"לא החלטתי אף פעם שרון לא חי. אני חייבת הוכחה, משהו. אדם לא יכול להתאדות ככה סתם"
בשנה ה–30 לנפילתו של רון ארד בשבי, מוציאה תמי ארד את "על חוט השערה", ספרה החושפני ביותר. בין דפי הרומן משובץ גם היומן האישי שכתבה בשבע השנים הראשונות בלעדיו. בראיון מפוכח חוזרת ארד למחברות הישנות הללו, מספרת מה למיטב ידיעתה קרה לרון, ומדברת על הסבתאוּת הטרייה, ההתמודדות עם מות אמה לפני שלושה חודשים - וגם איך למדה, בהדרגה, לחייך שוב
אני מודאגת וחוששת לך. גם במכתב הזה וגם בקודם אתה פונה אליי. ברור שאתה סומך עליי, כך גם אני הייתי מרגישה אילו הייתי במקומך, ואני לא רוצה לאכזב אותך. אני כל כך רוצה להגיד לך שיהיה בסדר כמו שאתה תמיד מרגיע אותי. אני מבטיחה לעשות הכל, ואם לא תהיה ברירה אצא לתקשורת ואסע לחו"ל להיפגש עם כל מי שיכול לעזור, אף שלא נראה לי שזה מה שיפתור את התסבוכת. מי שבאמת צריך להניע את התהליך אלה הקברניטים ואני משוכנעת שאחרי שהם יקראו את המכתב הם יהיו מזועזעים (...). אנחנו נתחיל סבב נוסף של פגישות עם כל השרים וחברי הכנסת וכל מי שנמצא באיזו עמדת השפעה. רונדי שלי. אני אעשה כל מה שביכולתי לשכנע אותם שהזמן הוא האויב הכי גדול שלך ושלנו אבל אתה מוכרח להתחזק. אל תישבר לי עכשיו. אתה האיש שלי, המשענת שלי, ושתינו מחכות רק לך, בבקשה תחזיק מעמד". (25.8.87, מתוך היומן)
תמי ארד אכן קיימה את ההבטחה ועשתה כל שביכולתה, אבל בעלה, הנווט רון ארד, לא חזר מעולם. כמעט 30 שנה אחרי שראתה אותו בפעם האחרונה יוצא "על חוט השערה" (הוצאת כתר), הרומן השלישי שכתבה, ספרה האישי והחושפני ביותר. במסגרתו היא מפרסמת את היומנים שכתבה בשבע השנים הראשונות שחלפו מאז נפל אהובה בשבי ארגון אמל בלבנון.
במשך שנים היומנים האלה – שתי מחברות, הכתובות בכתב ידה ומכילות יותר מ־200 עמודים ו־88 מכתבים שכתבה לרון – היו מונחים בביתה כאבן שאין לה הופכין. "כתבתי את היומנים לרון, שיקרא כשיחזור הביתה. תיעדתי לו את מה שהחסיר. המחברת הראשונה שקניתי הייתה דקה, אז עוד הייתי אופטימית, לא חשבתי שאזדקק לדפים רבים כל כך, המחברת השנייה כבר הייתה עבה במיוחד. הרבה זמן הן היו נעולות במגירה, ויום אחד, מתוך איזה דחף, פתחתי אותן. זה היה לפני כעשר שנים, גיליתי שיש המון דברים שכבר בעצמי לא זכרתי".
למה החלטת לפרסם את הספר דווקא עכשיו?
"באוקטובר ימלאו 30 שנה לנפילתו בשבי של רון. לא הייתה לי כוונה לחגוג תאריך עגול, האמת היא שאפילו לא תיכננתי לכתוב את הספר. זה מסוג הספרים שנכתבו מעצמם, אבל אני לא אכחיש שאני שמחה שבעוד כך וכך שנים, כשכבר לא אהיה כאן, אשאיר אחריי זיכרון על איש אהוב, מנקודת המבט של האנשים שאהבו אותו. הספר הזה נכתב כדי להפיח זיכרון באיש שאבד לי ושאבד לילדה שלי, שגדלה בלי אבא והיום היא כבר בעצמה אמא. בעוד כמה שנים אף אחד לא יידע בכלל מי זה רון. פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא שאלה צעירים מי זה רון ארד, והם ענו: 'זה לא מישהו שקשור לג'ודו?'
"כנראה שבכתיבת הספר היה לי גם צורך להדליק את נר הזיכרון שלי, הנר הפרטי. במהלך השנים רון הולאם והפך לסמל. אולי סמל לכישלון, אבל סמל. ודרך היומנים אני משיבה אותו לבית שלנו, שאותו עזב מבלי לדעת שלא יחזור. אני מאפשרת לו לראות את יובל גדלה, אני שולחת לו דרישות שלום, מעדכנת ומשתפת אותו בעשייה, וכיוון שחלפו כמעט 30 שנה ומאז לא התראינו, היומנים הם סוג של פגישה מחודשת שלי איתו".
הפגישות בינה וביני נדחות כמה פעמים, תמי ארד עסוקה בענייני צנזורה. ברגע האחרון לפני ההורדה לדפוס היא מופתעת לגלות שלא הכל אפשר לפרסם. גם אחרי כל השנים האלה, מתברר, רון ארד נשאר לא רק פצע פתוח, אלא גם סיפור פתוח.
אין דבר שמסמל את פרק הזמן הארוך שחלף, יותר מאשר העובדה שבגיל 54, כשהיא נראית נפלא כהרגלה, תמי ארד היא סבתא כבר שבעה חודשים לתינוקת אלה.
מוזר לך?
