שבת 16 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
פרופ' קורצברג במפגש עם עמית קדוש
המוסף לשבת • 07.04.2016
"כשאתה רואה ילד קם מכיסא הגלגלים ומתחיל ללכת – זה נס"
לפני שש שנים הצילה פרופ' ג'ואן קורצברג, חוקרת מאוניברסיטת דיוק, את חייה של ילדה קטנה מכפר–סבא שמדינה שלמה עקבה אחרי מאבקה בסרטן השבוע נפגשו הרופאה פורצת הדרך ועמית קדוש בת ה–13 בישראל, כשהגיעה לבדוק תינוקות חולי שיתוק מוחין לצורך מחקר חדשני על טיפול באמצעות דם טבורי "אני שמחה שהמדע מסוגל להעניק פתרונות למקרים שנחשבו לחסרי תקווה", היא אומרת. "אני רק מקווה שאלה שממשיכים להשליך את הדם הטבורי לזבל יבינו שזה אוצר"
סמדר שיר

אישה הקטנה שפסעה השבוע במסדרונות בניין ספרא, בית החולים לילדים שבתל השומר, לא עוררה שום תשומת לב. תיק הגב שתלה על כתפיה רמז לכך שהיא תיירת, אולי סבתא טובה שהגיעה מחו"ל לבקר את נכדה החולה. אבל מי שמכיר את פרופ' ג'ואן קורצברג, ומי שזקוק לה, היה מוכן להפוך עולמות כדי לזכות בשיחה בת כמה דקות עם הרופאה והחוקרת פורצת הדרך מאוניברסיטת דיוק, שמחוללת ניסים.

 

"אני מסכימה להגדרה 'נס' מפני שאין שום דרך אחרת לתאר את מה שקורה", היא מצטנעת. "כשאתה רואה ילד קם מכיסא הגלגלים ומתחיל ללכת - זה נס. כשילדה שלא יכלה להזיז את ידה נועצת את המזלג בצלחת ואוכלת בכוחות עצמה - זה נס. כשילד שכמעט ולא דיבר מתחיל לשיר - זה נס. אבל לא אני אחראית לניסים".

 

אז מי?

 

"הדם הטבורי. לפני 32 שנה, כשהייתי בהיריון עם בני, שאלתי את הגינקולוג שלי למה משליכים את הדם הטבורי לסל האשפה. האמנתי שיכול להיות לו שימוש מועיל וחשבתי שאולי כדאי לשמור אותו, אבל הגינקולוג אמר לי, 'עזבי, זה מדע בדיוני'. לצערי, גם בימינו - בארצות־הברית, כמו בישראל - עדיין יש רופאים גינקולוגים שמזלזלים בחשיבות שלו פשוט מתוך בורות. הם לא דואגים להתעדכן בחידושים. גינקולוג הוא הרופא היחיד שמלווה את האישה במהלך היריון תקין, ואם הוא לא ממליץ לה על האפשרות הזאת ולא מעודד אותה לבחור בשירות הזה, למה שהיא תשקיע כסף, הרבה כסף, במה שעלול להצטייר כמו מותרות?"

 

עמית בימי מחלתה
עמית בימי מחלתה

 

 

זה היה חלום הילדות שלך? להשתיל דם טבורי?

 

"ממש לא", קורצברג פורצת בצחוק. "גדלתי בניו־יורק, כמו כל ילדה טובה ניגנתי בפסנתר ונרשמתי לפקולטה למוזיקה בקולג' פרטי. בכלל לא חשבתי על רפואה. אבל כדי לממן את עצמי במהלך הלימודים עבדתי עם ילדים אוטיסטים, שחיו בתוך בועה ורק הקצב והצלילים הצליחו לשלב אותם במציאות. המעבר הקיצוני הזה מניתוק לחיבור ריתק אותי והחלטתי ללמוד יותר על אוטיזם כדי למצוא עבורם חיבורים נוספים".

