שפה זרה: אכזבה מהסרט התיעודי על נורה אפרון

איך מתעדים אישה שתיעוד עצמי היה הכישרון הגדול שלה? ג'ייקוב ברנשטיין, בנה הבכור של נורה אפרון, עיתונאי הניו־יורק טיימס, ויוצר Everything Is Copy, הסרט הדוקומנטרי החדש על חייה, מציע לפתוח בזה. אם לקבל את ההצעה שלו ולהתחיל עם השורה התחתונה: הסרט על נורה אפרון מוכיח שיש מה ללמוד מנורה אפרון על איך לכתוב את נורה אפרון.

לא מעט דברים עומדים לזכותו של הסרט הזה, שאנסמבל המרואיינים שלו כולל כמעט את כל דמויות המפתח הניו־יורקיות של שנות ה־80 וה־90: רכילאית־העל ליז סמית', עיתונאים משפיעים כמו קארל ברנשטיין (בעלה השני של אפרון, אביו של ג'ייקוב, החתום בין היתר על פרשת ווטרגייט), מריל סטריפ וטום הנקס - שמצולמים כולם על רקע כותלי ספריות/חלונות רומיים/גשרים אמריקאיים מפורסמים, ויודעים בהחלט איך להשתמש במילים. את תיאבונם של המעריצים - ואולי בעיקר מעריצות - מספק מגוון רחב של חומרי ארכיון של אפרון עצמה; קטעי אודיו, וידיאו וסטילס.

אבל הבעיה המרכזית של הסרט היא שקהל היעד שלו הוא בדיוק הקהל שניחן ברגישות גבוהה לצרימות שלו. בעשורים האחרונים אפרון הפכה שם נרדף לנשיות אינטליגנטית וחריפה. צעירות בכל העולם מתנדנדות מעל 'צרבת' ו'אני שונאת את הצוואר שלי' כפי שתלמידי ישיבה גוהרים מעל דפי גמרא. הן משננות את אפרון, מתחדדות איתה, לומדות ממנה הלכות הומור עצמי וביקורתיות בריאה. הנשים האלו יתקשו שלא לגלגל עיניים מול קטעי השחור־לבן השזורים בסרט, בהם "יורשות" כמו לינה דנהאם וגבי הופמן ('טרנספרנט') מקריאות בדרמטיות טקסטים של אפרון; הן לא יפספסו את הכינורות המיוסרים שמלווים את הפסקול או את התינוק הצוחק ברקע כשהמצלמה מתקרבת לעוד תמונה מהאלבום המשפחתי.

המתקתקות הזו הופכת כבדה במיוחד בשליש האחרון של הסרט, המוקדש לשש השנים האחרונות בחייה של אפרון, שבהן נאבקה בחשאי במחלת הסרטן, אבל שהיו גם השנים הטובות והפוריות בחייה. זוגיות טובה ובריאות רופפת ריככו ופתחו אותה, מציינים המרואיינים כולם. חבל שהחלקים המוקדמים של הסרט חסרים את רוח הנעורים ואת התעוזה שהייתה שם, לפני שזה קרה.