"זה אושר גדול. יובל גרה במרחק הליכה ממני, כך שאני רואה את אלה כמעט כל יום. אני מאוד מחוברת אליה. מתרגשת מכל חיוך, נמסה מפרצופי הברווז שהיא מקמטת. אבל ההגדרה הזו, אני מוכרחה לומר, הייתה מטלטלת אף שהתכוננתי לה תשעה חודשים. מבחינה זו הרבה יותר פשוט לקבל על עצמך את הסטטוס 'אמא', ועם זאת בסטטוס הקשיש הזה יש המון אושר. הייתי בלידה שלה, וכן, השאלה המתבקשת היא התחושה הזאת, שהיה מגיע לרון לראות את זה. זה סוג מחשבות שקיים כל הזמן".
חשת את ההחמצה הזו גם בחתונה של יובל?
"יובל לא התחתנה. הם חיים יחד הרבה שנים, כך שאת הרגע הזה היא חסכה ממני".
אז רון היה יכול להיות סבא עכשיו.
"קשה לי לדמיין אותו קשיש כמוני. הוא היה בן 28 כשנפל בשבי. יובל היום בת 30, מבוגרת ממנו בשנתיים. התמונות שהתקבעו אצלי הן של איש צעיר וכך הוא יישאר. צעיר לנצח".
העיניים של אמא
"עכשיו סיפור שלא תאהב. לפני שנסענו לז'נבה, ביום שבו נפגשנו עם ראש הממשלה, פגשתי קוראת בקפה בבאר־שבע. אל תתעלף. אני רואה את הפרצוף המזלזל שלך, אבל אני פשוט כל כך מיואשת שאם יציעו לי להיפגש עם קורא בקורי עכביש אני אלך. היא אמרה שתחזור הכי מאוחר עד סוף השנה האזרחית ושיהיה לנו בן עוד שנתיים וארבעה חודשים ו... תגיע או ביום שני או ביום חמישי. ו... שזה יהיה באחד החגים. מה אתה בוחר?" (9.4.88, מתוך היומן)
לכאב הוותיק שהיא נושאת עימה, ולאושר הטרי שאליו היא מתרגלת מאז נולדה אלה, נוספה לאחרונה עוד שכבת צער. "אמא שלי נפטרה לפני שלושה חודשים. חוויתי את זה קשה, למרות שהיא כבר לא הייתה איתנו הרבה שנים. אני נוהגת לומר שהיא לא הייתה איתנו, אבל אנחנו היינו איתה. זו חוויה לא פשוטה לראות את ההורה שלך כך, דועך. זה כמו לרדת לבור עמוק ובכל פעם להיות מופתעת שיש עוד מדרגה למטה. כמה נמוך עוד נרד, הייתי שואלת את עצמי בכל ביקור.
"מה שנשאר מאמא שלי בשנים האחרונות היה זוג עיניים כחולות, צבע נדיר, עמוק ונקי, והיה מגיח מהן מדי פעם זיק ששולחות רק נערות צעירות. בכל פעם שהרשיתי לעצמי לצלול לפיורדים ששלחו מבט עגום בעולם הזה, שאותו כבר לא הבינה, הגעגועים אליה היו מציפים אותי. בתקופה האחרונה הזיק נעלם לחלוטין. בימיה הטובים היא הייתה אישה חמה, מחבקת, נדיבה, דואגת. זה מאוד טרי. אני מניחה שייקח לי עוד זמן לעבד את הפרידה הסופית. יש אמונה כזו שנוגעת לאנשים שחוו חוויות קשות, שהכאבים וההתמודדות נתפסים לא פעם כחיסון לבאות. אצלי קרה בדיוק ההפך. אני הפכתי לרגישה יותר. לא מחוסנת לפגיעות".
בשנים שחלפו נאלצת להיפרד גם מאמו של רון, בתיה, שנפטרה ב־2002.
"בתיה הייתה אישה מיוחדת במינה. חכמה וגיבורה. בשנים הראשונות אחרי נפילתו בשבי של רון היו לנו לא מעט חילוקי דעות. בדיעבד, אני יכולה להגיד שהייתי אישה צעירה, וכמו הרבה אנשים צעירים חשבתי שאני יודעת הכל, ויותר מזה, חשבתי שיש לי מונופול על רון. לשמחתי, עם השנים התקרבנו, היו לנו שיחות נפש ארוכות ואני חושבת שהיא סלחה לי על חוסר הסבלנות שגיליתי לפעמים.
"בתיה הייתה גיבורה לא רק בהתנהלות שלה עם הסיטואציה המסויטת, כשאת יודעת שבנך נמצא בידיים רעות וסובל ואינך יכולה לעשות דבר. היא הייתה גיבורה גם באופן שהיא קיבלה את הידיעה על מחלתה הסופנית. היא לא פחדה מהמוות. היא קיבלה את גזר הדין באומץ מעורר השראה.
"אהבתי מאוד גם את בן זוגה, משה. אדם טוב לב במיוחד. אחרי שבתיה נפטרה שמרתי איתו על קשר קרוב. הוא תמיד קיבל אותי במאור פנים ובסיפורים מרתקים. במלחמת העולם השנייה הוא נשלח מבולגריה למחנה כפייה. ישבתי איתו שעות. הוא היה מתבל את הסיפורים שלו בהומור, ותמיד היה אומר בסוף: 'ככה זה. אין מה לעשות', ומחייך. את הספר הקדשתי לאמא שלי, לבתיה ולמשה".
בספר מתפרסמים היומנים במלואם (למעט כמה משפטים שהצנזורה מחקה) לראשונה – בעבר נחשפו מהם קטעים בודדים – כשהם משובצים בסיפור מסגרת. גיבורת הסיפור היא נוגה, שבעלה, בן, איש מוסד, נעדר באפגניסטן בשעת מילוי תפקידו. כיוון שהוא איש צללים, אסור לה לשתף את הסביבה בהיעדרותו, והיא נכנסת למרה שחורה. אדם, הפסיכולוג שמטפל בה מטעם המערכת, נותן לה את יומניה של "אשת הנווט" כדי לסייע לה להתמודד. מכאן מתחיל דיאלוג מורכב בין היומנים כהווייתם ובין הסיפור הבדוי. לפעמים התחושה היא שנוגה אומרת את מה שתמי לא העזה להגיד.