 

חקר האוטיזם הוביל אותה ללימודי רפואה ולדבריה, "דבר הוליד דבר". היא התמחתה ברפואת ילדים, השלימה תת־התמחות בהמטו־אונקולוגיה של ילדים והחלה לחקור את התחום שהיה אז חדש יחסית, של השתלות מח עצם. ב־1988 השתתפה בהשתלה הראשונה של דם טבורי. "לא ביצעתי אותה, אבל נטלתי בה חלק מפני שאני הבאתי את הפציינט", היא מדייקת. "זה קרה אחרי שנישאתי לרופא שהוא נוירואונקולוג ועברתי בעקבותיו לצפון־קרוליינה. טיפלתי בילד שנולד עם אנמיה על שם פנקוני, מחלה גנטית קשה הפוגעת במח העצם. עקבתי אחריו כמעט מיום שנולד, וכשהגיע לגיל חמש כבר לא היה לי מה להציע לו ונאלצתי להיות זו שמבשרת להוריו שללא השתלת תאי אב שמקורם בדם טבורי הילד לא יוכל לחיות יותר משישה חודשים. הוריו הסכימו לבצע את ההשתלה הזו, שהייתה ראשונה מסוגה, גם מפני שהם רצו לדעת שעשו הכל על מנת להציל את חייו וגם מפני שלא היה להם מה להפסיד".

 

הילד בן החמש עבר כימותרפיה במטרה לדכא את מערכת ייצור הדם העצמית שלו. ההשתלה של דם טבורי מתורם זר התבצעה בבית חולים בניו־יורק שחקר את התחום החלוצי הזה. "רוב הרופאים היו יהודים, כמוני", היא מציינת, "והנדבן האמריקאי רוקפלר היה זה שמימן את הניתוח. כיום הילד בן 32, בריא, עובד, עצמאי ומנהל אורח חיים רגיל. הוא מגיע אליי מעת לעת, למרות שהוא כבר לא זקוק למעקב. הוא אפילו התחתן, אבל הילד שלו מאומץ והוא לא יכול להביא ילדים לעולם. המחלה הרסה לו את תאי הזרע".

 

פרופ' קורצנברג ב"טבורית". "בעיניי זה לא מוסרי להיכנס להיריון כדי שתהיה תרומה לילד חולה. ילד אמור להגיע לעולם מאהבה, לא בשביל חלקי חילוף"
פרופ' קורצנברג ב"טבורית". "בעיניי זה לא מוסרי להיכנס להיריון כדי שתהיה תרומה לילד חולה. ילד אמור להגיע לעולם מאהבה, לא בשביל חלקי חילוף"

 

 

מה את מרגישה בכל פעם שהוא מגיע למרפאה שלך?

 

"סיפוק רב. לעולם לא אראה בעצמי 'אמא שנייה' שלו. אני גם לא מצפה ממנו לומר משהו כמו, 'בזכותך נשארתי בחיים והקמתי משפחה'. אבל אני שמחה שכיום המדע כבר מסוגל להעניק פתרונות גם למקרים שבעבר נחשבו לחסרי תקווה. ב־20 השנים האחרונות אני חוקרת את הצדדים הרבים של השימוש בדם הטבורי. לאחרונה סיימנו בהצלחה מחקר חדשני שאושר על ידי האף־די־איי בנושא טיפול בשיתוק מוחין באמצעות דם טבורי עצמי, שההורים שמרו עבור ילדיהם מיד בהולדתם.

 

"בניסוי השתתפו 184 ילדים בגיל שלוש עד שמונה. חצי מהם קיבלו תאי אב והחצי השני קיבלו פלסבו. הילדים שקיבלו תאי אב הפגינו שיפור גדול מאוד בחלוף שנה. עדיין לא פירסמנו את תוצאות המחקר, אבל אני מקווה מאוד שהמאמר הזה יקבל חשיפה גדולה בחוגי הרפואה וגם אלה שממשיכים להשליך את הדם הטבורי לזבל יבינו שהוא אוצר".

 

זריקה פשוטה לווריד

 

פרופ' קורצברג ("כבר הייתי אמורה לפרוש לפנסיה, אבל למזלי בצפון קרוליינה חובת הפרישה בוטלה") הקימה במרכז הרפואי שבאוניברסיטת דיוק תוכנית השתלות בילדים המטפלת בילדים הסובלים מסרטן וממחלות של מערכת הדם והחיסון. למרכז שבניהולה הגיעה לפני שש שנים עמית קדוש בת השבע מכפר־סבא.

