ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאל דמידוב. "הבנתי שאם לא אנסה, אתחרט על זה כל החיים"
    7 ימים • 06.04.2016
    זה אצלו בדמידוב
    עם אמא ואבא שחיים ונושמים תיאטרון, היה טבעי שגם דניאל דמידוב יהיה שחקן, למרות שלקח לו זמן להודות בכך. בגיל 26, כשהוא נחשב לתקווה הגדולה של המקצוע, דמידוב ג'וניור מככב בתפקיד הראשי על במת "גשר" כשלצידו הוריו, סבטלנה וסשה דמידוב. "זה כמו ללכת עם המשפחה למשרד, רק יותר פולשני", הוא אומר. קבלו אותו
    יואב בירנברג | צילום: יונתן בלום

    דניאל דמידוב בכלל לא חלם להיות שחקן. הוא אמנם הבליח כילד לתפקידון בסדרה "פלורנטין", לצד הוריו – סבטלנה וסשה־ישראל דמידוב, כוכבי תיאטרון גשר, אבל הוא רצה להיות דווקא קוסם. "הייתי נורא ביישן", הוא אומר. "אמנם הסתובבתי הרבה מאחורי הקלעים בתיאטרון, אבל כשראיתי אנשים בסביבה הייתי נבהל ומסתתר מאחורי הגב של ההורים שלי".

     

    כשהיה בן 16 נקרא שוב אל המשחק. "אחי הקטן גיא הלך לאודישן. אמא שלי נסעה איתו ואני הצטרפתי אליה, פשוט כי היא הייתה צריכה אחר כך עזרה בסופר. זה היה אודישן לסרט 'גיבורים קטנים' של איתי לב. כשאחי סיים את האודישן, אמא זרקה להם שגם אני פה. שאלו אותי אם אני רוצה לעשות אודישן לתפקיד של ילד עם פיגור קל והסכמתי".

     

     הצצה לחדר החזרות של ההצגה "קדוש מעונה"

     

    היית טוב?

     "התביישתי נורא. הרגשתי שאני מגזים בגילום הדמות. צילמנו את הסרט וחזרתי ללמוד במגמת מדעים בתיכון. ממש לא חשבתי שאחזור למשחק".

     

    אבל הוא חזר. שבוע לפני תום הטיול הגדול שאחרי הצבא לדרום אמריקה, כשהוא אמור לחזור לארץ ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה מדעים מדויקים, דמידוב חישב מסלול מחדש. "בטיול, בין החברים, הרגשתי חופשי לשחק ולעשות מה שאני רוצה וזה פתח לי את הראש. החלטתי שאני חייב לנסות ללכת עם המשחק עד הסוף. אם זה לא יתאים לי, לא קרה כלום, אחזור להנדסת תוכנה. הבנתי שאם לא אנסה, אתחרט על זה כל החיים".

     

     

    דניאל דמידוב (מימין) עם אביו לפני 10 שנים | צילום: רפי דלויה
    דניאל דמידוב (מימין) עם אביו לפני 10 שנים | צילום: רפי דלויה
     

     

    ההורים עודדו אותך לשחק?

    "הם היו נגד הרעיון שאלך ללמוד משחק, כי הם יודעים כמה המקצוע הזה קשה ולא פרקטי. אבא שלי תמיד אמר לי, 'אתה צריך למצוא לעצמך מקצוע שגם אם יהיה משבר חריף בעולם — מישהו יזדקק לך'. גם אמא שלי התנגדה, אבל אבא היה קיצוני ממנה. לא תמיד היה להם קל עם המקצוע. בעשר השנים הראשונות שלהם בארץ הם עבדו כל היום והיו חוזרים לא פעם עייפים וטיפה עצבניים. היינו איתם בתיאטרון כדי לחסוך הוצאות מיותרות של בייביסיטר".

     

    אולי משום כך, דמידוב לא אמר מילה להוריו, כשפנה לסוכנת השחקנים המייצגת גם אותם, זוהר יעקובסון. "אמרתי לה שאני רוצה לכבוש את הוליווד ושאני מרגיש שאני יכול ומוכן לזה. אבל היא אמרה לי, 'גדלת פה, נכון? אז אתה צריך ללמוד כאן. זאת השפה שלך. תתחיל כאן ואז תחליט'".