ליומנים יש את העוצמה שלהם. למה החלטת לעטוף אותם בסיפור של נוגה?
"אני חושבת שרציתי מקום שאליו אני יכולה לברוח מהמציאות כמו שהייתה. בנוסף לכך, היומנים אינם כתובים בסגנון ספרותי. הכתיבה בהם מאוד רזה, דומה לכתיבה של רשימת מכולת. יש מקומות שממש כתובים בנקודות לשם תזכורת עבורי, כדי שאוכל להרחיב ולספר לרון כשיחזור. אל תשכחי שהייתי מאוד צעירה כשכתבתי אותם, והסיטואציה שבה הם נכתבו הייתה סיטואציה של דחק. ככה שהרגשתי שהם לא יכולים להיות עצמאיים. בספר רציתי לספר על הגודל של התקווה שהייתה בי בהתחלה, שהיה ברור שיחזירו את רון, שזה רק עניין של זמן, אבל עם הזמן התקווה הפכה לקהויה, לערטילאית, ונגמרה בקול דממה דקה".
וכך היא כותבת בספר: "אבל נוגה כבר למדה על בשרה שלתקווה יש אורך, רוחב, עובי. בתחילת הדרך אפשר היה לשמוע את פעימות ליבה של התקווה, לפעמים מאיצות ולפעמים נחלשות. נוגה חשבה עליה אז כעל גוף מוחשי, מוכר, שאפשר לגעת בו. שנות היעדרותו הארוכות של בן כיווצו את התקווה והקהו את ממשותה. השנים והאכזבות נגסו בעצם קיומה עד שהפכה דקיקה ושברירית כמו חוט השערה".
נוח לך לבטא את מה שחשת דרך העיניים של נוגה?
"נוגה מרותקת ליומן מתוך סקרנות ספרותית. היא לא הכירה את אשת הנווט, עבורה היא מקרה היסטורי. אשת הנווט מייצגת את הפחד שלה שבן לא יחזור. אשת הנווט היא אמנם אני, אבל בספר אני צל לדמות הגיבורה ולכן אין לי שם. נוגה לא חומלת עליי, היא לא מפתחת אמפתיה למצבי, היא מתחברת לגיבור האמיתי של הדרמה. לרון. הוא הדמות שמעניינת אותה. הוא מרגש אותה".
בספר הענקת לנוגה כמה אהבות חדשות והיא בוכה "על נוכחותו הטובה של מיכאל בחייה". גם את בכית על נוכחותו הטובה של בן זוגך יורם, איש מערכת הביטחון לשעבר, בחייך?
"אני חושבת שמיורם למדתי לחייך. הרבה שנים עבדתי על זה, אני לומדת לאט, אבל נראה לי שהצלחתי. אני כבר לא בוכה. הרבה מאוד שנים. למעט הדמעות שהזלתי כשאמא שלי נפטרה. יורם הוא איש מצוין, ואני יכולה לומר רק מה שכתבתי בתודות: שבלעדיו כנראה לא הייתי במקום שאני. ואולי בגלל זה החיים שלי היום הם פרטיים מבחירה.
"אני מניחה שהקוראים, שגדלו עם סיפור נפילתו בשבי של רון, יעשו מיד את ההשלכה מנוגה אליי כדי לספק את הצורך הבסיסי של להשלים פרטים שהיא לא הסכימה לחשוף והנה היא חושפת בספר. אני יכולה להבין את זה ומקבלת זאת באהבה, אבל האמת היא שנוגה היא לא אני. זה נכון שלתוך החוויות שנוגה חווה יצקתי רגשות שלפחות בחלקם היו מנת חלקי. החוויות היו שונות, אבל הרגשות במקרים רבים היו משותפים".
אילו רגשות, למשל?
"חוסר האונים, הבדידות, ההתמודדות עם החיים שנמשכים סביב. אני חושבת שנוגה איפשרה לי להביא אל הדפוס רגשות שלא הייתי יכולה להביע אילו הייתי צריכה לכתוב מה אני חשתי, ודרך תהליך הכתיבה ייתכן שבמידה מסוימת הצלחתי להשתחרר מאי אלו קיבעונות. ימים יגידו אם קיבלתי שחרור מלא".
"בזמן האחרון מתגנב חשש לליבי שאולי אתה בכלל לא חי, וכל הסיפורים שמספרים לנו מקורם בלוחמה פסיכולוגית של הצד השני. כשאני חושבת על האפשרות הזו אני חושבת על התאבדות. אני לא רוצה לחיות בלעדיך. ואז אני חוזרת בי. איזו אמא נוטשת את הילדה שלה כי קשה לה, ועוד ילדה שהאבא שלה נעלם. ואיך אני מרשה לעצמי לאבד תקווה בזמן שאתה תולה בי תקוות. אני משוכנעת שאתה מאמין שאנחנו לא נשכח אותך. אנחנו לא נשכח" (נובמבר 1986, מתוך היומן)
ובכל זאת, המחלקה הפסיכיאטרית היא חלק מהעולם של נוגה. היא אמנם לא משתגעת, אבל יש לה קשיים בתפקוד. אפשר לאבד את השפיות בתוך המקום שגם את היית בו?
"המחלקה הפסיכיאטרית היא מטפורה, ונדמה לי שאך אנושי שבסיטואציה כזו יש קושי לתפקד. עם זאת, אני חושבת שנוגה בסך הכל מתפקדת לא רע. האם אפשר לאבד את השפיות? אני מניחה שכן. האם איבדתי את השפיות? לשמחתי, לא. היו סיטואציות קשות, אבל אני לא זוכרת שהיה יום שנשארתי במיטה. בניגוד לנוגה, לי הייתה ילדה שדרשה טיפול ותשומת לב. אני חושבת שלנוגה קשה יותר".
נזקקת לטיפול פסיכולוגי?
"לא הייתי בדיכאון קליני. היו לי תקופות ארוכות שבהן הייתי עצובה, אבל לא לקחתי אף פעם כדורים להקלת הכאב הנפשי, אם לזה כיוונת. אני צריכה כל הזמן להיות בשליטה. אני מניחה שלא התעלפתי אף פעם כי החזקתי את עצמי, גם כמעט לא הרשיתי לעצמי לבכות בפרהסיה. ואף אחד לא הניח עליי יד כשקיבלתי את המכתבים או התמונות. יחד עם זה, אני חרדתית. לילה לבן זה לא משהו שאני לא מכירה".
נקודה קריטית
"הערב נכנסתי ללחץ נוראי. ישבנו כמה חברים שבאו להיות איתי לראות טלוויזיה. כשהודיעו ששני פלגים באמל מורדים בנביה ברי חשבתי שאני נתקפת בקוצר נשימה. היה לי ברור שזה עלול להשפיע עליך ועל המשא ומתן. החברים לא התרגשו ולא היו לי האנרגיות להסביר את מה שהם לא הבינו. לא הצלחתי להירגע. (...) בעשר וחצי אזרתי אומץ והתקשרתי לנחומי (מפקד בסיס הטייסת בזמן נפילתו של ארד בשבי – א"ל). הוא בירר באמ"ן וחזר אליי עם תשובה, שמדובר בפלגים יריבים באזור נבטיה בדרום לבנון, ושאין שום קשר אליך. לא ממש נרגעתי. רונדי, תחזור בבקשה. אני יורדת מהפסים". (כשנתיים אחרי הנפילה בשבי, מתוך היומן)
את מתחלחלת. משהו בך חש שזאת הייתה נקודה קריטית בגורלו של רון?
"בדיעבד, זה היה רגע קריטי. זה היה מאוד מבהיל. הייתה לי תחושה שזה רע מאוד, אבל אל תשכחי שלצד זה כל הזמן אמרו לי, שיש להם אינטרס לשמור עליו, שהוא קלף מיקוח כל כך חשוב, שלא כל יום נופל נווט בשבי. וכך הרגיעו אותי. היה כאן היגיון. למה שהם לא ישמרו עליו? הרי הם יכלו להשתמש בו. כך שלמרות שנתקפתי קוצר נשימה, קיבלתי את גרסת המערכת, שהוא בסדר. אבל אין ספק שהייתה כאן החמצה גדולה בהתחלה ואחר כך הדברים הסתבכו.
"בשנתיים הראשונות רון היה אצל אמל, זה מגובה באינפורמציה מהימנה. אגב, הוא אף פעם לא היה אצל נביה ברי, הוא נתפס על ידי מוסטפא דיראני ותמיד היה אצל דיראני, אבל דיראני היה חלק מארגון אמל בראשותו של ברי. בשלב מסוים דיראני עזב את ברי ולקח איתו את רון. הוא כנראה התחיל להסתובב איתו וניהל סביבו מקח וממכר. הוא לא הצליח למכור אותו, או שהוא ניסה למכור אותו לאיראנים. לסורים. אחת הגרסאות אומרת שהאיראנים פשוט לקחו אותו ממנו".
ומה לדעתך קרה? מה את מספרת לעצמך, ברגעים האלו שבינך לבינך?
"תראי, יש גרסה אחת שאומרת שהעבירו את רון לאיראן, שהוא ישב שם בכלא ושאחר כך החזירו אותו חי ללבנון, לאחד הארגונים שקשורים באיראן, או שמשמרות המהפכה בעצמם החזיקו בו. ויש גרסה שאומרת שהוא אפילו לא עבר לאיראן, שהוא מת אחרי השנתיים הראשונות. שמישהו הרג אותו שם, אולי אפילו בטעות. מכל מקום, בתחושה שלי הוא לא מת אחרי שנתיים. אני נוטה להאמין שהוא כן היה באיראן והוחזר שוב ללבנון ושם הדברים הסתבכו".
דיראני ישב אצלנו בכלא. בעינייך זו הייתה טעות לשחרר אותו?
"אני לא בדיוק אובייקטיבית אל מול האיש הזה, אבל הרגשתי אז, וגם היום תחושותיי לא השתנו, שלא היה הוגן לשחרר אותו. הוא האדם שאחראי באופן ישיר לכך שרון איננו, שרון סבל. להבנתי, הוא לא סייע לחיפושים אחרי רון, ומבחינתי הוא צריך היה לכלות את חייו בכלא ברמה הכי פשוטה של החטא ועונשו".
לאחרונה פורסם שחשוד בשיתוף פעולה עם המוסד העיד בבית דין צבאי בלבנון וטען שהיה עד לימיו האחרונים של רון ארד. לדבריו, רון עונה ומת כתוצאה מכך כבר ב־8891. איפה האינפורמציה הזו תפסה אותך?
"ראיתי את הידיעה הזו בתקשורת, בדיוק כמוך, אף אחד לא הודיע לי. למרות רכבת ההרים הנוראית שהיטלטלתי בה במהלך השנים, אי־אפשר להתרגל לידיעות כאלה. הבטן התהפכה לי כשקראתי את הדברים".
זו גרסה שאת מאמינה לה?
