנושא הזה?
"אחת לכמה זמן אני נתקל בכתבה על זמר שגילה ומגלה לכולם את התגלית האחרונה שלו: הוא גילה את היהדות. זה בעיניי אחד הדברים הציניים שאני מנסה להתרחק מהם. הדברים הפרטיים האלו יפים רק כשהם פרטיים, כשהם הופכים לחומר גלם לקידום אלבום יש לי עין רעה. מרגיש שהיתרונות שאני לוקח יתפוגגו בשנייה כשאשתף את עם ישראל. אני מוכן לומר שאני לא עובד בשבת. אל תזמינו ממני הופעות בשבת, זה לא יקרה. אני יהודי".
ובכל זאת?
"כשקניה ווסט מגיע לארץ הקודש להטביל את הבן או הבת שלו ושל כוכבת הריאליטי, מישהו בעולם מתחיל לחרוד מלכתו של מלך הראפ?"
* * *
הסיפור של אמדורסקי עם לימודי התורה התחיל כמעט כבדרך אגב. "סיימתי ללמוד נהיגה ואז נולד לי העניין ללמוד משהו", הוא מספר. "סיפרתי לחבר שחזר בתשובה לפני הרבה שנים. אמרתי אולי אלמד צרפתית, אולי תורה. הוא אמר, אם תרצה ללמוד תורה, אתנפל על זה כמו פנתר. במשך תקופה נפגשנו כל שבוע וקראנו פרשת שבוע".
פורסם שאתה לומד עם אביתר בנאי.
"אביתר הוא חבר ותיק, שהקשר בינינו לאורך השנים התהדק, נפרם והתהדק מחדש. הוא בשבילי אמן ואדם מאוד מעורר השראה. לצערי, בחברות אני לא נפגש איתו מספיק כפי שהייתי מייחל לעצמי, במוזיקה עוד פחות ובלימוד תורה עוד פחות משניהם בריבוע".
התהליך יהיה מורגש גם במוזיקה שלך?
"נראה לי מוגזם לפצוח באלבום זמירות שבת כאלבום הבא".
לך על אלבום פיוטים אלקטרוניים.
״לא מגניב. ההפך״.
אם הייתי אומר לאמדורסקי הרוקר שעוד 20 שנה הוא יקדש בשבת, איך הוא היה מגיב?
"הבחור הזה מלפני 20 שנה לא ממש מעניין אותי. לא מישהו שהייתי לחוץ להיפגש איתו. לא יודע כמה יש לי ללמוד ממנו".
הוא היה מגניב.
"קלולסיות לא עושה לי את זה. אני אוהב ידע. זה סקסי בעיניי. מושך, מפתה. אני רוצה להיות שם".
אמדורסקי הישן אהב לשבת במסעדות תל־אביביות טרנדיות. אמדורסקי הנוכחי הוא טבעוני שמזמין פירות וירקות אורגניים. ״ינקתי את האקסטרים", הוא אומר. "לאבא שלי היו מסעדות ומגיל חמש הייתי מנקה שרימפסים, להוציא את הפס השחור מבלי לפגוע בבשר. איך נפל האסימון? אתה מכיר את הילדים של אנונימוס שמחלקים פלאיירים בכניסה לדיזנגוף סנטר? לקחתי פלאייר. ואחרי שבע שנים נהייתי טבעוני. לקח לי זמן למוטט את החומות של ההתמכרות, להבין שאתה לא במרכז היקום. עד אז סיפרתי לעצמי סיפורים פתטיים של מכור קלאסי".
והפיתוי שבהנאה.
"רצח זה הנאה לאנשים מסוימים שאטומים לרגשות של הזולת. יש אנשים שנהנים מאונס קטינות. מה אכפת לי מההנאה! לא רוצה לעשות רע בעולם הזה, לא רוצה לקחת חלק בסבל".
נוקשות אידיאולוגית אפשר למצוא גם באופן שבו אמדורסקי מחנך את בנותיו. "אצלי אין טלוויזיה. יש יוטיוב, אבל אני מגביל את השעות שאפשר לצפות בצג דיגיטלי. ואפילו שהילדות כבר גדולות, אני עדיין מתערב בתכנים ובמינון. כופה שלטון טוטליטרי בביתי. אם קראת ספר היום, והתאמנת על הפסנתר, אז אני יכול לסמוך עלייך. אנחנו ממעיטים בערכו של הבית. הערך הוא עצום, אתה רואה את הבית על הילד. והאחריות היא על ההורים".
איפה אתה מוצא את עצמך כהורה?
"אני מרגיש שהאבהות תופסת אצלי מקום משמעותי שהולך וגדל עם השנים. כשאתה עושה טעות חס וחלילה, אתה רואה את זה על הבשר שלהן. הצלקת מתרחשת מול העיניים שלך, הגמגום הקטן, חוסר הביטחון, חוסר האפשרות למרוד. אתה מתכווץ מהדברים האלו ולומד יותר מכל צעקה. הדבר הזה עומד מול עיניי".
אתה רואה את עצמך בקרוב שוב אבא?
"זה אמור לקרות רק כשזה אמור לקרות, וכשזה יקרה אני אסתיר במובן הציבורי, ואדחה את הרגע עד איפה שאני יכול".
* * *
יחד עם ישראל גוריון, שותפו המיתולוגי של אביו, אמדורסקי מופיע כבר שנים בשירי הדודאים, והם אף הוציאו אלבום מאוד מצליח. גם בקריירת הסולו שלו וחומריו המקוריים, הוא לא מהסס להביט לאחור: אלבומו הקודם, 'צד א'', הידהד לגדולי המוזיקה של שנות ה־70, ובאלבומו החדש, 'פה' (מופע ההשקה באמפי שוני ב31.5), הוא שב אל מחוזות הגל החדש המקומי של שנות ה־80. זו התקופה שעיצבה את טעמו המוזיקלי. "להקת הקליק, כרומוזום, מינימל קומפקט. היו אנשים שאהבו לרקוד ולקחו את האהבה למסרים שלהם. היה לא לעניין לעשות מוזיקה שאי־אפשר לרקוד. המרד שלהם התבטא ברצון ליישר קו עם העולם, חלום שתל־אביב היא בירה אמיתית, שלא שונה מלונדון, אמסטרדם, ניו־יורק. ערים שיש בהן אנדרגראונד אמיתי".
אז מה התפקשש מאז?
״מה שקרה עם הילדים של המורדים - שהמרד שלהם זה שהם לא מורדים".
איך אתה לא נפלת לבור הזה?
"בין היתר, הדר פתחה לי חלון לעולם שהיא שורה בו, נחשפתי למפיקים בני 19 שעושים מוזיקה בחדר בבית של ההורים, בלעתי את המוזיקה שלהם. ואז אמרתי, 'אם הנייטיז זו תקופה שאתם רוצים לחזור אליה, אז היי, אני משם ולא מחוק בכלל, המוח שלי מה זה בצלילות. דברו איתי! אני פה. יודע לעשות את זה לא פחות טוב מילד בן 18'".
אז היתרון שלך הוא העומק התרבותי?
"אני רואה בעצמי אינטלקטואל ורוצה לחוש את עצמי נאמן למקורות ההשראה שלי, שאני יכול להתקבל למועדון שהייתי רוצה להתקבל אליו. אני לא מפסיק להגיש אפליקציות להתקבל למועדונים הכי אקסלוסיביים - של אמנות פלסטית, תיאטרון אוונגרד. אני רוצה להיות חלק מהקבוצה של הילדים החכמים. לא ויתרתי על המקום הזה. אבל מצד שני, אני הראשון שירוץ לספר לחבר'ה מה הולך שם. אף אחד לא יוכל לעשות את זה במקומי ולכן מוטלת עליי החובה לייצר את המוזיקה הזו גם אם אני לא יודע אם יש לה קהל או לא. החובה המוסרית לייצג את הפינה התרבותית הזו בנוף הישראלי. אני לא יודע אם אגמור עשרה אנשים שימחאו לי איש, או חצי מיליון. אני במתח, סקרן לדעת".