     

     

    עם אמו בהצגה "קדוש מעונה" . "כשנכנסתי ללימודים, הצל שלהם היה גדול, והיום פחות"
    עם אמו בהצגה "קדוש מעונה" . "כשנכנסתי ללימודים, הצל שלהם היה גדול, והיום פחות"

     

    על גג העולם

    דמידוב שמע בקולה ונרשם למכינה לסטודיו של יורם לוינשטיין, ו"לקראת הסוף ממש פרחתי", הוא מספר. "הילד הביישן שהייתי נפתח פתאום". עכשיו דמידוב, בן 26, תלמיד שנה שלישית בסטודיו של יורם לוינשטיין, לא רק משחק בתיאטרון הבית של ההורים, הוא גם עושה את זה בתפקיד ראשי, ועוד לצידם, כשאת אמו על הבמה מגלמת אמו האמיתית. בהצגה החדשה "קדוש מעונה", מאת המחזאי הגרמני מריוס פון מיינבורג ובבימויה של לנה קריינדלין, דמידוב מגלם תלמיד תיכון שגילה את אלוהים והוגה בלי הרף בכתבי הקודש.

     

    טוב, היה ברור שתשחק בגשר.

    "לי זה לא היה מובן. כשהחברים לכיתה אמרו לי, 'ידוע שבסופו של דבר תהיה בתיאטרון גשר', אמרתי להם, 'מי החליט את זה? אם אני לא אהיה מספיק טוב, אני לא אהיה שם. זה לא קשור לאיזו קומבינה או ליחסים משפחתיים'. כשלנה (קריינדלין) החליטה לקחת אותי להצגה, היא התלבטה איך היא תודיע את זה להוריי. מובן שזה מדהים שכל המשפחה תהיה על הבמה.

     

     

    עם הוריו סבטלנה וסשה . "מלחמת הישרדות אמנותית וכלכלית"
    עם הוריו סבטלנה וסשה . "מלחמת הישרדות אמנותית וכלכלית"

     

    "לפני שנה אמרתי שאם אהיה פעם בגשר, זה יהיה הזוי אם אשחק לצד הוריי. זה כמו ללכת עם המשפחה למשרד, רק יותר פולשני. בחזרה הראשונה עם אבא שלי, לא יכולתי להפסיק לצחוק. כל הסצנה שלי מולו היא קונפליקט אחד גדול של אידיאולוגיות. הוא כומר שמייצג את הדת הנוצרית, שדוגלת בשלום, ואני אמור לצאת עליו במהירות של מאתיים קמ"ש. אני לא רגיל לזה. כולם עוברים מרד נעורים, לא אני. מעולם לא הייתי מורד שמעיף דברים בכעס ויוצא מהבית בטריקת דלת".

     

    מה אמרו ההורים על הליהוק?

    "אני חושב שהם בעיקר שמחו, אבל הם גם דואגים. אני מאמין שאיפשהו בפנים הם היו מעדיפים שאלך לתיאטרון אחר, שאולי אפתח דף חדש כי זה יותר מדי משפחתי. אם אני רואה את עצמי משחק בתיאטראות אחרים? כן. כשלמדתי בסטודיו, אלו מחשבות שעלו בי. מובן שגשר היה ההעדפה הראשונה שלי, אבל אמרתי, מי שייקח אותי, אני אלך אליו".

     

    דמידוב גבה הקומה, 1.88 מ', מזכיר במראהו לא מעט את אביו. "אבא שלי איש יפה", הוא מתגאה. "הוא נחשב בזמנו לגבר הכי יפה בארץ. הוא הורס. עם זקן הוא נראה לפעמים ספרדי או איטלקי. הוא גם ילד נצחי".

     

     

    דמידוב. "כולם עוברים מרד נעורים, לא אני"
    דמידוב. "כולם עוברים מרד נעורים, לא אני"

     

    אם עד היום פחדת מהשוואות לאבא שלך, מעכשיו כבר לא תוכל לברוח מזה.

     

    "נכון, אבל תיעלתי את זה לטובתי. יש לי הרבה יותר להוכיח מאשר לשחקנים אחרים וזה בסדר. באיזשהו אופן זכיתי גם במוטיבציה אדירה — להגיע לסטנדרטים של ההורים שלי ואולי מתישהו להתעלות עליהם. זה מאוד מפרה אותי".

     

    נעזרת בהם כשלמדת?

     

    "לא בשנתיים הראשונות. כשיורם (לוינשטיין) עבר ביום הראשון על שמות התלמידים, הוא שאל: 'אתה אח של?' 'לא, אני הבן שלו', אמרתי, ופתאום 40 אנשים בכיתה התבייתו עליי. באתי במסתרים. רציתי להגיע לזה בכוחות עצמי. אני חס וחלילה לא מתבייש באבא שלי. הוא באמת שחקן ענק ולמדתי ממנו המון, אבל אתה רוצה לפלס לעצמך את הדרך לבד.