"הייתי רוצה להאמין שהוא לא סבל כל כך הרבה, אבל את יודעת כמה עובדות אני יודעת, שמצביעות על כך שרון היה חי שנים אחרי? ואני עדיין מנועה מלפרט. יש כל מיני ידיעות מודיעיניות שהגיעו שנים אחרי השנתיים הראשונות, והצנזורה עדיין לא מאפשרת לי לפרסם. אז מה אני אמורה לחשוב? היו או לא היו?
"נראה לי שגם במערכת יש דעות לכאן או לכאן, לכן אני מנסה לא לחשוב על ידיעות מהסוג הזה, לסגור עליהן את הדלת כמה שיותר מהר. הן מטלטלות לרגע, לשעות, ליום, אבל הן לא מחלחלות לתוך החיים שלי. שמעתי מספיק ואני לא רוצה לשמוע יותר ספקולציות".
על פי היומן, ב־2991 היית בטוחה שהנה הוא עומד לחזור. מתי קיבלת את הידיעה האחרונה שמעידה על כך שהוא חי?
"משהו כמו עשר שנים אחרי. ועכשיו תאמרי לי, מה אני אמורה לעשות עם כל הידיעות האלה? למחוק אותן? אני זוכרת. אני אתן לך דוגמה: שש שנים אחרי, פלוס מינוס, הגעתי לפגישה עם גורמים מסוימים, אני לא יכולה לפרט, ויצאתי ממנה בהיי מטורף. בהרגשה שהוא חי ויחזור, וזה אפילו לא יארך הרבה זמן. כך חיינו, לא רק אני, כל המשפחה, במעין מטוטלת רגשית מטורפת. פעם בתחושה שהוא עומד לחזור, ופעם בתחושה שהוא בכלל לא חי".
מתי את, בתוך עצמך, הרמת ידיים בפני האפשרות שהוא חי?
"לא החלטתי אף פעם שהוא לא חי. עד היום. ההיגיון אומר שכך, אבל אני לא יכולה להגיד לך את זה בוודאות מוחלטת. אני חייבת לקבל איזושהי הוכחה. משהו. בן אדם לא יכול להתאדות ככה סתם. מצד שני, חלפו 30 שנה, ולכן זה מורכב כל כך".
אורות באפלה
"התמונה לא הגיעה אבל הדרישות והרשימות הגיעו. אני לא ממש מבינה בכל ההליך הזה של המו"מ, אבל הוסבר לנו שמדובר ברשימה מופרכת של 700–1,000 מחבלים וממנה צריך להצטמצם למאות בודדות. רבין החליט שאם הם לא שולחים תמונה עדכנית שלך לא ממשיכים". (1987, מתוך היומן)
ביומן יש קטע מ־78' שבו את מבינה שיש איזשהו משא ומתן, על שחרור 700-1,000 מחבלים תמורת רון.
"למה שאני אחשוב אחרת? היה מישהו שלא חזר? כשפגשתי שבויים מהטייסת של רון, שישבו בשבי במצרים ובסוריה במלחמת יום כיפור, הם אמרו לי: כולם חוזרים. הם היו אוטוריטה עבורי. הם היו מבוגרים מאיתנו בהרבה מאוד שנים ורציתי להאמין להם. אבל היה לנו מזל מחורבן. הכל שיחק נגדנו.
"בנוסף לכך, התחושה שלי היא שלא ידעו דברים בזמן אמיתי, אלא בדיעבד, וכך היכולת של המערכת להגיב הייתה בעייתית. אם תשאלי אנשים במערכת, יכול להיות שיגידו לך שאני טועה, אני לא מבינה מודיעין. אין לי דרך לפסול או להוכיח את הדברים".
בסיפור המסגרת וגם ביומן את מדברת על היעדרו של גורם אחד בכיר, שיסנן את המידע ויבחן חלופות.
"כן. יש לי תחושה כזו, שלא היה סנכרון בין המוסד ובין השב"כ ובין אמ"ן".
בשלב מסוים אולי הייתה לרבין אפשרות לשחרר את רון, אבל הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר שנדרש. זה לא כתוב ביומנים.
"ביומנים אני כותבת מה שידעתי אז. על העניין של המחיר שנדרש ולא שולם, ידעתי הרבה יותר מאוחר. אין לי כעס על רבין, אני בטוחה שהוא באמת ובתמים האמין שהוא יצליח להחזיר את רון בדרך אחרת. רבין היה מאוד פתוח איתנו. אם היינו מרימים טלפון ללשכת ראש הממשלה, היינו מקבלים פגישה בתוך יום־יומיים לכל המאוחר. הוא וגם פרס, אגב, היו מאוד מחויבים לנושא. לא פעם היו מתקשרים אליי ושואלים אם אני רוצה להעביר מסרים כשפרס היה נוסע לחו"ל.
"היו כמה אורות באפלה, גם מאיר דגן היה כזה. איש נדיר הוא היה. השיחות עם המשפחה התנהלו תמיד בגובה העיניים, ללא פוזות. הוא לא נזקק למתווכים ובמהלך הזמן נוצרו יחסים קרובים בינו לבינינו. לחן (אחיו של רון — א"ל) היה קשר אישי מיוחד עם דגן. לפני פרישתו נפגשנו בביתם של חן ולי למעין שיחת סיכום, ואני מוכרחה לומר שלכולנו היה קשה להיפרד ממנו.
"לעומת זאת, גם ישבנו במהלך השנים מול אנשים אטומים. ראינו שאנחנו לא מעניינים אותם. אני משתמשת בלשון רבים כי לא הייתי לבד. היינו משפחה ופעלנו יחד. החוויה שלי מאותן פגישות הייתה מאוד לא נעימה. ללכת להתדפק על דלתות, כמעט למכור את עצמך או את הדבר היקר לך ביותר. זו הייתה התחושה. תחשבי שעברנו שר־שר, חבר כנסת־חבר כנסת.