 

"עמית עלתה לכיתה א', בשלושה בספטמבר חגגה יום הולדת שש ואחרי שלושה ימים אובחנה כבעלת לוקמיה", מספר אביה, יובל קדוש, שנשבע להגיע עד קצה העולם כדי להציל את בתו. עמותת "עזר מציון" אירגנה עבור עמית קמפיין חוצה גבולות, "אבל בארץ ובעולם לא נמצאה שום דגימה של מח עצם שתתאים עבורה. בזכות התושייה של ד"ר ברכה זיסר, שעומדת בראש מאגר מח העצם של עזר מציון, התוודענו למחקר של פרופ' קורצברג. התחלנו להתכתב איתה, גם הרב פירר משך בחוטים, וחיינו במתח עד שקיבלנו את הבשורה שיש אפשרות להשתיל לעמית תאי גזע שמקורם בדם טבורי של יולדת אלמונית".

 

זה לא מפחיד להשתיל לבתך דם טבורי של אלמונית?

 

"אלה החוקים. מי שתורם מח עצם יכול לפגוש את האדם שחייו ניצלו בזכות התרומה, אבל בתרומת דם טבורי החוקים הרבה יותר נוקשים. כל מה שידוע לנו הוא שהדם הטבורי הגיע מבנק הדם הציבורי של ניו־יורק. פרופ' קורצברג היא זו שערכה את החיפוש, היא מצאה ארבע דגימות שיכולות להתאים לעמית, למרבה המזל גם הייתה לה מיטה פנויה וכך קרה שתוך ארבעה ימים עזבנו הכל ונסענו לצפון־קרוליינה. עמית הייתה אז בת שבע, בתת־משקל, ממש בשפל המדרגה. המחלה הרימה את ראשה במלוא העוצמה. יום אחרי שנחתנו היא אושפזה לבדיקות, ומיד התחילו בטיפול ביולוגי ובהכנות להשתלה שכללו גם הקרנות. לקח להם כמעט חודשיים להחזיר אותה למצב שבו היא תהיה מספיק חזקה כדי לעבור את ההשתלה".

 

משפחת קדוש (ההורים יובל ונעמי, עמית ואחיה הגדול עומר, שהיה אז בן שמונה וחצי) הלכה במודע אל הלא נודע. "שכרנו דירה בקומפלקס הסמוך לבית החולים. המשפחות הישראליות והסטודנטים הישראליים שהיו שם חיבקו אותנו, ומהם שמענו שפרופ' קורצברג יהודייה. היא לא יודעת עברית ולא היה לה שום קשר עם ישראל, אבל פגשנו אישה נחמדה, אמהית מאוד, שנתנה לנו תקווה. היא לא טיפלה בעמית באופן אישי. הקשר שלנו התנהל בעיקר מול הסגן שלה, ד"ר פרסהארד, אבל קורצברג נכנסה לחדר של עמית במסגרת ביקור הרופאים השבועי וניהלה את הפרוטוקול שלה מלמעלה".

 

מה אתה זוכר מיום ההשתלה?

 

"כשמדברים על השתלת דם טבורי זה נשמע כמעט כמו מעמד הר סיני, אבל בפועל ההשתלה היא הליך די פשוט של זריקה לווריד. עמית עברה את ההשתלה בארבעה באוגוסט וחודש לאחר מכן, כשחגגנו שם את יום הולדתה השביעי, קיבלנו את האינדיקציה הראשונה שהשתל נקלט. ספירות הדם שלה החלו להעלות וזה מעיד על כך שהגוף מתחיל לייצר תאי דם. למרות זאת, במשך שלושה חודשים עמית הייתה מאושפזת בבידוד, היו לנו עליות וירידות עד שהספירות התייצבו, וכיוון שהיא הוגדרה כבעלת סיכון גבוה לחלות בווירוסים ובזיהומים נשארנו שם שנה וארבעה חודשים. עד שפרופ' קורצברג נתנה לנו את ברכת הדרך לחזור לישראל. מאז, מדי שנה, בקיץ, אנחנו טסים לדיוק להמשך המעקב. יש בדיקות שרק פרופ' קורצברג יכולה לבצע מפני שיש באפשרותה להשוות בין בדיקות קודמות לעדכניות".

 

כמה עלה המבצע להצלת עמית?