את האלבום יצר בשני לוקיישנים: בביתו הקודם בקומה ראשונה ברחוב אלנבי הסואן, "הומלסים, תחנות נייס גאי, שוליים בלתי נראים של נשמות שמבקשות להתחבר", ובעיר התחתית בחיפה, שם קיבל חדר במסגרת פרויקט עירוני. "חלל בשוק הטורקי", הוא מפרט, "תקופות של התבודדות. הפכתי את הלילות והימים. בזמן הרעש ישנתי, בזמן השיתוק המוחלט של העיר התחתית בלילה יצרתי. השתמשתי בבדידות המטורפת הזו. אפשר להשתגע. באותה תקופה שמעתי את האלבום של גריימז (זמרת ויוצרת קנדית - א"ה), שהקליטה אותו בזמן שהייתה בצום. אמרתי, וואו! שומעים את הגובה הרוחני שהגיעה אליו. מעל הקיומי, מעל הגופני. אמרתי אעשה צום, ונפתח שערי שמיים. אבל ריח הבורקס הכריע אותי. דקה אחת לא הייתי בצום".
למרות שנשבר, התוצאה זוהרת. 'פה' מסנתז באלגנטיות את אמדורסקי הדי־ג'יי עם הביטים, ביחד עם כותב השירים המחונן. פחות מכונס בעצמו, עם וייב יותר משוחרר. טקסטואלית הוא מצליח להפתיע. "פעם ראשונה שאני מצליח להוציא אלבום שאין בו מאה אחוז שירים על הזוגיות שלי. המשימה הייתה לא לכתוב עוד פעם את 'יקירתי'. לא רציתי למחזר את הכתיבה שלי".
'מגדלים', הסינגל הראשון שיצא מתוכו, נכנס לפלייליסט והתנגן לא מעט, בולט בחריגותו בנוף הדל של המוזיקה הישראלית. זה לא מונע מהמיינסטרים לנסות לפתות את אמדורסקי. לא מזמן הוצע לו להיות מנטור בעונה הבאה של 'דה ווייס'. ״בשלוש השנים האחרונות פנו אליי מכל אחת מהתוכניות האלה", הוא מספר, "וביקשו ממני להיות שופט או מנטור. בהתחלה סירבתי. עכשיו, אחרי שראיתי כמה פרקים מכל אחת התוכניות, אמרתי שאף אחת מהן לא אוחזת במישהו כמוני, ויכול להיות שיהיה נחמד לתת צבע אחר למקום הזה".
לא מספיק שאתה מאמין שטלוויזיה היא דבר מסוכן, אם תשתתף בריאליטי מוזיקלי, לא תהפוך ל'ההוא מהטלוויזיה', אלא ל'ההוא מהטלוויזיה עם 35 אחוז רייטינג'.
"אמן".
מה?!
"אם בחר איזה מפיק טלוויזיה לקחת אותי לתפקיד, זה על שום הצלחתי האמנותית".
ואין ספקות שעוברים בראש?
"אני רק יכול לקוות שזה יחשוף את הפעילות האמנותית שלי לקהל שמעבר לכוחי להגיע אליו בעצמי, בלי טלוויזיה. לא כל אמן שהופיע בתוכנית ריאליטי הצליח להגדיל את הקהל ולמקסם את הקריירה הקיימת. יש כאלו שניזוקו מזה, יש כאלו שיצאו משגשגים ולאחרים זה לא שינה את המאזן השנתי. קיימת הסכנה שתופיע בפריים־טיים, תשרת את הפריים־טיים והמוזיקה תישאר במקומה. מצד שני, השירים שכתבתי מושכים לי בשרוול ואומרים, 'אבא, אנחנו רוצים שישמעו אותנו. תיקח אותנו לפרונט'. שיר כמו 'זוג משמיים' זועק לחיי נצח, מתחנן על חייו. לפעמים אתה צריך להיות היחצן של השירים שלך".