"בהתחלה התרגשתי לפני הפגישות עם האנשים המכובדים, נבחרי הציבור, שישבו במשרדים מרווחים עם מזכירות. אפילו התלבשתי לכבודם בבגדים ייצוגיים. את באה ומספרת את הסיפור שלך, פותחת בפניהם את סגור ליבך ומאמינה שהם ממש מתרגשים לשמוע את כאבך. ואחרי כמה פעמים את מבינה שאחרי שאת סוגרת את הדלת, הם מעבירים את הדף שעליו הם שירבטו כמה מילים, ואולי אומרים לעצמם, טוב שהיא כבר הלכה. עם הזמן אני מבינה כמה הכל ציני".
את כותבת ביומן: "נפגשתי עם רעייתו של נשיא צרפת, בדגש על זכויות אדם, כאישה אל אישה. אם אהיה כנה עם עצמי היא לא ממש יכולה להבין מה אני עוברת ממרום ארמון האליזה, כשהצרות שלה נוגעות לארוחה הרשמית הבאה ואיזה בגדים תבחר לאירוע הבא".
"רעייתו של נשיא צרפת הייתה דוגמה אחת, ובינינו בדיעבד אפשר אפילו לסלוח לה ואולי להתבונן בהומור בסיטואציה. הרי מה לגברת הראשונה של צרפת ולאשתו של איזה חייל ישראלי שנעלם, אבל היו כאלה שהזכרתי ביומן כמו ארמנד האמר (איל נפט יהודי אמריקאי שפעל בין השאר למען העלאת יהודי רוסיה והיה רב השפעה — א"ל) שהתחמק מפנייה של חן אליו, והיו כאלה שלא הזכרתי, נבחרי ציבור בארץ, שנתנו לנו את התחושה שזו בעיה שלנו".
הציור של יובל
"הקייטנה של יובלי נערכת במשרדי הקונגרס והסנאט. הציוד הנדרש: דפים לבנים, טושים, צבעי עיפרון, מוצץ, נמנמית (פיסת בד מהוהה) וכמובן הדודה ליקי, מתרגמת הנאומים והאומנת לעת מצוא. בחליפת חצאית יקרה להחריד ונעלי עקב מהזן המטפח שלפוחיות טופפנו בין המשרדים השונים. כאשר הטיולון של יובלי הודיע על בואנו, הקונגרס־מן או הסנטור היה קם לקראת המשלחת הנשית, ובתוך דקות יובלי הייתה מחליקה לרצפה או מתמקמת ליד שולחן אירוח אם היה כזה, מקבלת את ערכת הציור מהדודה ליקי, ובעוד אני מדקלמת את הנאום הקבוע ועסוקה בהרשמת המארח, יובל ציירה שמש חייכנית צהובה, קו שמיים דקיק תכול מעל בית עם גג אדום, דלת שחורה, דשא ופרחים.
"ולעיתים, כאשר הפגישה הייתה מתמשכת מעל עשר הדקות שיועדו לנו, יובלי הייתה מוסיפה ציפורים או פרפרים בגוונים עליזים וחותמת את שמה מתחת לשמש בכתב של ילדים. כאשר ניתן האות לסיום הפגישה הדודה ליקי נהגה לשלוח את יובלי עם הציור למארח, שהביע התרגשות מהילדה הנהדרת, ולעיתים אף לחלוחית ניכרה בזווית עינו. זה היה הציור שקיבלו כולם. הוא היה מקסים ואחיד ושוויוני להפליא, אף שלהערכתי בסיום יום העבודה בקונגרס הציורים נזרקו אף הם באופן שוויוני לאשפת בית הנבחרים, שישה עד שמונה, כמעט זהים, כמניין הפגישות שהספקנו להשלים אותו יום". (קיץ 1989, מתוך היומן)
התרוצצת עם יובל לאורך כל הילדות שלה בין נמלי תעופה ותחנות רכבת. עכשיו, כשאת מתבוננת בנכדתך, את רואה את הדברים אחרת?
"בדיעבד זה היה מיותר כי זה לא עזר, וברור שאני מרגישה היום אשמה שחשפתי אותה. אבל מה יכולתי לעשות. היא נסעה איתי לאן שאני נסעתי. היא זוכרת את הנסיעות כחוויה חיובית. היא בילתה עם אמא שלה ודודה שלה וקיבלה המון מתנות ותשומת לב והיא תמיד הייתה במרכז חיי. היא ידעה את זה ויודעת את זה גם היום. בעיניי היא ילדה מאוד מוצלחת. היא עצמאית, היא בן אדם ערכי, היא אמא נהדרת, יותר מוצלחת ממני, ואני לא רואה שיש לה טראומות. מה שכן, היא שומרת על הפרטיות שלה באדיקות, כך שאולי כאן אפשר, אם מתאמצים, למצוא טראומה, אבל כיוון שהיא בחרה בחיים שלא דורשים מגע עם התקשורת אין לזה משמעות. היא עובדת כעורכת דין ולא נדרשת לחשיפה כלשהי".
דיברתן על זה פעם? אמרת לה שאת מצטערת שלקחת אותה לכל המסעות האלה?
"לא. לא אמרתי לה. לא התנצלתי. אנחנו קרובות מאוד, ואם הייתי מרגישה שפגעתי בה הייתי מתנצלת".
מסע אחד, מאותו קיץ של 1989, היה קשה במיוחד.
"נוצר חלון הזדמנויות נדיר לפגוש איש קשר זר, שאצלנו האמינו כי יוכל לשפוך אור על מצבך. בניגוד למפגשים המנומסים והמעונבים בארצות־הברית, שהיו בבחינת שלח לחמך, המפגש הזה היה קונקרטי ולא רק אני תליתי בו תקוות. נחתנו במדריד ובמקום לשלוח את המזוודות ישירות לליסבון, המתנו להן במדריד. היינו כבר 'נשות העולם הגדול', אבל הפרט השולי הזה חסר להשכלתנו. בתוך שעה היה עלינו לתפוס את הטיסה לליסבון, ולשם כך היה עלינו להגיע קודם לטרמינל הטיסות הפנימיות הממוקם בקצה השני של השדה. כאשר המזוודות הגיעו נותרה מחצית השעה להמראה. הבנו שהסיכוי אפסי, אבל הדיפלומט הזר המתין בליסבון ולא יכולנו להרשות לעצמנו להחמיץ את הטיסה.
"אחוזות אמוק, עם מזוודות ותיקים שנארזו לשבועיים, רצנו כל עוד נפשנו בנו. יובל המסכנה נשרכה אחרינו בצעדים קטנים. היא הייתה מותשת, אבל לא הרשתה לעצמה להתפנק כי הבינה שמדד הלחץ בשיאו. כשהגענו סוף־סוף לדלפק איבריה חסרות נשימה ומיוזעות, יובלי כבר הייתה באפיסת כוחות. היא נראתה חיוורת ואומללה. הרמתי אותה על הידיים והיא הקיאה את כל המתאבנים שאכלה בטיסה על הדלפק. 'הטיסה יצאה', אמרה לנו הדיילת המבועתת. לליסבון הגענו ברכבת לילית". (קיץ 1989, מתוך היומן)
בספר שלך, בעוד אשת הנווט מתרוצצת בין רבין לאביהו בן־נון למאיר דגן למזכיר האו"ם, נוגה פסיבית. אבל בסוף אתן מגיעות לאותה תוצאה.
"את שואלת אם היה טעם לריצות שלי? את צודקת שהתוצאה היא אותה תוצאה, אבל אם לא הייתי עושה, הייתי נשארת עם תחושת החמצה. זה מה שהעסיק אותי יום־יום, שעה־שעה. כמעט כמו מקצוע שלא בחרת. חשבנו והיינו עסוקים במרדף אחרי האדם, הסיטואציה, הרעיון, שיצליח לחלץ אותו מהגיהינום. וזה אכזרי כי יום אחד את כבר אורזת מזוודות, מטפורית, מתכננת את המפגש שיהיה לכם באירופה אם הוא יחזור דרך שם, ויום אחר כך את נאלצת להתמודד עם ידיעה שאומרת שייתכן שהוא לא חי. זה תהליך שוחק ומשהו מתחיל להיסדק. מדובר בתהליך".
את כותבת ביומן ב־29.1.21: "אני לא יודעת איך לומר את זה, אבל הרמתי ידיים".
"נראה שהתביישתי אפילו לכתוב ביומן, שאני מרימה ידיים. זה היה שנים ארוכות אחרי, התחילה איזו התפכחות. היה איזה מידע, ונאמר לנו שרון לא חי. היינו בהלם כי זו הייתה הפעם הראשונה שדיברו על כך בפירוש. אבל אחרי יום חזרו אלינו ומסרו שכנראה הידיעה לא נכונה והוא חי. זה היה לפני 20 ומשהו שנה, ובדיעבד אולי היומיים האלה הכילו בתוכם את הסמל לשבירה".
הרומן הוא לא רומן מתחשבן, אין בו כעס, ובכל זאת המדינה, המערכת, הפוליטיקאים לא יוצאים טוב. לא בסיפור של נוגה ולא בסיפור שלך.
"המערכת לא יכולה לצאת טוב ולו בשל מבחן התוצאה. כשאדם נופל בשבי חי, ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה, מדובר בכישלון של המערכת. מבחינתנו, רון צריך היה לחזור. גם במערכת האמינו שכך צריך להיות. זה לא שהם מנעו את חזרתו. אבל המאמצים שהם עשו לא צלחו. אם מסיבות של התנהלות לא נכונה, ואם מסיבה של חוסר מזל נוראי. תחושת ההחמצה כנראה תלווה אותי עד יום מותי. למי שמחפש מרירות או כעסים, אני חושבת שהיומן מספק את הסחורה. עם חלוף הזמן השתדלתי להשאיר את המרירות מאחוריי. אני חושבת שבאינטואיציה הבנתי די מהר שהמרירות לא תקדם אותי".
כמו עכבר מעבדה
"הוא תיאר את חיי אשתו של הנווט כחיים של עכבר מעבדה. 'היא הייתה עכבר ייחודי, ממצא נדיר, והתנהלותה בתוך המבוך עניינה וסיקרנה רבים, לאו דווקא מדענים. הם מדדו את העצבות שלה במד עצב. היא הייתה צריכה לחשוב על כל חיוך שחייכה בציבור, ואם ישבה במסעדה או בבית קפה ניגשו אליה אנשים, לחצו את ידה בהתרגשות וייחלו לבשורות טובות'". (מתוך הרומן)
אחרי שלוש שנים וחצי שרון היה בשבי החלטת לצאת לקמפיין תקשורתי. בדיעבד, זו הייתה טעות לחכות?
"הייתי צעירה, חסרת ניסיון, ואמרו לי שיציאה לתקשורת תזיק. איך יכולתי לא להאמין לבעלי ניסיון? מהמערכת עודדו אותנו לשתוק. שקט לא מעלה מחיר, אמרו לנו, ובנוסף לכך, דיבורים מיותרים עלולים לפגוע במקורות, בסוכנים, והדבר האחרון שרצינו היה שמישהו ייפגע בגללנו. בדיעבד, כנראה השנתיים הראשונות היו הקריטיות, לכן כששואלים אותי על הפעילות של משפחת שליט, אני יכולה להבין אותם. הם למדו שיעור והסיקו מסקנות. לנו לא היה ממי ללמוד".
ביומנים את מבטאת לא פעם את הקושי שלך בחשיפה התקשורתית.
"זה היה קשה. מטבעי אני לא חשופית. שנינו היינו אנשי קונכייה ולא התאמנו לתפקידים שמילאנו. רון הוא באופיו אנטיתזה לדמות של ידוען על פוסטר. זה אולי מצחיק להגיד על מישהו שהתקבע כסמל, אבל זו האמת. יש אנשים שנועדו להיות דמויות ציבוריות, הם לא סובלים מזה. רון ואני התגלגלנו לתפקיד הלא נכון בזמן הלא נכון. כאדם, אף פעם לא ממש נוח לי לעמוד בפני קהל. אני לא מרצה ואני לא מופיעה בטלוויזיה. דחף ההופעה שלי מצטמצם לאנשים הקרובים אליי. בימים שבהם הופעתי בטלוויזיה הייתי חוזרת הביתה עם תחושת ריקנות וצורך להתנקות מהפומביות. אף פעם לא הרגשתי נוח עם הידוענות. נחשפתי מתוך מחשבה, שגיוס התקשורת יפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. בדיעבד נראה שהאסטרטגיה הזו נכשלה. האמת היא שזה היה מאוד נעים ונכון לחזור לקונכייה. אני מניחה שהרבה אנשים, בעיקר אלה שנולדו לדור הפייסבוק והאינסטגרם ותוכניות הריאליטי, יתקשו להבין מה היה כל כך קשה, שהרי חשיפה היא לחם חוקם".
את שואלת את עצמך לפעמים מה היה רון אומר על המציאות היום?
"יובל הזכירה לי אתמול – מקובץ הזיכרונות שנטעתי בה, היא לא יכולה לזכור כמובן – שהשיר שרון שמע לפני שנפל בשבי, באובססיביות יש לומר, היה 'מחכים למשיח' של שלום חנוך. האלבום התנגן באוטו באופן קבוע, אז זו כנראה התשובה הטובה ביותר. אבל האמת היא ששאלתי את עצמי לא פעם מה הוא היה אומר, ולו בשל כך שהיה ליכודניק מהבית. אני לא יכולה לומר שאני לא מאוכזבת, ולא בשל הדעות הפוליטיות שלי, ששונות מאלה של ההנהגה. הציפייה שלי היא אולי נאיבית, אבל אני מאמינה שמנהיגים צריכים להוות דוגמה".
את יכולה להיות יותר ספציפית?
"כשראש הממשלה, למשל, תוקף את השמאלנים בכל הזדמנות, הוא מתייג קבוצה של אנשים שחושבים שונה ממנו כאויבי העם. בדבריו הוא נותן לגיטימציה לתקוף אנשים שלא נמנים עם בוחריו. והוא גם ראש הממשלה שלהם, למרות שבפיו 'שמאלן' היא מילת גנאי, ואני מצרה על כך.
"נתניהו, אגב, לא לבד. כמעט כל השרים אינם מתאמצים להרגיע את השיח האלים שמתנהל, ואולי להפך. הם נגררים אחריו. אני ממש מוטרדת מהשיח האלים, הפוגעני. התופעות של המון מוסת מפחידות אותי. אני חוששת שהייאוש, שהביא לגל הטרור האחרון, עלול לגרור אותנו כחברה, ולא רק כמדינה, למקומות נמוכים. הקיצוניים כמעט הצליחו לשכנע את המיואשים שמלחמה היא דרך חיים, ובאין אופק מדיני מצבנו רק הולך ומידרדר. אי־אפשר לדבוק ב'אין עם מי לדבר' ולטמון את הראש בחול. גם אם אבו־מאזן אינו פרטנר, יש מדינות ערב מתונות, שאיתן ובאמצעותן צריך לייצר תהליכים שפויים. המזרח התיכון הוא שכונה משוגעת, אבל כיוון שאנחנו לא יכולים לעבור דירה, אנחנו צריכים לחבור לשכנים שיש להם אינטרסים משותפים איתנו, ולא להרחיק אותם ולהתייחס לכולם כאל מקשה אחת".
בשכונה הפרטית שלה ארד מרבה לצאת לטייל עם ג'וליאן, הכלב שלה. "הנה יש משהו שאני חושבת שלא יודעים עליי", היא אומרת, "יש לי רגישות מיוחדת לחיות, שהתחדדה עם השנים עד שהפכתי לצמחונית. מילדותי לא ביקרתי בקרקסים, אני לא אוהבת לבקר בגני חיות. קשה לי לראות חיות בכלובים. אין סיכוי שאעלה על פיל כדי להצטלם. כשאני רואה חמורים מובילים משאות אני מסיטה מבט. כלב קשור מעורר בי צורך לשחרר אותו. יש לי כלב, מאומץ כמובן, ג'וליאן, חתול בית ועוד שני חתולי גינה, כולם מאומצים. חתולים, אני מודה שאני פחות אוהבת, אבל הם נזקקו לבית ולא יכולתי להתעלם מהם".
האם הרגישות הזו קשורה להתעללות שרון עבר?
"תמיד אהבתי כלבים. גם רון אהב כלבים. הייתה לנו כלבה בשם דייזי. אבל לשאלתך, אני מודה שאני לא מסוגלת אפילו לנסות לעשות את ההקשר. אני חיה בהדחקה קבועה. אני בוחרת שלא לעסוק בפרטי הסבל שרון עבר. אני לא קוראת ולא רואה סרטים שבהם יש התעללות, לא בבני אדם ולא בחיות. תגידי שזה קשור? יכול להיות. אין לי את היכולת אפילו לגעת בזה במקל". •
לפנייה לכתב/ת 