 

"מעל מיליון דולר, והכל כוסה על ידי חברת הביטוח. כשהייתי בן 20 פלוס קניתי פוליסה, עם הזמן צירפתי את כל המשפחה לביטוח והוא הוכיח את עצמו כשהגיע יום פקודה. קיבלנו מהביטוח הכל - טיסות, שכר דירה, רכב, אש"ל - חוץ מהוצאות הלימוד של עומר שנתרם על ידי הקהילה היהודית בדיוק.

 

"מאז המבצע להצלת עמית עברתי שינוי תפיסתי קיצוני. ממנהל שיווק בחברה למערכות גידור ביטחוני הפכתי למרצה בנושא התמודדות של אדם בודד מול משברים. רזיתי 55 ק"ג, הפסקתי לעשן, הפכתי לספורטאי, כבר עשיתי חצי מרתון ועכשיו אני מתכונן למרתון שלם. כתבתי ספר 'תאי אב' שנמכר ביותר מ־7,000 עותקים, ובכל ההרצאות שלי - בבתי ספר, בצבא ובפני קהלים פרטיים - אני מדגיש את חשיבות ביטוח הבריאות. אני מסביר שזה לא משנה איפה אתה עושה ביטוח, העיקר שיהיה לך ביטוח בריאות".

 

עמית כיום בת 13 וחצי, תלמידת כיתה ח' בבית הספר הדמוקרטי בכפר־סבא. "ברור שאני זוכרת שהייתי חולה ושטסנו לדיוק ואת כל מה שעבר עליי שם, אבל כבר מזמן אני מתנהגת כמו ילדה רגילה", היא מספרת. "וכיוון שחשוב לי שיתייחסו אליי כמו אל ילדה רגילה אני מעדיפה להתרחק כמה שאפשר ממצלמות, מראיונות ומכל מה שקשור בתקשורת. לפעמים אבא מסביר לי שיש משהו חשוב שאני חייבת להשתתף בו כדי להעלות את המודעות לנושא של השתלת דם טבורי, אז אני מסכימה.

 

"עכשיו הסכמתי בגלל שאני זוכרת שבאת לבית שלנו, לכתוב את הסיפור עליי ועל המחלה שלי. אני זוכרת שהבאת לי ספר ועכשיו אני מקריאה את הספר הזה לאחי הקטן, עידו. הוא עוד מעט בן 4".

 

"עידו הוא הע' השלישית במשפחה שלנו", מוסיף אביה. "עומר, עמית ועידו. עם השניים הגדולים לא עלה בדעתנו לשמור דם טבורי. כשעידו נולד לא התלבטנו לרגע. שמרנו".

 

בשבת שעברה נפגשו עמית והוריה עם פרופ' קורצברג. "ביקשנו שזה יהיה משהו אינטימי וצנוע", מדגיש האב. "ברור שהתרגשתי לפגוש את פרופ' קורצברג", אומרת עמית. "בפעם האחרונה פגשתי אותה בחופש הגדול, כשטסתי אליה עם אמא, ושמחתי לפגוש אותה בישראל".

 

את זוכרת אותה מתקופת ההשתלה?

 

"רק במעורפל. אילו ראיתי אותה ברחוב לא בטוח שהייתי מזהה אותה, אבל אמא ואבא סיפרו לי שהיא האחראית על המחלקה ושהרופא שלי התייעץ איתה בכל פעם שהיה צריך להחליט על משהו חשוב. הכנתי לה קולאז' שמורכב משלוש תמונות - תמונה שלי לפני השתלה, אחריה וצילום של המזרק שאותו אנחנו שומרים בבית. כשהיא שאלה אותי מה שלומי אמרתי, 'גוד' וחייכתי. היא חייכה אליי בחזרה".

 

התוצאות נראו מיד

 

בשנים האחרונות מציעים להורים טריים לשמור את הדם מחבל הטבור, העשיר בתאי גזע (תאי אב) בעלי פוטנציאל להפוך כמעט לכל רקמה בגוף ולשמש למגוון עצום של מטרות מצילות חיים. תהליך איסוף הדם הטבורי מתחיל בחדר הלידה: לאחר יציאת השליה, מוחדרת מחט לחבל הטבור ובאמצעותה שואבים כמות של כ־100 מיליליטר דם טבורי. הדם המיוחד נאסף לשקית ובה חומר קרישה, מוקפא בחנקן נוזלי ונשמר שנים רבות.