     

    "תמיד אמרו לי, יש לך שני מורים אדירים בבית, אבל לא רציתי להשתמש בזה בשנים הראשונות. הרגשתי שההורים כבר נתנו לי הרבה. הרי ראיתי אותם בכל הצגה שעשו בגשר מיליון פעם. את 'אדם בן כלב' ראיתי 50 פעמים לפחות והצגות אחרות קרוב למאה פעמים".

     

    מה הם אמרו כשראו אותך משחק בהצגות בסטודיו?

     

    "ההורים שלי לא יודעים לשקר. אמא שלי לא מעדנת. אבא אולי יכול לעדן, אבל שניהם אומרים בסופו של דבר את מה שהם מרגישים. בסוף המכינה אמא באה לפרזנטציה שעשינו. כשיצאנו, כל החברים וההורים שלהם החמיאו לי. אמא הסתכלה על תמונות של מחזורים קודמים שתלויות בכניסה לסטודיו ואמרה לי, 'טוב, הלכנו?' רק בהמשך היא דיברה איתי על התפקיד. היא אמרה שהיא שמחה בשבילי ושבהחלט רואים שיש לי כישרון, אבל שזה לא היה 'וואו!'

     

    "מבחינת אבא, זה נסגר סופית בסוף שנה א'. היה לנו בסטודיו ערב סצנות מהדרמה האמריקאית מתחילת המאה הקודמת. שיחקתי פסיכופת, ואחרי שיצאתי הוא אמר לי, 'דניאל, המקצוע הזה נועד לך. היית מדהים'. מאוד התרגשתי. עכשיו, כששיחקתי את התפקיד הראשי ב'קליגולה' בסטודיו, הם הרגישו על גג העולם. כשנכנסתי ללימודים, הצל שלהם היה גדול. היום פחות. עובדה שאנשים לא תמיד יודעים מי אני ומודדים אותי לפי הערך והכישרון שלי".

     

    עוף מוזר

    לא רק דניאל בחר במשחק. אחיו גיא, הצעיר ממנו בשלוש שנים, לומד בימים אלה אף הוא במכינה של יורם לוינשטיין, ואחיהם עמנואל, בן הזקונים בן ה־20, החל ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. "אני חושב שזה משהו בגנטיקה המשפחתית וגם בחינוך שקיבלנו", אומר דניאל. "גיא תמיד היה שחקן. בניגוד אליי, הביישן והסגור, הוא תמיד החצין רגשות. עמנואל הסתובב מגיל שמונה עם מצלמה ופשוט צילם הכל. סרטים עלילתיים, תיעודיים. הוא קורא המון וכותב תסריטים. אני כל כך מעריך אותו על זה ואפילו מקנא בו. לי יוצא פעם בהרבה זמן לקרוא ספר. מחזות, כן. אני חושב שייצא ממנו משהו מאוד מעניין".

     

    דמידוב עלה עם הוריו לישראל כשהיה בן שנה. "הייתי עוף מוזר בצפון הישן של תל־אביב, שם גרנו", הוא מספר. "זאת הייתה תחילת העלייה של שנות ה־90, ושם היה מעוז מאוד ישראלי ומאוד צברי. אבל קיבלו אותי בצורה חמה ויפה. מאוד אהבו אותי. כשהייתי בן שמונה עברנו ללוד, בנו שם שכונה חדשה, גני־אביב, וההורים רצו קצת שקט מתל־אביב. שם היו לי כל מיני רגעים שבהם כינו אותי בכינויי גנאי כמו 'רוסי מסריח', אבל עד היום נשארו לי חברים טובים גם מהתקופה ההיא.

     

    "מגיל מאוד צעיר אני מדבר עברית, אז מן הסתם לא היה לי מבטא רוסי. חברים שלי, שעלו מאוחר יותר לארץ, אולי נתקלו לפעמים בגזענות סמויה. יש אנשים שקשה להם להכיל מבטא שונה בצורה מובהקת. כשאני פוגש היום עולים חדשים עם מבטא זר, אני נורא מתחבר לזה ומאוד מנסה להתקרב אליהם. בסופו של דבר כולנו בארץ מהגרים, בני מהגרים או נכדים ונינים של מהגרים".

     

    חשבת פעם מה היה קורה איתך אם הוריך היו נשארים במוסקבה?

     

    "אני לא יודע אם גם שם הייתי שחקן. בכל מקרה, ההורים שלי מאוד שמחים שהם כאן. הם מאוד אוהבים את החום הישראלי ואימצו אותו. לרוסים יש חום משלהם, ששונה מזה של מערב אירופה. חום מאופק. אפשר לראות את זה במחזות כמו של צ'כוב".

