החרדה חיה בתוכי. היא דיירת מוגנת. אין דרך לגרום לה ללכת ממני. כיום אני כבר מבין את זה.
לקח לי די הרבה זמן להבין את זה. ניסיתי כל מה שיכולתי כדי להראות לחרדה את הדלת: בטוב, ברע, באיומים, בתחינות, בצווי פינוי, צווי הסגרה, צווי מצפון. כלום. שום דבר. החרדה התבצרה בתוכי כמו תושבת גבעת־עמל זקנה ורעת מזג בפחון המט לנפול שלה, תוך שהיא מסננת: "רוצה לגרש אותי? אין לך דרך לגרש אותי. רוצה לראות אותי הולכת מפה? תצטרך קודם להרוס את כל המבנה סביבי, ואז להפיל עליי את הגג. בקיצור, אולי כשתמות אני אצא ממך. אולי אפילו אז לא. אולי אני פשוט אכנס איתך לקבר ואמשיך להחריד אותך גם שם. עכשיו לך תביא לי קפה לפני שמתחיל לי התקף".
אין לי מושג מתי ואיך בדיוק נכנסה לתוכי החרדה ואיפה בגוף היא ממוקמת. כמו תא טרור יעיל, החרדה נמצאת אי שם באיזה בונקר תת־קרקעי פנימי, מתכננת התקפות מחרידות על אזרח תמים – אני – ולא משנה כמה ספרים עוד יכתוב ראש הממשלה הנוכחי בנושא מיגור הטרור, אין דרך למגר אותה סופית. אז נכון; הטרור החרדתי לא ינצח אותי. אני אנצח. אבל הטרור ימשיך לתקוף. תמיד. כל עוד אני חי. והתקפותיו – בלתי צפויות באופן צפוי, לעיתים ממוקדות ולעיתים פזורות בכמה מוקדים בו־זמנית – יגרמו בכל פעם מחדש להרס גדול, לאובדן בגוף, בנפש, בימי עבודה ובחשק עקרוני לחיות.
למה דווקא אני? מה גרם לחרדה להתנחל דווקא במעלה־שקד? סוללת הפסיכולוגים שראתה אותי לאורך שנים ידעה לפסוק, באופן די אחיד, שלא מומלץ לחוות אובדן אב בגיל חמש, דיכאון אם מגיל חמש, בדידות חברתית לאורך שנים ותחושה עקרונית שכל תזוזה או שינוי בחיים, יציאה מהמסגרת, טיסה או לינה במקום אחר, עלולים להוביל למוות. כל זה פחות מומלץ אם אתם מעוניינים לשמור על נפש תקינה.
מצד שני, יש אנשים שנסיבות חייהם היו קשות וטרגיות בהרבה משלי, וכיום הם מנהלים קרנות גידור, מסיימים קורסי טיס, מגדלים ארבעה ילדים גזעיים, והחרדה הגדולה בחייהם היא מאובדן המקום השמור לחמישי בערב במסעדת "טוטו". בריאים בנפשם כמו כלבלב לברדור משפחתי.
אז למה דווקא אצלי? מיותר לשאול בשלב מתקדם זה, שבו כבר ברור שהדיבוק החרדתי לא עומד לצאת ממני ולהיעלם לתמיד, ועדיף להפנות משאבים לחימוש ולתחזוקת הצבא הסדיר שלי, זה שאמור להילחם בחרדה. כי כשהצבא שלי נחלש, החרדה מרימה את ראשה המטונף, מציצה מהבונקר, רואה שאין אף חמוש בסביבה ויוצאת לסיבוב.
והחרדה שלי, כשהיא מסתובבת, כמעט לא גורמת להתקפי חרדה מהסוג המפורסם – זה שאוחז בך באמצע היום, חונק את נשימתך, מפיל אותך לרצפה וגורם לך להאמין שהגעת, בשעה טובה, להתקף לב.
לא; החרדה שלי היא מהסוג השני, המתוקשר פחות; חרדת מוות מתפרצת. החרדה הכלל־אנושית למות, אבל כולה מתרכזת באותו רגע אצלי בראש. הנה מה שהחרדה שלי עושה: היא קורעת לגזרים את מסכי ההדחקה, ההכחשה והשכחה שלי – המסכים שכולנו מרימים מדי בוקר כדי להצליח לשמור על שפיות יומיומית לנוכח הידיעה הוודאית שמתישהו זה ייגמר לתמיד, הכל ישחיר ואנחנו פשוט לא נהיה יותר – ומציבה אותי מול ההבנה שמותי קרוב. אפילו מאוד. אולי עוד החודש או השנה. תתחיל להיפרד מהילדים.
הנה, כאבי הראש האלה. הסחרחורות. כאבי הקרסול. אי־סדירותה המתמשכת של הקיבה. חולשת השרירים המרמזת לניוון. הגושיש החמקמק – עד כדי היעלמות מסתורית והופעה מחדש – שנדמה לי שאני ממשש מתחת לעור.
אני רץ לאינטרנט, לאתר האגודה למלחמה בסרטן, לרופאים, למומחים, לבדיקות, להקרנות, לחוות דעת נוספות. זו היפוכונדריה, אני יודע, אבל החרדה שלי כבר מזמן לא מסתפקת בה – כי ברגע שברור לך שאתה היפוכונדר ושחרדה מהסוג שלך מסוגלת לייצר כל סימפטום פיזי – אתה משתדל לדבר לעצמך ברגע האמת ולנסות לכבות את הלהבות החרדתיות באמצעות מטפה או שניים.
אז החרדה שלי עוברת הלאה ומשתכללת; אין לה צורך לחכות לסימפטום פיזי. היא יכולה לפתוח לי את הבוקר, כל בוקר סטנדרטי, באיזו אזעקת שווא עולה ויורדת שתגרום לי – אחרי ביקור בהול בשירותים – להרגיש שמשהו ממש לא בסדר איתי. משהו נורא עומד לקרות בוודאות. אני עוד לא יודע מה בדיוק, אבל הפחד – לנוכח שום דבר קונקרטי שאני מסוגל לשים עליו את האצבע – מציף הכל כמו גז רעיל. נשימתי הופכת כבדה. מודעותי העצמית לכל צעד, לכל תחושה, מכסה עליי כמו שמיכה מחניקה. האינסטינקט המיידי שלי הוא להימלט. לשדות, לים, לארץ אחרת. אבל אני לא נמלט. אני מבצע את מטלות הבוקר שלי – פיזור ילדים, פיזור הבטחות, פיזור דעת – תוך שינון המנטרה "זה רק התקף חרדה. זה יעבור. זו תקופה כזאת, אתה מכיר את זה", אבל הפחד הגדול, האמורפי, לא מרפה. משהו בתפיסת החלל שלי משתנה; הכתיבה נתקלת במעצורים. המילים נראות לא במקומן. דברים לא מתחברים. משהו בכושר השיפוט אובד.
ואז, לרוב עד הצהריים, זה שוכך. כמו אזעקה מחרישת אוזניים שהופסקה לפתע. והעניינים חוזרים, בהדרגה, באיטיות, למסלולם. עד למחרת בבוקר.
תקופה כזו יכולה להימשך פרק זמן, עד שאני נכנע ואומר לעצמי: די לסבול ככה. זה לא מגיע לך, ובאמת שאתה בתקופה בעבודה שבה אתה לא יכול להרשות לעצמך פחות מתפקוד מושלם – זו תמיד תקופה כזאת בעבודה, לא? – ואתה הרי יכול לחזור לעצמך במיידי, בתוך ימים ספורים. אתה יודע בדיוק מה אתה צריך לעשות כדי שזה יקרה.
ציפרלקס. עשרה מיליגרם. כדור אחד לפני השינה.
כי כבר לקחתי ציפרלקס כמה שנים רצוף. ועזבתי. וחזרתי. ושוב עזבתי. לכל עזיבה יש מחיר בתופעות לוואי – וציפרלקס גובה את המחיר שלה במזומן – אבל אני לא רוצה לחשוב על עצמי כמישהו שזקוק לתרופה לכל החיים. אז אני עוזב את ציפרלקס.
אבל אז אני חוזר אליה בלית ברירה. זה קל; טלפון לרופאת המשפחה, היא רושמת שלוש קופסאות – לשלושה חודשים – ואני מקפיץ את הכדור הקטנטן לתוך הגרון לפני השינה, וציפרלקס נכנסת פנימה בצעד מרי־פופינסי בוטח ואומרת משהו כמו: "או־קיי, בוא נעשה פה סדר. דבר ראשון, אתה לך לישון ותן לי לעבוד", והיא מרדימה אותי בנעימים וברכות ומתחילה לתפור מחדש, בסבלנות ובמיומנות, את מסכי ההדחקה הקרועים שלי. ובבוקר, כמו ג'וי מ"הקול בראש", היא פותחת את התריסים, נותנת לשמש להיכנס ותופסת את מקומה ליד ההגאים ולוח הפיקוד, ומנווטת את היום הזה, צעד אחר צעד, באופן בוטח, אסרטיבי, עולץ ונטול דאגות, אל חוף המבטחים של הערב. ואז שוב לילה, ושוב – כיבוי אורות, תריסים, אתה לך לישון, תן לי לעבוד.
ציפרלקס היא מתנה. היא כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. וכשהחיים חוזרים למסלולם השגרתי ונעים בו זמן ארוך מספיק ללא הפרעה, באין מחריד, אני מוריד את המינון לחצי כדור. ואז אני הופך יהיר ועובר לשלב ה"תראי, אמא, בלי ידיים!" ונוטש את הציפרלקס כליל, סופג את הסחרחורות הקלות, הדכדוך הכבד ותופעות הגמילה האחרות לאורך שבועיים־שלושה, וממשיך בחיי כאדם חופשי. החלמתי!
החרדה, בינתיים, לא ממהרת להופיע מחדש. היא מתחמשת בבסיסיה. מחכה להזדמנות. לנסיבות מתאימות. לרגע שלה. הרגע שבו תנחית שוב את המכה. אבל אני יודע שהיא שם, אורבת, אוגרת תחמושת; היא לא מתה ולא תמות. היא גרה בתוכי.
נדמה לי שציפרלקס היא כמעט תחביב עבור לא מעט ישראלים שלמדו לומר לעצמם, ובצדק, את מה שאומר לי ד"ר צבי פישל, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה: "למה לסבול כשאפשר לא? למה לא ליהנות כשאפשר ליהנות? זה מה שאנשים כיום אומרים. לפני 20 שנה הייתי באיזו חתונה, ומישהו שישב איתי בשולחן אמר, 'אני איש מיוסר' כאילו זה איזה משהו רומנטי. ואמרתי מיד: הוא לא צריך להתהדר ולהתחפר במיוסרות שלו, אלא לקחת משהו. חברה טובה שלי, מיילדת, שהתייעצה איתי והחליטה סוף־סוף לקחת תרופות, התקשרה אחרי שבועיים ואמרה: אני מטומטמת שלא עשיתי את זה קודם. הכל הרבה יותר קל".
אני איתו. אני מיסיונר של ציפרלקס וכבר העליתי על הרכבת הזו חברים, הורים וזרים כמעט מוחלטים, בשעה שעשיתי מאמץ לרדת ממנה בעצמי. יפה מצידי.
האמת היא שהדימוי הגרוע המגיע קומפלט עם תרופות פסיכיאטריות אופף גם את ציפרלקס, אם כי במינון פחות. העובדה כי שמה החביב מרפרר לעולם בעלי הכנף המצייצים מסייעת להחליק אותה בגרונם של מי שלא היו נתפסים – על ידי עצמם – כשהם מציצים לכיוון. למעשה, המספרים של ציפרלקס (והתרופות הגנריות התואמות. שמה הרפואי של התרופה הוא למעשה אסציטלופרם) בישראל הם פנומנליים; נתוני משרד הבריאות מראים כי בשנת 2015 נופקו יותר מ־1.3 מיליון אריזות של התרופה, וכי קרוב ל־194 אלף ישראלים טופלו בה, לא כולל צריכה פרטית או בתי חולים. בתל־אביב והסביבה, ככל הנראה, ציפרלקס היא בכלל סוג של במבה למבוגרים. "לדעתי, היא המובילה מבין התרופות הפסיכיאטריות – אנשים היום מבקשים רק ציפרלקס", מאשרת רופאת המשפחה המופלאה שלי, ד"ר מרגרט פישר, "ובטוח שבתל־אביב משתמשים בה יותר. בעלי, גם הוא רופא משפחה, עובד בחולון, וכשהוא מחליף אותי בתל־אביב הוא אומר: וואלה, כולם על ציפרלקס וקלונקס".