 

בפני ההורים ניצבות שתי ברירות: תרומה לבנק דם טבורי ציבורי, שבו תישמר התרומה בחינם לטובת הכלל ותינתן לכל דורש אשר יימצא תואם מבחינה גנטית; או שמירה באחד מבנקי הדם הפרטיים תמורת תשלום, אשר תבטיח את זמינות דגימת הדם במקרה שבעתיד יהיה צורך בהשתלה עבור בני המשפחה בלבד.

 

פרופ' קורצברג הוזמנה לישראל על ידי אמנון פלץ העומד בראש "טבורית", החברה הפרטית הגדולה ביותר בישראל לשימור דם טבורי, הפועלת בתל השומר. "אנחנו עומדים עם פרופ' קורצברג, שגם יושבת במועצה המדעית של החברה, בקשר הדוק. כמה ילדים ששמרו אצלנו דם טבורי כבר יצאו אליה, לדיוק, לטיפולים במסגרת המחקר. פעמים רבות היא עומדת מתוסכלת מול משפחות שאין להן מספיק כסף לכיסוי ההשתלה".

 

לדברי פלץ, "בדצמבר האחרון משרד הבריאות הכניס לסל התרופות 50 משפחות שיש להן ילדים חולים וההורים נכנסו להיריון כדי שיהיה להם אפשרות לקבל תרומת דם טבורי מהתינוקות. סל הבריאות הישראלי ישלם עבור שימור הדם הטבורי של אחיהם הקטנים".

 

במהלך ביקורה הקצרצר בישראל ("רק שלושה ימים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיעדר מבית החולים לפרק זמן ארוך יותר", היא מצטדקת) נפגשה קורצברג עם ד"ר עמר בר יוסף, נוירולוג ילדים בבית החולים ספרא, ועם ארבעה תינוקות חולי שיתוק מוחין כדי לבחון אם הם מתאימים להשתתף בניסוי הקליני שלה.

 

"שלוש סיבות עיקריות עלולות לגרום לשיתוק מוחין", מסביר ד"ר בר יוסף. "פגות, פגיעות שמתרחשות במהלך ההיריון, ופגיעות במהלך הלידה. הטיפול היחידי שניתן להציע לילד שנולד עם שיתוק מוחין הוא היפותרמיה - קירור של הגוף לטמפרטורה של 34 מעלות צלסיוס, שמונע החמרה של הפגיעה המוחית שהתרחשה במהלך הלידה. אך אם הפגיעה המוחית לא אובחנה בשש השעות הראשונות כבר אין מה לעשות. קורצברג מציעה טיפול בדם טבורי עצמי לשתי אוכלוסיות - ילדים שחוו פגיעה מוחית במהלך הלידה וילדים עם שיתוק מוחין בגיל שנה עד שש. הטיפול בדם טבורי עצמי לא דורש כימותרפיה ומעורר תהליכים של ריפוי ברקמת המוח שנפגעה. יתרונו הנוסף הוא בכך שאינו תלוי בזמן".

 

לאור התוצאות החיוביות הראשונות במחקר של קורצברג, בבית החולים ספרא ניתנה לראשונה לפני חודשיים מנת דם טבורית עצמית לילדה בת שנתיים הסובלת משיתוק מוחין. מ', אמה של הילדה, מספרת שלפני שנתיים היא ילדה תאומות שנוצרו בהפריית מבחנה. "ההיריון היה תקין, בשבוע ה־37 הגעתי לניתוח קיסרי שנקבע מראש, ושתיהן נולדו במשקל טוב, כל אחת יותר משני ק"ג. יום אחרי הלידה, כשקיבלתי מנות דם והייתי מרותקת למיטה, בעלי שהה בתינוקייה וראה שאחת מהן, נעמי (שם בדוי) מתחילה להכחיל ולפרכס. הוא הזעיק את הרופאים, העבירו אותה לטיפול נמרץ ונאמר לנו שהתינוקת קיבלה שבץ".

 

יודעים למה?