     

    איזה מין הורים הם היו בילדותך?

     

    "הם היו מאוד נוקשים איתנו כשהיה צריך. אם הייתי עושה משהו רע, היו שולחים אותי לעמוד בפינה או נותנים לי ריתוקים. הם לא ויתרו לי על כלום, שלא לדבר על הצורך להיות מנומס ולהגיד תודה וסליחה. אני חושב שיש בזה משהו. שלושתנו יצאנו עם המון מוטיבציה, לא חוצפנים ומחונכים. הצניעות שבי היא לחלוטין מהם.

     

    "היום זה לא כך, אבל בילדותי היה מדובר במלחמת הישרדות, גם אמנותית, כתיאטרון, וגם כלכלית. להורים שלי היה אז מאוד לא פשוט ועזרו להם המון. ישראלים שתרמו לתיאטרון עזרו לפעמים כספית גם להוריי. חברה טובה של אמא קנתה לי ולאחים שלי מיטת קומתיים. אחי הקטן קיבל עגלת תינוק. קיבלו אותנו כאן בחום ואהבה, וזה מאוד ריגש את ההורים שלי".

     

    יש לדניאל דמידוב אח נוסף, יבגני, מנישואיו הראשונים של אביו. הוא פגש אותו לראשונה בגיל 13, כשהאח החליט לעלות לארץ. "אנחנו כמעט לא נפגשים", הוא אומר. "אבא שלי יותר בקשר איתו. הוא עלה לארץ לבד בגיל 18. רק לפני שהוא הגיע לארץ ההורים ערכו לנו מין שיחה רשמית וסיפרו שיש לנו אח שגר במוסקבה".

     

    אחיך יבגני ראה אותך על הבמה?

     

    "לא, אני צריך להזמין אותו".

     

    בין סטלין לקבלה

    גם דניאל, כמו אביו, מתעניין בקבלה. "נכנסתי לזה בזכות אבא שלי. אבא יוצא לשיעורי קבלה פעמיים בשבוע בשלוש בלילה, ואני בא איתו מדי פעם לשיעורים. עד גיל 14 שמרנו שבת בקפדנות. לא הדלקנו חשמל, רק פלטה, ועשינו הבדלה במוצאי שבת. עד היום אני שומר כשרות, ולא אוכל חזיר ופירות ים.

     

    "אבא שמר שבת מאחר שהוא רצה לחזור לשורשים. המשפחה שלו הייתה מאוד אתיאיסטית, מכחישי דת, והיו לו הרבה ויכוחים איתם. כשאבא הבין שאין קשר בין קבלה לדת זה נפסק, אבל עד היום, בשבת הכל בבית מתנהל בווליום נמוך. אותי הקבלה מרגשת. אני עוד לא גאון גדול בזה, אבל יש בזה משהו ממלא. יש לי ספר קטן, 'שמעתי' – שהוא ספר מאמרים של בעל הסולם, וכשאני מרגיש ריק, מותש, בדאון, ובכל פעם שאני עובר משהו בחיים, אני קורא בו. כשאני לא מצליח להביא את מה שצריך בחזרות, אני מעיין בספר וזה פשוט מחזק אותי. לפעמים כשהיו לי רגעים קשים בסטודיו, כשהרגשתי מותש מרוב עומס, נזכרתי שהייתי מותש הרבה יותר בצבא עם כל המסעות הפיזיים, המשקל שאתה סוחב והמסלול של הטירונות, וזה חיזק אותי".

     

    כשהוא לא לומד או משחק, דמידוב מבלה בעיקר עם החברה שלו, ליאור בלאוס, שסיימה את הלימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין שנה לפניו, וכעת עסוקה בחזרות בתיאטרון הבימה. "היא מדהימה ואני מת עליה", הוא מחייך. "היא מוכשרת בטירוף ושרה נהדר. לי לוקח זמן לעבוד על שיר, והיא לוקחת שיר ועושה ממנו זהב. היא יכולה להיות מטריפה במחזות זמר".

     

    בשנתיים האחרונות דמידוב הצעיר מתחבר מאוד גם לתרבות הרוסית. הוא צירף לשמו את שם המשפחה הלפרין – שם משפחתו של סבא של אביו, מפעילי המהפכה הקומוניסטית בברית־המועצות, ששינה את שם משפחתו לדמידוב כדי לשרוד בתקופת סטלין אך הוצא להורג. "עד אז הייתי מרוחק מהתרבות הזאת", הוא אומר. "אני רואה עכשיו הרבה סרטים ברוסית. פתאום אני רואה איזו רמה הייתה שם, ומה ההורים שלי רואים כמודל שלהם".

