שבע שנים חלפו מ"לא יפריד דבר", אלבום הסולו האחרון והמשובח של דני סנדרסון. "אתה לבד", הנציג היפה ממנו שפתח את הופעתו, ממחיש עד כמה פרק הזמן הזה ארוך, וכמה אלבום חדש של סנדרסון נחוץ. כשזה מסתיים, סנדרסון והלהקה עוברים ל"ערב אבוד" המלווה במחיאות כפיים קצובות. "אנחנו נשיר לכם שירים מכל התקופות, אתם יכולים למחוא כפיים, לשיר, לסמס או למחוק מיילים תוך כדי", הוא אומר, וזוכה לצחוק מתגלגל מהקהל.

לא נראה שמישהו טרח לבדוק את הפיד שלו במהלך השעתיים של הסט הסנדרסוני, ולא רק כי מרבית האנשים שכאן עדיין זוכרים ששמעו את "מדינה קטנה" של כוורת או את "מילים יפות" של גזוז כשעוד הושמעו בפינה לשיפוטכם. סנדרסון הוא כנראה האחרון שזה מפריע לו. אין רגע דל במופע, ובפאוזות בין השירים הוא מרים עם בדיחות. בדיוק כמו הדוד הזה שכולם אוהבים בגלל שהוא תמיד משכיב את כולם מצחוק במפגשים משפחתיים. רק שהדוד הזה שנמצא על הבמה הוא אחד היוצרים החשובים במוזיקה הישראלית.

למרות שהעיבודים כמעט לא חורגים מהמקור, הוא סוחף את הקהל. שישה אנשים איתו על הבמה (כמו בכוורת) והוא מפקד על העניין בחן רב ומחלק סולואים ותפקידי שירה בין החברים. סנדרסון מגיש את אחד ממופעי "מיטב הלהיטים" הכי מהנים ומספקים בסביבה, ובעיקר משכנע אותך שהוא נהנה לבצע את "תשע בכיכר", "אלף כבאים", "יו יה", "שירות עצמי" ו"המגפיים של ברוך" גם בפעם הזיליון ושתיים. מי שקצת נעדרת מהמופע הזה היא קריירת הסולו שלו. הקהל ששר כל מילה בעל פה ובהדרן גם קם לרקוד — רחוק מלהתלונן.