 

"יש כמה השערות ואנחנו עדיין בתהליכי בירור. ייתכן שלעולם לא נדע מה הסיבה. בטיפול נמרץ נעמי עברה בדיקת אם־אר־איי שהצביעה על פגיעה בצד שמאל של המוח המשפיע על צד ימין של הגוף, אבל לא ידענו מה עומק ורוחב הפגיעה. בגיל חודשיים התחלנו בטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה המלווים בהדרכה הורית כדי לחזק את הצד שנפגע. לדוגמה, כשהושיטה את יד שמאל דאגנו לגרום לכך שהיא תושיט גם את יד ימין".

 

במהלך ההיריון מ' קראה ספרים על גידול תאומים וידעה שאסור לערוך ביניהם השוואות, "אבל כשאת חוזרת הביתה עם שתי ילדות - האחת בריאה והשנייה עם שיתוק מוחין - אי־אפשר שלא לשים לב להבדלים. נעמי פיגרה בחצי שנה עד תשעה חודשים בהשוואה לאחותה. זה התבטא בזחילה, בישיבה, בהליכה, במלמולים, בהפקת קולות, בהבעות פנים - כל אבני הדרך של תינוקות".

 

למרבה המזל, מ' שמרה את הדם הטבורי של התאומות, כמו שעשתה עם בנה הבכור, בן שש. "במהלך ההיריון ראיתי מודעות בבית החולים ואמרתי לעצמי, 'אם זה לא יועיל זה לא יזיק, למעט הנזק בכיס'. שילמנו על כל אחד 8,000 שקל. זה המון, אבל אלה סדרי העדיפויות שלנו. האינסטינקט האמהי הורה לי לשמור".

 

רק כשהתאומות היו בנות חצי שנה החלה מ' לברר אם ניתן לעזור לנעמי באמצעות הדם הטבורי העצמי שנשמר עבורה. "עד אז הייתי בסוג של הלם והתמודדות עם הטיפול בילדה מעוכבת התפתחות", היא מודה. "אמנון פלץ סיפר לי על המחקר שמתנהל באוניברסיטת דיוק והציע לבדוק האם נעמי יכולה להשתתף בו, אבל דחיתי את הרעיון. לא ראיתי את עצמי טסה עם נעמי לארה"ב ומשאירה את בעלי עם שני ילדים. רציתי שנעמי תעבור את הטיפול בישראל כשאני מקבלת תמיכה משפחתית וחברתית. פניתי למחלקה ההמטולוגית בתל השומר והרופאים אמרו שהם לא רואים בעיה בטיחותית מפני שזו פרוצדורה דומה לזו שמתבצעת באופן שגרתי אצל ילדים חולי סרטן. לא ידעתי שהדרך תהיה ארוכה".

 

למה היא התארכה?

 

"מפני שלא ידעו אם לקרוא לזה עירוי או השתלה, היה צורך לקבל אישור מוועדת הלסינקי, עלתה השאלה מי יממן את זה, נדרש זמן רב לניירת וחתימות, וגם אחרי שעברנו את הטופסולוגיה נעמי עברה בדיקה של התאמת רקמות כדי לוודא שהדם הטבורי הוא באמת שלה. ההשתלה בוצעה בשבעה בפברואר. זה היה יום ארוך ומתיש. בחציו הראשון היא עברה בדיקות נוירולוגיות ובדיקת פיזיותרפיה שמדרגת פעולות שונות כדי שאפשר יהיה להשוות בין לפני ואחרי. במהלך הבדיקות מנת הדם הטבורי הופשרה. היא קיבלה הכנה למניעת בחילות שהרדימה אותה ובצהריים, כשנרדמה חזק, חיברו אותה לעירוי. שקית קטנה שמטפטפת לאט".

 

התוצאות, לדבריה, נראו מיד. "אמנם הסבירו לנו שהשינויים יכולים להתרחש במשך שנתיים אחרי ההשתלה, אבל כיום, חודשיים אחריה, אני רואה שמשהו נפתח אצל נעמי - בשפה ובהבנה. לפני חודשיים היא אמרה רק 'אבא' ו'פיל'. כשאמרתי לה, 'תגידי אמא' היא הסתכלה עלי בעיני תם. כיום היא חוזרת אחרי מילים שאני אומרת לה ומדברת כמעט כמו אחותה. בעבר, כשלקחתי בובה והנחתי אותה במקום היא לא הבינה שזה משחק של סידור החדר. כיום, כשאני לוקחת בובה אחת היא מביאה את השנייה והשלישית. זה שינוי קוגנטיבי משמעותי, הילדה מבינה ומסוגלת לראות קדימה, מעבר לרגע הנוכחי".

