פרידה מהאמא של התיאטרון המרוקאי

את רונית איבגי הכרתי לראשונה בחדר אודישנים קטן באולם ליד צוותא תל־אביב. ליהקנו אז את העונה הראשונה של "החברים של נאור", ואני מאוד רציתי להיפגש איתה. מהשנייה הראשונה שבה התחילה לדבר הבנתי מיד שהתפקיד הכי קשה לליהוק בסדרה יהיה שלה. ואמרתי לה את זה במקום. התחבקנו באהבה, ומאז עברנו דרך לא קצרה של 41 פרקים ולא מעט שיחות טלפון ומפגשים בין עונה לעונה.

כל מי שהגיע לסט שלנו התאהב בה ובאישיותה, אישה עם המון לב, יכולת הצחקה וקסם אישי. במשך כל השנים שבהן הסדרה הייתה באוויר, רוב שאלות הרחוב שבהן נתקלתי היו מי זאת המדהימה שמגלמת את אמא שלך והאם זאת האמא האמיתית שלך. הייתי עונה שלא, אבל כל מי ששאל אותי את השאלה תמיד קינח וביקש לומר "תמסור לה שהיא גדולה".

אבל לא רק כאלה שראו את הסדרה עצרו אותי ושאלו על רונית איבגי, אלא גם לא מעט שלמדו אצלה משחק. רונית היא אחת ממורות הדרמה הידועות בתיכונים באזור הצפון ומגדל־העמק, והמחמאות של אלה שלמדו אצלה משחק היו אפילו גדולות יותר משל אלה שראו אותה בסדרה. כל אחד ביקש תמיד לשתף אותי בחוויות ובהשפעה העצומה שהייתה לה עליהם, ואני תמיד האזנתי וחייכתי בגאווה.

האויב הכי גדול של תסריטאי הוא ליהוק, אבל כשיש ליהוק כל כך מוצלח, הוא עושה פלאים לתסריט וגורם למילים להיות טובות יותר מאלו שדמיינת. רונית איבגי היא מהזן המיוחד של שחקנים שמשפרים כל מילה כתובה. להבדיל מלא מעט בתעשייה, היה לה גם באמת אכפת מאלה ששיחקו לצידה, וכל טלפון שעשיתי אליה לווה תמיד בהמון מילות אהבה שהעניקו תחושת אמהות אמיתית.

נוחי על משכבך בשלום, רוניתי. נכנסת להרבה מאוד אנשים ללב, אנשים שידעו לאתר מי את וכמה את מיוחדת גם בלי להכיר אותך. מעריך שזה מכיוון שאף פעם לא העמדת פנים, אלא פשוט היית מי שאת.

שלך תמיד בהמון אהבה, נאור