     

    הוליווד עדיין נשארה בגדר חלום שלך?

     

    "כן. תמיד ראיתי רחוק. אני לא נסוג מזה, אבל כרגע אני רוצה להצליח בארץ. ברגע שיהיה לי פה בסיס, אעבור לשלב הבא. האנגלית שלי טובה. התוכנית שלי הייתה לנסוע לאנגליה לשנה, לפתח את האנגלית ולהמשיך משם. נראה מה יהיה הלאה".

     

    יש תפקיד שאתה חולם עליו?

     

    "החלום הכי גדול שלי הוא לשחק את המלט. בשנה השנייה בסטודיו עשינו שיעור שייקספיר עם גל זייד, וזה פתח לי את הראש. עשיתי סצנה מתוך 'המלט' בסוף שנה ב' וזכיתי עליה בשבחים. גל אמר לי שאני חייב מתישהו לעשות את ההצגה הזאת מחוץ לסטודיו, והלוואי שזה יקרה".

     

    ומה עם החלום להיות קוסם?

     

    "שחקן הוא בסופו של דבר סוג של קוסם".

     

    נולד לשחק

    להורים הגאים ציפו כמה הפתעות כשהם עלו לשחק יחד עם דניאל

    כשסשה דמידוב הבין שדניאל בנו בחר להיות שחקן בניגוד לעצתו, ועוד ישחק לצידו ולצד אשתו סבטלנה בתיאטרון הבית שלהם, הדאגה התחלפה בהתרגשות. "כשראיתי שדניאל מאושר מכך שהוא נבחר להצגה, שמחתי בשבילו", אומר האב הגאה, סשה דמידוב. "עכשיו, כשאנחנו על אותה במה, אני באמת מבין שהוא נולד לשחק. הכישרון שלו הוא מתנה מאלוהים. זה לא רק הילד האינטליגנטי, הצנוע, אלא שחקן רציני, עם עוצמה משלו, חיית במה.

    "השאלה החשובה היא מה הוא יעשה בגורל שלו. דניאל הוא צעיר ישראלי שלמד כאן תיאטרון, ועכשיו צריך להתאים את עצמו לתיאטרון עם מנטליות אחרת, מהאסכולה הטוטאלית והלא מתפשרת של יבגני אריה. הוא צריך להיות מוכן בכל רגע ובכל שנייה לעשות כל מה שיגידו לו. אני מתפלל ומקווה שינהג בחוכמה במשחק ובחיים האישיים. רק שיזכור דבר אחד חשוב: קריירה של שחקן זה כמו גלים בים. פעם הם מתרוממים למעלה ופעם יורדים. צריך לא רק כישרון, אלא גם הרבה סבלנות".

    לסבטלנה, אמו של דניאל, שמגלמת על הבמה לצידו את אמו, ציפו כמה הפתעות בעבודה המשותפת. "גיליתי בחזרות דברים שאפילו אני, כאמא, לא ידעתי עליו — קודם כל שהוא חזק, ושנית, שהוא יודע מה הוא רוצה", היא מספרת. "בכל זאת, הוא גדל מאחורי הקלעים בגשר ולא פוחד מהדרישות הקשות. היה לי כיף לעבוד איתו. הוא פרטנר רציני, ולא בוגר ביישן וחסר ידע של בית הספר למשחק. הוא מדויק כמו כינור ועושה כל מה שאומרים לו".

    דניאל אומר שאת אולי המבקרת הקפדנית ביותר שלו.

    "מי יגיד לו את האמת אם לא אמא?! אבל אני לעולם לא מתערבת בבחירות שלו. כשלנה (קריינדלין, הבמאית) רצתה שישחק איתנו — הופתעתי ופחדתי, אבל נתתי לו להחליט. לא התערבתי. הוא מספיק בוגר בשביל להחליט לבד. מה יהיה הלאה? אני לא מגדת עתידות. אני רק יכולה לברך אותו שיצליח. אני מבינה שהוא לא יכול לחיות בלי משחק, ואעשה כאמא כל מה שירצה כדי לעזור לו. אבל שוב, רק כשיבקש, כי הורים לפעמים חונקים מרוב אהבה, ואני לא ארצה להיות אמא כזאת 

    yoav-b@yedioth.co.il

     

    יואב בירנברג

     


    פרסום ראשון: 06.04.16 , 14:04