"אמיר שכב בין הרוגי הפיגוע. פתאום ראיתי אותו מזיז את היד"

לבנון, 1992: ד"ר מיקי הלברטל מגיע לזירת פיגוע של מטען צד על שיירת כלי רכב • תוך כדי פינוי הפצועים הוא מבחין בתנועה אצל אחד החיילים, שכבר הוכרז כמת • ללא היסוס, מבצע הרופא בחייל הפצוע אנוש ניתוח שדה מורכב — ומציל את חייו • עכשיו, בזכות בני נוער ששמעו את הסיפור, אמיר מאיר זכה סוף־סוף להודות לרופא שהעניק לו חיים חדשים לפני 24 שנים

כשאמיר מאיר נכנס לחצר ביתה של משפחת הלברטל בזכרון־יעקב, ד"ר מיקי הלברטל מיהר לעברו, לחץ את ידו בחום ואז בחן את צווארו. "אני אשם בזה", אומר ד"ר הלברטל, סגן מנהל המרכז הרפואי רמב"ם, כשהוא מצביע על הצלקת שעל צווארו של מאיר, וזה משיב לו: "אשתי ושלושת ילדיי מודים לך על זה שאתה אשם בזה".

 

סגירת המעגל המרגשת הזו התרחשה 24 שנה אחרי שד"ר מיקי הלברטל, אז רופא בן 35 במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ברמב"ם ורופא במילואים ביחידת 669, הצליח להעניק חיים חדשים לרב"ט אמיר מאיר, לוחם בגדוד שקד בגבעתי.

 

על השולחן מבחין מאיר (44) במכתב שכתבה אמו חודשיים לאחר פציעתו האנושה לרופא שהציל את חייו. "אני לא מאמין שיש כזה מכתב", הוא אומר, מופתע. "אני לא זוכר אחרי האירוע כלום. לא זוכר מבית־החולים רמב"ם כלום. לא זוכר את כל התקופה הכי רעה בחיים שלי".

 

ביום ראשון, 5 באוקטובר 1992, לאחר חופשת שבת בבית, נכנסו מאיר וחבריו לגדוד על גבי משאית ספארי בחזרה ללבנון, בדרך למוצב כאוכבה. "הדבר היחיד שאני זוכר מיום האירוע זה שהתקשרתי מטלפון ציבורי בשער פאטמה לחברה שלי דאז שרון, שהיום היא אשתי ואם ילדיי, ואמרתי לה שיהיה קו במוצב בשעת לילה ושאתקשר אליה. אחר כך התיישבתי בספארי, ומהרגע הזה — כלום. יותר מחודשיים נמחקו לי מהחיים".

 

אמיר מאיר לאחר שחרורו מבית החולי
אמיר מאיר לאחר שחרורו מבית החולי

 

 

ביום הפיגוע על הציר, שגדע את חייהם של חמישה לוחמים ופצע חמישה אחרים, היה ד"ר הלברטל, רופא ביחידת 669, בכוננות בגף הצפוני של היחידה. "הודיעו שהופעל מטען צד על שיירה", הוא משחזר. "זינקנו, חובש ואני, במסוק וטסנו מיד צפונה. ירדתי מהמסוק והגעתי אל מתחת לספארי שנפגע, ואמרתי לקבוצת המטפלים שפעלה שם שיתחילו להכניס את הפצועים לתוך המסוק. ליד הרגליים שלי ראיתי שני חיילים שוכבים. שאלתי מה זה, והשיבו לי שאלו שני הרוגים. אמיר היה אחד מהם. המשכנו לפנות את הפצועים למסוק, ולפתע ראיתי את אמיר מזיז יד. החלטתי שאני לא מתעכב, תפסתי שני חיילים שבדיוק עברו עם אלונקה וביקשתי שיפתחו אותה".

 

"הלכתי לידך והנשמתי אותך כל הזמן. מאחר שבקושי נשמת, המטרה הייתה לפתוח לך נתיב אוויר", מספר הלברטל למאיר. “לקחתי להב מנתחים, פתחתי לך את קנה הנשימה, הכנסתי צינור הנשמה רגיל והתחלתי להנשים אותך. קיבענו את הצינור וחיברנו אותך למוניטור".

 

מאיר שואל את הרופא מה הסיכון בפעולה כזאת. "לפספס", הוא משיב. "מדובר בניתוח שדה לכל דבר. לפניך בישראל רק אדם אחד עבר ניתוח דומה — מאיר הר ציון, מגיבורי יחידת 101. לגביך לא היו לי התלבטויות. אם לא הייתי מקבל את ההחלטה, לא היית שורד".

 

מאיר פונה לבית־החולים רמב"ם, שם עבר ניתוח מורכב במוחו. כשלושה שבועות לאחר הפציעה האנושה הוא שב להכרה חלקית, ולאחר חודשיים יצא מרמב"ם והועבר לשיקום ארוך של שנה בבית לוינשטיין. "עברתי שנים קשות אבל לא נכנעתי", הוא מספר. "קיבלתי את אות המופת מאגף השיקום על זה שהצלחתי לעשות את מה שהצלחתי בלי שאף אחד ייתן לי סיכוי. למדתי כושר וקידום בריאות בווינגייט, ועכשיו אני מסיים תואר ראשון במנהל עסקים, משהו שתמיד חלמתי לעשות".

 

מאז שמאיר עזב את רמב"ם, הוא וד"ר הלברטל לא התראו. מי שהוביל למפגש המרגש והמיוחד 24 שנים אחרי היו שלושה תלמידי י"ב — עומר טוהר, זיו קולס ויאיר כהן — הלומדים במגמת תקשורת בבית־הספר במכבים־רעות. עומר, שמתאמנת בחדר הכושר אצל מאיר, שמעה ממנו כי נפצע קשה בלבנון והחליטה לעשות עליו סרט לפרויקט הסיום.

 

"היא שאלה אותי על הרופא והתפלאה שלא נפגשתי איתך", סיפר מאיר להלברטל. "הם הצליחו להגיע אליך ופתאום הודיעו לי: 'הולכים לפגוש את הרופא שהציל אותך'. הייתי בשוק". לפני שנפרדו, הבטיחו אמיר מאיר ובני משפחת הלברטל כי יקיימו מפגש נוסף, עם המשפחה של מאיר, אשתו וילדיו.

 

החולצה שלבש מאיר עם צמד המילים "עדיין לוחם" מושכת את תשומת הלב. "כמובן שאני מרגיש שאני עדיין לוחם", הוא אומר. "זה לא נגמר. אחרי פגיעת ראש ההתמודדות היא יומיומית ולא מסתיימת. אבל אני מאוד אופטימי".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה ""אמיר שכב בין הרוגי הפיגוע. פתאום ראיתי אותו מזיז את היד""
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים