שני 21 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 07.04.2016
    אז זהו, אנחנו שם
    בפרשת החייל מחברון שירה כדור בראשו של מחבל גוסס ומקבל גיבוי מכל עבר. בהתייחסות של שרת המשפטים וראש הממשלה לבית המשפט העליון. בגזענות המצמיתה שמגיעה מתוך בית המחוקקים בשבוע הזה אנחנו יודעים שאנחנו שם, במקום שלא האמנו שנגיע אליו, עם נאור שכמותנו ואיננו יכולים יותר להגיד שזה רק שוליים ימניים סהרוריים, קומץ, עשבים שוטים
    סימה קדמון

    בהתחלה הם לקחו

     

    השבוע הזה הזכיר יותר ויותר את שירו של הכומר הגרמני מרטין נימלר, שהתנגד לנאציזם ונשלח למחנה ריכוז. בפרפראזה על שירו, אפשר היה השבוע להגיד: בהתחלה הם לקחו את היולדות הערביות, אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי ערבייה. ואז הם לקחו את היולדות הסודניות, אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי סודנית. ואז הם לקחו את היולדות האתיופיות, אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי אתיופית. ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

     

    זה היה שבוע מטלטל, שבו אפילו המכחישים הגדולים שבינינו כבר לא יכולים לעצום את עיניהם. אנחנו כבר שם. שבוע שבו הסמוטריצ'ים מפליגים בהסברים המצדיקים הפרדה בין יהודיות לערביות בחדרי לידה. שבוע שבו תומכי הסמוטריצ'ים מנסים לרכך את המסר בטענת "נפרדים אבל שווים", לפיה ההפרדה מאפשרת לאנשים להיות עם הדומים להם ברגעים החשובים בחיים, והגברת סמוטריץ' מחדדת ומבהירה שלא יעלה על הדעת שרופא ערבי ייגע בתינוקה ברגע הטהור הזה. בשבוע הזה אנחנו יודעים שאנחנו שם. במקום שלא האמנו שנגיע אליו, עם נאור שכמותנו. עם סגולה.

     

    ואנחנו מגלים שזה לא רק הם, הסמוטריצ'ים, אלא מדובר במדיניות של בית החולים, ושיולדת בהחלט יכולה לבקש שלא להיות עם ערבייה בחדר וזה מתקבל כמובן מאליו. כאילו בקשה של יולדת שלא להיות בחדר עם אישה דתית, או חרדית, או חס וחלילה מתנחלת, הייתה גם מתקבלת על דעתם. אבל, הם הסבירו, הפרדה אינה אומרת שיש אפליה. מופרדים אבל שווים.

     

    צילום: דנה קופל
    צילום: דנה קופל

     

     

    אגב, הביטוי הזה, מופרדים אבל שווים, Separate but Equal, שימש במשך עשרות שנים כהצדקה המשפטית להפרדה הגזעית בחלק ממדינות ארצות־הברית. עבור אמריקאים, צריך לומר, זה ביטוי טעון יותר מאשר "אפרטהייד".

     

    ואם זה לא גזענות, מה כן.  

     

    אבל הבעיה היא לא סמוטריץ׳. גם לא אשתו.

     

    אם כל מה שהיה לשר החינוך להגיד על הדברים שאמר חבר מפלגתו היה: "חביב אדם שנברא בצלם, כל אדם, יהודי או ערבי" – אז יש לנו בעיה. השר בנט בוחר לחנך את הציבור שלו ולהראות לו את הדרך הערכית הנכונה של הימין הליברלי, אמרו השבוע בבית היהודי. ימין כן, מלחמה נחושה בטרור כן, אבל בשום פנים ואופן לא גזענות, לא שנאה ולא שנאת ערבים.

     

    צילום: אלכס קולומויסקי
    צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    אבל לפני שתחנך את הציבור שלך, אדוני שר החינוך, מה אתה עושה עם גזען בתוך המפלגה שלך.

     

    זה שבוע שבו אמרה שרת המשפטים שבית המשפט העליון שלנו, שלא נושא בשום אחריות למילוי הארנק בשטרות של כסף הוא זה שמרשה לעצמו לרוקן אותו. היא גם הוסיפה ואמרה, שתרצה לראות בבית המשפט העליון ב־2017 שופטים שמרנים ולא שופטים אקטיביסטים.  

     

    ועל מה יצא קצפה של השרה? לא על ביטול הפארסה הקרויה מתווה הגז. הרי כל מה שפסקו שופטי העליון הוא מה שלמדנו בשיעור הראשון באזרחות וזה שבמדינת ישראל הריבון הוא הכנסת, לא הממשלה ולא בית המשפט, ולכן אסור לחבורת שרים אקראית לנקוט תעלולים העוקפים את הכנסת – ושלחו אותם להעביר את סעיף היציבות בחקיקה.

     

    שאלתי השבוע את שרת המשפטים על מה כעסה.

     

    בעבר היו הסכמים כובלים שממשלות עשו, אמרה שקד, כמו הסכם אוסלו, למשל. גם הוא, כמו מתווה הגז, עבר בהצבעת אי־אמון בכנסת. שניהם לא עברו בחקיקה. בית המשפט התערב כאן בעניין כלכלי שהוא לא היה חייב להתערב בו. עובדה שהשופט סולברג חשב אחרת והיה בדעת מיעוט. כלומר, יש פרשנות אחרת בנושא שיש לו השלכה אדירה על כלכלת ישראל.

     

    כל מה שבית המשפט פסק, אמרתי לה, זה שתעבירו את סעיף היציבות לחקיקה בכנסת. מה מקומם בזה?

     

    הממשלה לא לקחה את זה לחקיקה כי הייתה לה סיבה לא לקחת לחקיקה, אמרה שקד. השופטים צודקים בכך שהריבון הוא הכנסת והיה עדיף ללכת לחקיקה, אבל הם יודעים שאין לזה רוב, מכל מיני סיבות לא ענייניות. ובכל זאת, היא אומרת, לממשלה יש זכות לעשות הסכמים כמו שעשתה בעבר. ואם הייתה דעת מיעוט, סימן שיש פרשנות שמכשירה את זה.

     

    מוזר, אמרתי, שדווקא בנושא כלכלי יוצא קצפך על בית המשפט. לא היו מבחינתך פסיקות יותר מקוממות?

     

    כמה שקשות לי פסיקות בג"ץ בעניין הריסות הבתים, היא אומרת, מדובר בעניין של זכויות אדם שנפגעות, שזה המהות של בג"ץ: לדון בעניינים של זכויות אדם. אבל מדובר כאן בעניין כלכלי נטו עם השלכות כלכליות.

     

    שאלתי, אם לפני הנאום שלה בכנס דיברה עם ראש הממשלה. שקד, יש לומר, לא הייתה משכנעת. מתי, היא שאלה, לפני הנאום או אחריו?

     

    לא, היא לא דיברה עם ראש הממשלה לפני הנאום. עם שטייניץ היא דיברה בשבועות האחרונים כמה פעמים. הוא היה מודאג בעניין פסיקת בג"ץ. אל תדאג, אמרה לו, השופטים הם אנשים שקולים, הגיוניים. אני סומכת עליהם.

     

    הפסקנו להתבייש

     

    אבל גם שרת המשפטים היא לא הבעיה. אם בנט מגיב על נאום שקד במילים: "יש שופטים בירושלים ויש שרת משפטים בירושלים", ונתניהו עושה מה שהוא לא עשה מאז מינויה של שקד לשרת המשפטים – הוא מגבה אותה, אז הבעיה היא לא שקד.

     

    אני מכבד את בית המשפט ואת השופטים, אבל זכותו המלאה של כל אחד לבקר החלטות כאלה, אמר נתניהו והוסיף שבדמוקרטיה חזקה כמו שלנו אין מישהו שהוא מעל הביקורת. מעניין. ואנחנו חשבנו שיש מישהו שמאמין שהוא מעל הביקורת: הוא עצמו. ואשתו שרה, כמובן.

     

    מפתה מאוד להגיד שהבעיה היא השבשבת הקרויה נתניהו. הרי אפילו מתנגדיו החריפים ביותר מודים כי האיש אינטליגנטי, איש ספר שמכיר את ההיסטוריה, ולכן אין כל ספק שהוא, להבדיל משותפיו, אינו יכול להסתתר מאחרי תירוץ הבורות והשטחיות. הוא מבין היטב את הנזק, אולי הבלתי הפיך, שנגרם לדמותה ולחוסנה של מדינת ישראל כתוצאה מהתבטאויות מסוכנות, שלא לומר סהרוריות כאלו, ובכל זאת הוא מאפשר ואפילו מגבה אותן.

     

    אז אולי צריך להודות, בצער יש לומר, שהבעיה היא אפילו לא נתניהו. אולי, כמו שנאמר לא פעם בציניות, צריך להחליף את העם. כי שוב ושוב מכה אותנו האמת בפרצופנו. הסמוטריצ'ים, האלקינים, הבנטים, השקדיות, המרזלים ואפילו נתניהו אינם אלא תבנית נוף מולדתם.

     

    לאחר כמעט 50 שנות כיבוש ו־40 שנות שלטון ימין, חזון ז'בוטינסקי מתגשם במהופך על ידי יורשיו: אנחנו לא צועדים מגוב ריקבון ועפר. אנחנו צועדים אליו. הפכנו גזע לא גאון, לא נדיב, אלא סתם אכזר.

     

    בואו נודה שקרה לנו מה שניבא ישעיהו ליבוביץ ב־1968, כמעט מילה במילה. כדאי מפעם לפעם לקרוא את הדברים החדים כתער.

     

    "לא הטריטוריה היא הבעיה", כתב אז ליבוביץ, "אלא האוכלוסייה של כ־1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300 אלף שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם – היהודי והערבי כאחד.

     

    "כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה בעקבות ריבויים הטבעי הגבוה, אלא יישארו שליש או 40 אחוז של אוכלוסייתה.

     

    "המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית, אלא מדינה 'כנענית': בעיותיה וצרכיה ותפקידיה לא יהיו עוד הבעיות והצרכים והתפקידים של העם היהודי שבארץ ובחו"ל, אלא רק ענייני הממשל והמינהל הספציפיים של מדינה זו – ענייני השלטון על יהודים וערבים יחד... תוך זמן קצר יינתקו הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין העם היהודי וכן הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין תכניה של ההיסטוריה של עם ישראל ושל היהדות. כל התוכן של המפלצת הקרויה 'א"י השלמה' לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני־מינהלי שלה.

     

    "מן הבחינה החברתית: תוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר – שוטרי חרש. המדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2־1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל... יש חשש שגם צה"ל – שהיה עד עכשיו צבא עממי – יתנוון על ידי הפיכתו לצבא כיבוש".

     

    אז זהו, אנחנו שם. בפרשת החייל מחברון שירה כדור בראשו של מחבל גוסס ומקבל גיבוי לא רק ברשתות החברתיות אלא גם מתוך הממשלה, בהתייחסות אל בית המשפט העליון מצידם של ראש הממשלה ושרת המשפטים, ולבסוף בגזענות המצמיתה שמגיעה לא מתוך העם – זה דווקא לא חדש לנו – אלא ממש מתוך בית המחוקקים. כבר אי־אפשר להגיד שזה לא קורה לנו.

     

    כמו מרטיבי לילה, אשר עוברים טיפול פסיכולוגי ארוך ומצליח ובסופו הם עדיין מרטיבים רק מפסיקים להתבייש בכך – גם אנחנו הפסקנו להתבייש. ואיננו יכולים יותר להגיד שזה לא אנחנו, אלא שוליים ימניים סהרוריים, קומץ, עשבים שוטים.

     

    זה אנחנו. כל הישראלים היושבים כאן ושותקים. כל המצקצקים בלשונם. כל האומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה, פיותינו לא הוציאו את דברי הגזענות האלה.

     

    ממש כדברי השיר: "ואז הם באו לקחת אותי, ולא נותר מי שירים את קולו".

     

    התאבדות פוליטית

     

    אי־אפשר להסביר את מה שקורה ליעלון בימים אלה אלא כהתאבדות פוליטית בכיכר העיר. היו כבר תקדימים לכך שאיש ליכוד הצליח להשניא עצמו בקרב מצביעי ליכוד. אנשים כמו בני בגין, דן מרידור, מיקי איתן. אבל אף אחד מהם לא כרך את החבל על צווארו בעודו משמש בתפקיד כל כך בכיר ונחשק כמו שר ביטחון.

     

    על מצבו של יעלון ניתן ללמוד מסקר שהזמין השבוע ערוץ הכנסת ושפורסם בתוכנית "הצוללת". הסקר נערך על ידי מכון פאנלס פוליטיקס בראשות מנחם לזר, בקרב 505 נסקרים, מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת, כשמתוכם 287 ענו על השאלה "כיצד אתה מגדיר את עצמך מבחינה פוליטית" כאנשי ימין.

     

    על פי הסקר, 46 אחוז מתנגדים להתנהלותו של יעלון בעניין החייל היורה בחברון, 51 אחוז חושבים שהוא מטפל לא טוב בטרור, 67 אחוז אמרו שהימצאותו בליכוד לא תגרום להם להצביע למפלגה. בשאלה המיועדת למצביעי הליכוד בלבד, אמרו 42 אחוז שהם לא רוצים לראות את יעלון ברשימת הליכוד בכנסת הבאה.

     

    יש בליכוד מי שסבורים שיעלון קיבל החלטה שהוא, עם המשוגעים האלה מהימין, לא נשאר. מצד שני ברור לו שבלעדיהם הוא לא יכול להגיע בליכוד לשום מקום. הוא בנה את עצמו דרך האגף הימני של הליכוד והם מרגישים מאוכזבים ונבגדים. ההתבטאות שלו כלפיהם, כאל ראשי כנופיות פשע, זה ממש ללכת חזיתית על הראש שלהם. האיש, הם אומרים, נראה כמי שחותר לעימות.

     

    בליכוד הבטיחו השבוע, שבפעם הבאה יעלון לא ייכנס אפילו לעשירייה השלישית ברשימה. וכשהם אומרים שמישהו לא נכנס – הוא לא נכנס. את בני בגין נשאו על כפיים עד שראו שהוא תומך בבית המשפט והוא מצא עצמו בחוץ.

     

    לכן, יש כאלה שלא פוסלים את האפשרות שיעלון רוצה להיות אריק שרון. האיש שעזב את הליכוד והקים מפלגה חדשה. יעלון, הם אומרים, יצר עימות וקיבל את אהדת המרכז, ואולי לשם הוא חותר. כי אין דרך אחרת להסביר את הדברים חסרי ההיגיון הפוליטי שהוא עושה.

     

    וזה לא רק בהתבטאויות פומביות שלו. גם בתוך הממשלה מתקיימים עימותים שלו עם הימין. זה מתחיל בבנט, מספר שר בכיר. על אלקין בכלל אין מה לדבר. וכשגם נתניהו מקצין – יעלון מושך חזרה למרכז. ביבי פשוט קיצוני מדי בשבילו. ומדובר פה על מי שהיה משוש נפשם של המתנחלים, התקווה של הימין הקיצוני.

     

    אין מה לדבר, הם אומרים, בוגי התחיל בתהליך של התרחקות מהליכוד.

     

    לכדרר עד הקיץ

     

    אם יש משהו שיש עליו הסכמה זה שנתניהו חייב לקבל החלטות קריטיות במהלך פגרת הפסח. וכשאומרים החלטות קריטיות, מתכוונים להרחבת הקואליציה. בכנס לשכת עורכי הדין באילת סיפר כחלון שהתקיימו מגעים לממשלת אחדות בין נתניהו להרצוג, שנקטעו בגלל הבדיקה המשטרתית של יו"ר המחנה הציוני.

     

    כחלון ציין, שאינו יודע עד כמה מתקדמים היו המגעים האלה, ובליכוד ובמחנה הציוני מיהרו להכחיש. אבל זה באמת לא משנה. דבר אחד ברור: אין באופק ממשלת אחדות. ליברמן הולך ומקצין, ללפיד אין עניין, הרצוג לא יכול.

     

    נתניהו נמצא עכשיו בפרשת הדרכים הכי משמעותית עבורו. יש לו בעיות קשות עם שותפיו החרדים בעניין ההסכמים עם הרפורמים, יש לו תקציב להעביר, כשברור לכל שגם אם זה תקציב דו־שנתי – זה יהיה התקציב האחרון. והבעיה הכי גדולה שלו היא בתוך הליכוד. הקואליציה שלו מתפקדת בחודשים האחרונים עם 59 ח"כים בלבד. אם ייכנע לחברי הכנסת אמסלם ונגוסה בנושא העלאת בני הפלשמורה, זה יהיה פתח לסחיטות מצד ח"כים ושותפים אחרים. אם לא ייכנע, ממשלתו בסיכון מתמיד. נגוסה לא יכול להרשות לעצמו לוותר, אלה בני עמו. ואילו אמסלם עושה קמפיינים בליכוד ומתבצר. כשנתניהו מתקשר ומבקש פגישה, אמסלם אומר לו: קודם תביא את האתיופים לארץ. השמועות אומרות, שמי שמפיץ את הסיפורים על ממשלת אחדות זה נתניהו, במטרה לייבש את אמסלם ונגוסה.

     

    בישיבת ראשי הקואליציה שהתקיימה לאחרונה דרש כחלון מנתניהו שירחיב את הממשלה. בנט הציע לו לעשות את זה עם ליברמן. כחלון ודרעי הציעו את הרצוג. ליצמן אמר שלא צריך להרחיב את הממשלה.

     

    ונתניהו? הוא יעשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: למשוך זמן. הוא ינסה לכדרר במהלך המושב הקצר שבין סוף מאי לתחילת יולי ואז לצאת לפגרת הקיץ. ועד תחילת המושב באוקטובר – אלוהים גדול. ¿

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 07.04.16 , 16:21