ציפרלקס, שרופא מסוים אמר לי פעם שלנוכח תפוצתה העצומה אולי כבר עדיף לשים אותה במי השתייה וזהו, היא בת מצטיינת למשפחה טובה – משפחה ה־SSRI של התרופות הפסיכיאטריות, הדור השני, שנות ה־80 ואילך; בתה של מייסדת השושלת פרוזק. התרופות האלה – כולל פרוזק, סרוקסט, פבוקסיל, ציפרמיל, לוסטרל וציפרלקס – מייצרות הרבה פחות תופעות לוואי מאלו שייצרו תרופות פסיכיאטריות מוקדמות יותר, ילידות שנות ה־60 וה־70, ופועלות כולן על המעבירים העצביים במוח – החומרים שבאמצעותם מעבירים תאי המוח מידע. המעביר העצבי האהוב, סרוטונין, מתפקד ברמה נמוכה יותר אצל מי שסובלים מדיכאון וחרדה, והתרופות מהדור החדש מעכבות את ספיגת הסרוטונין שנשלח מתא לתא, ומשאירות אותו לשייט במוחכם בחופשיות זמן ארוך יותר, לטובתכם. תארו לכם את הסרוטונין ממהר לעבר תא המוח שבו הוא מבקש להיספג, ולפתע נאלץ להיעצר בדרך במחסום שבו עומדת ציפרלקס. היא מבקשת ממנו תעודות, שואלת שאלות, נותנת לו להתייבש כמה שעות ליד הבוטקה שלה, וכל זה למענכם – הממשלה ששלחה אותה לשם; כדי שתוכלו להתענג על נוכחותו המתמשכת של הסרוטונין הטרי.
התוצאה, ברוב המקרים, היא מנת שביעות רצון גדולה יותר של הפציינט ושיכוך מסוים של התחושות הקשות. זה לא בהכרח הבדל עצום; ציפרלקס לא מייצרת אושר, אבל היא נותנת לכם את הכמה אחוזים החסרים כדי לאפשר לכם לסגור פער עם כל שאר הרצים על המסלול. והיא פועלת במהירות; תנו לה אפילו שלושה ימים מרגע שהתחלתם לקחת, ותרגישו בהבדל. הוא מורגש מאוד.
"הבעיה בתרופות אנטי־דיכאוניות היא שהן מבטיחות להשפיע בתוך שלושה־ארבעה שבועות", מסבירה ד"ר פישר. "ציפרלקס מבטיחה שתרגיש טוב יותר בתוך שבועיים, ואנשים במצבים כאלה, בשבילם ארבעה שבועות זה המון זמן. עם ציפרלקס באמת מרגישים טוב יותר אחרי זמן קצר יותר".
תופעות הלוואי הנפוצות של התרופה – עיכובים באורגזמה, הקהיית רגשות קיצוניים – הן לא בהכרח חדשות רעות עבור חלק מהמשתמשים, וציפרלקס למעשה פוטרת אתכם מרוב שיקולי הנגד שהכריעו לרעת סיוע תרופתי בדור שקדם לה. "היא יותר אלגנטית", מאשר ד"ר פישל, "ויותר קל לחיות איתה. לכן היא בעצם טישטשה את הדיכוטומיה בין אדם חולה לבריא. יש רצף של אמצע; יש אנשים עם דכדוך מסוגים שונים, חרדות מסוגים שונים, וכשאתה שואל את עצמך אם אפשר לעזור להם תרופתית או לא – ואתה יודע שיש לך תרופה נוחה, קלה, לא יקרה, כמעט בלי תופעות לוואי, אתה מבין שאתה יכול להזיז את האנשים על הרצף למקום טוב יותר. זו הגדולה שלה".
בעצם, מה רע בזה?
ובכן, בתור התחלה, שמתרגלים לציפרלקס. כמו לכל דבר. וקל להיכנס, וקשה לצאת. כי כשאתם על ציפרלקס, החרדה שלכם שוכבת כפותה במרתף ולא מסוגלת לזוז. וכשאתם מנסים לוותר על ציפרלקס ולהסתדר בלעדיה, החרדה שלכם משתחררת מכבליה, שואלת: "טוב, מה הפסדתי?" ומנסה להשלים פערים. ואתם סובלים. ואתם מבקשים רק לחזור הביתה – לציפרלקס. שהפכה בינתיים לברירת המחדל שלכם, כי בלעדיה אתם עלולים לשקוע.
"אני חושבת שאנשים מתחילים לקחת את זה יותר מדי בקלות, גם אם אני כרופאה מאמינה בזה", אומרת ד"ר פישר. "זה כמו עם ריטלין. אני מאמינה בכימיה, ומצד שני, אני רוצה שאנשים ילוו את זה בפסיכותרפיה. כי הדבר הנכון לעשות הוא לקחת כדור וללכת לפסיכולוג. אבל הפסיכולוגיה לא תמיד נגישה והיא מאוד יקרה. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם ללכת לפסיכולוגים, ואני נותנת להם כדור שעולה 60 שקל בחודש והם מרגישים יותר טוב. זאת לא הרפואה הכי נכונה שיש, אבל אני מאמינה בה כי אני רואה בן אדם שטוב לו יותר. שקם בבוקר ומתנהל מול העולם".
כמה שנים אפשר לסחוב על זה?
"חיים שלמים. ההמלצות של הפסיכיאטרים הן להישאר על המינון הכי נמוך שהחולה יכול למשוך בו. אבל החולים ברובם רוצים להפסיק. הם רוצים לחיות בלי תרופות, זה נראה להם יותר הגיוני. ואני חושבת שמי שזה עוזר לו וטוב לו, אין סיבה שלא ימשיך עם זה".
"לרוב הפציינטים אני אומר: קח ציפרלקס שנה ואחרי זה בוא נדבר", אומר ד"ר פישל. "רוב האנשים מחליטים אחרי שנה להפסיק. ורוב אלה שמחליטים להפסיק, אחרי כמה חודשים חוזרים. כי אתה מבין שיש לך איזה רובד של דכדוך או חרדה בנפש, שאתה לא רוצה לחיות איתו".
אבל מעבר לתלות שעלולה להתפתח למשך שנים, הרי שמעבר לסיבוב ממתין כבר הדור התרופתי הבא, שמבטיח להיות אפילו טוב יותר. ציפרלקס היא כרגע בשיאה בישראל, אבל תרופות ממשפחת SNRI, המתקדמת יותר, שפועלות בו־זמנית על המעבירים העצביים סרוטונין וגם נוראפינפרין – השתלטו זה מכבר על השוק האמריקאי, שבאופן מסורתי מקבל ביתר פתיחות ריגושים חדשים בענף הפרמצבטי. ב־2009 הגיעו בארה"ב תרופות מבוססות אסציטאלופרם, מסוג ציפרלקס ולקספרו, לשיאן. לקספרו מכרה באותה שנה ב־2.3 מיליארד דולר בארה"ב (27.7 מיליון מרשמים) והייתה התרופה השלישית הכי נמכרת במדינה אחרי אמביאן (לטיפול בנדודי שינה) וקסנקס (לטיפול בהתקפי חרדה). מאז עברו תרופות ממשפחת SNRI לקדמת הבמה ודחקו את משפחת ה־SSRI של הציפרלקס מעט לאחור; ב־2014־2013 הייתה דווקא סימבלטה – מהמשפחה החדשה – לנוגדת הדיכאון והחרדות הנפוצה ביותר בארה"ב.
מצד שני, טוענים שתופעות הלוואי וייסורי הגמילה בתרופות ממשפחת SNRI קשים יותר, מה שמשאיר את הענף למחפשי ריגושים מהזן האמריקאי, ואותנו – קהל שמרן יחסית – עם אהובתנו הישנה והטובה, שעדיין מציעה, כנראה, את העסקה המשתלמת ביותר כשאתם מודדים תופעות לוואי ועלות מול יעילות.
ציפרלקס לא הולכת לשום מקום, גם אם תרצו להוליך אותה. "אני אוהב אותה כי אני רואה תוצאות", אומר לי פרופ' חיים בלמקר, יו"ר מכהן של איגוד הפסיכיאטריה בישראל. "יש כבר דברים שנוצרו אחריה, אבל ייתכן שמיצינו את הידע והתהליכים שמשפיעים על המוליכים העצביים המוכרים, ופריצות דרך נוספות לא יבואו בקרוב. בגדול, אני חושב שהתרופות האנטי־דיכאוניות שלנו כיום הן כמו מכוניות; הן סוחבות טוב, יש סוגים שמתאימים לכל שימוש נדרש – משפחתי, תובלה, מה שצריך – יש כאלה שאפשר להשתמש בהן כל החיים ויש כאלה שמתאימות לזמן מוגבל כמו שכירת רכב. ובעיקר: לא נראה שהולכים להחליף בקרוב את מנוע השריפה הפנימית במשהו אחר".
האם אנטוש שוב את ציפרלקס? הרשו לי לצטט משהו ישן שאמר יאיר לפיד בהקשר אחר: "אני מניח שכן". האם אשוב אליה? הרשו לי לצטט את עצמי מלפני שלוש שניות: אני מניח שכן.