 

"זו סגירת מעגל"

 

מ' נפגשה השבוע עם פרופ' קורצברג ("היה לי הכבוד לראות את האדם שמאחורי המחקר, היא הסבירה לי את התהליכים בצורה נינוחה וזהירה") ותיארה לה את השינויים שחלו בנעמי. "אני ריאלית", היא אומרת. "אני לא מצפה שנעמי תחזור לרחם ותצא ממנו מאה אחוז, שיתוק מוחין זה שיתוק מוחין, אבל זה נשמע לי הגיוני שהדם מהגוף של נעמי, מלפני השבץ, מרפא אותה. עוד לא הגענו לכיתה א' ואיש לא יודע אם היא תלמד לקרוא ולכתוב, אבל אני מתמקדת בכל דבר קטן שיכול לשפר את איכות חייה.

 

"ראיתי את הסרטונים של פרופ' קורצברג. כשילד שהיה בכיסא גלגלים מתחיל ללכת אי־אפשר לפספס את זה. אני מתארת שינויים פסיכולוגיים וקוגניטיביים שאותם קורצברג עוד לא חקרה לעומק, אבל נעמי מגיעה למכון להתפתחות הילד בתל השומר וגם שם מתפעלים מהשיפור המשמעותי. המוח שלה אלסטי, בעקבות השיפור המילולי הופיע גם שיפור בתנועות ואנחנו אופטימיים".

 

גם קורצברג אופטימית. בימים אלה ממש היא עורכת מחקר של טיפול באוטיזם באמצעות דם טבורי עצמי. "מבחינתי זו תהיה סגירת מעגל, מפני שבזכות הילדים האוטיסטים הגעתי לרפואה", היא מחייכת. במקביל היא עורכת עוד שני מחקרים: שימוש בדם טבורי של אחים לילדים חולי סרטן ושימוש בדם טבורי עבור סבא וסבתא שלקו בשבץ. קורצברג מסבירה שבשימוש בדם טבורי מתורם זר מספיק שיש התאמה בארבעה מתוך ששת הפרמטרים כך שלא תמיד חייבים תרומה מקרוב משפחה.

 

למה השימוש בדם טבורי מבנק ציבורי, כלומר מתורם זר, מחייב אנונימיות?

 

"הורים אמריקאים שלא רוצים או לא יכולים לשלם 2,000 דולר באופן פרטי עבור איסוף הדם הטבורי של התינוק, פלוס 100־200 דולר לשנה עבור השמירה של הדם הטבורי בבנק של חברה מסחרית, בטמפרטורה של מינוס 180 מעלות צלסיוס, תורמים את הדם הטבורי של תינוקם לבנק הציבורי. כיוון שמדובר בקטין, שאינו יכול לתת את הסכמתו לשמירת הדם הטבורי שלו וגם לא לתרומתו, הוחלט שהבנק הציבורי יתנהל באנונימיות".

 

הילדים שלך שמרו את הדם הטבורי של ילדיהם?

 

"לצערי אני עדיין לא סבתא. בני עורך דין והוא נוהג לשמוע בקולי. בתי עוסקת ביחסי ציבור והיא עושה בדיוק ההפך ממה שאני מייעצת לה לעשות. אבל הם מודעים למחקרים שלי, הם שותפים בהצלחות ואני מאמינה שהם יעשו את הדבר הנכון".

 

את מעודדת הורים לילד חולה להביא לעולם ילד נוסף על מנת להשתמש בדם הטבורי שלו?

 

"לא", היא פוסקת. "לא ראיתי את הסרט 'שומרת אחותי' מפני שבעיניי זה לא מוסרי. אם ההורים רוצים להיכנס להיריון ולהביא לעולם עוד ילד - אני אאחל להם כל טוב. אבל ילד אמור להגיע לעולם מאהבה, לא כדי לתרום חלקי חילוף". 

 


פרסום ראשון: 07.04.16 , 16:43