שלטון ההפחדה

"הדבר היחיד שעלינו לפחֵד מפניו הוא הפחד עצמו - הוא חסר שם, נטול תבונה, זורה טרור בלתי מוצדק המשתק את המאמץ ההכרחי להפוך את הנסיגה להתקדמות". זה הציטוט המפורסם מנאום ההכתרה של הנשיא רוזוולט ב־1933. על רקע קמפיין הבחירות 2016 בארה"ב והרטוריקה הטראמפיסטית, דברי רוזוולט מאירים באור חד מציאות שהשתנתה, בבחינת אלומת אור שכל כך חסרה בעולמנו ב־2016: אזרחים בארה"ב נופלים אל בור הפחד, אירופאים רבים נגררים לתהומות הפחד, וגם אצלנו הפחד מתווה את ההתנהגות הפוליטית של המנהיגים ושל ציבורים רחבים.

הפחד והאופן שממנפים אותו מנהיגים בארה"ב, אירופה וישראל פוגע בחישוקי התרבות הפוליטית שעליהם נשענת הדמוקרטיה. המכנה המשותף בין המתפתח בארה"ב בתוך ומתוך קמפיין הבחירות לנשיאות (תופעת טראמפ), לבין אירופה, שבה גובר ההד לרטוריקה הנשמעת ממפלגות קצה בימין הפוליטי ולבין רטוריקת ההפחדה של נתניהו בישראל הוא האיום הזוחל על אושיותיה של הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה היא אורגניזם מורכב. מידת חיוניותו תלויה בכמה וכמה משתנים, ואחד היותר חשובים בהם הוא הביטחון העצמי של החברה האזרחית שהדמוקרטיה משמשת לה אורחות חיים. הביטחון העצמי הוא תנאי הכרחי לחיים של תקווה, רווחה ויציבות, במיוחד במציאות שבה קיים מגוון של שונויות דתיות, אתניות ותרבותיות. הביטחון העצמי הוא המאפשר להתמודד לאורך זמן עם השלכותיו של מגוון השונויות, ובעיקר עם המתחים והקונפליקטים הנובעים ממנו. הביטחון העצמי הוא גם מענה לצורך להתמודד עם מצבים עמומים המאפיינים כל מציאות פוליטית.

בעיתות של איומים על הביטחון הפיזי, כאשר החשיפה לסיכונים (ביטחוניים, כלכליים, חברתיים) גוברת, גדלים האתגרים העומדים בפני הדמוקרטיה. מבחניה הקשים צפים דווקא בזמנים כאלה. מה שעומד למבחן הוא היכולת להבחין ולכבד את השונויות האלה ולהתבונן במציאות, קשה ככל שתהיה, במבט ביקורתי שיודע לבדל בין תופעות אנושיות. אולם לעומת הפחד, שהוא חלק מטבע האדם, הביטחון העצמי אינו תכונה טבעית. וכאשר גובר הפחד - אויבה הגדול של החירות - הביטחון העצמי הוא הקורבן הראשון. הפחד נטול התבונה משתק אותו.

לשון ההכללות והשנאה שנוקטים טראמפ ונתניהו (האחרון ללא הוולגריות הנלווית ללשונו של הראשון) פועלת על האינסטינקטים הראשוניים שהתבונה האנושית אמורה לכסות עליהם. לשון זו מוציאה את הפחד ממאורותיו ומעצימה אותו. זו מהותה של האזהרה המופרכת של נתניהו ביום הבחירות מפני אוטובוסים עמוסי ערבים הנוהרים לקלפיות, זו משמעותה של ההסתה נגד המיעוט הלא־יהודי בישראל בנאומו בדיזנגוף יממה אחרי הפיגוע. דברים אלה אינם שונים במהותם מקריאותיו של טראמפ למנוע כניסת מוסלמים ומהגרים לארה"ב. כך גם הניסיון המופרך של נתניהו לראות כמקשה אחת את הטרור בבריסל וטרור הסכינים הפוגע בישראלים בחודשים האחרונים.

לשון ההכללות דוחקת לשוליים את הביטחון העצמי. היא מתבטאת בשימוש התכוף בה"א הידיעה - ה־מוסלמים, ה־ערבים, ה־סמולנים. השימוש התכוף בהכללה וחילחולה משפת המנהיגים לתרבות הפוליטית ורטוריקת השנאה שהיא מלבה פוגעים בנקודות התורפה של האורגניזם הדמוקרטי. חוק העמותות והצעת החוק להשעיית חברי כנסת, שני חוקים שאינם קיימים בשום דמוקרטיה, הם דוגמאות לתוצריה של מנהיגות רופסת.

טראמפ ונתניהו מגלמים את היפוכה של המנהיגות הנדרשת בשעות קשות. מנהיגות בעלת כושר לשרטט חזון במציאות מורכבת, להצביע על אבני דרך במצבים עמומים ולהיות כנה ואמינה. מנהיגות שאליה כיוון רוזוולט באותו נאום מפורסם: "בכל אחת משעות החושך בחיינו הלאומיים, מנהיגות של כנות ונחישות פגשה את ההבנה והתמיכה מצד העם". √

ד"ר כרמון הוא מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה