'את לא נולדת אישה', מבחר שירים ותצלומים מעשה ידי נשים שעניינם דמות האישה, הוא במבט ראשון מוצר צריכה, ספר המעוצב כאלבום, כזה שמטרתו לפתות את העין להתעכב ולהתרפק עליו - אבל אז, כשהעין מתחילה לעקוב אחר החומרים הכלולים בו, מתברר שיש שם משהו נוסף. הוא לא רק אובייקט פתייני אלא גם מעשה של תודעה עצמית, ביקורת עצמית ובריאה עצמית: ספר שמשקף את הדרכים הרבות שבהן יוצרות בנות זמננו מתוודעות לעצמן - הן לחולשתן והן לעוצמתן, הן לכוחן המתנגד והמתריס והן לכוחן הבורא והיצירתי - ומעצבות את עצמן כנשים יוצרות.

הנדנדה הזאת, בין מוצר צריכה פתייני למעשה ביקורתי ויצירתי, מדגישה מאוד את יסוד הכפילוּת שמאפיין את הספר, ובעיקר את הכפילות שכורכת בו יחד שירים עם צילומים, כלומר מילים חיות ומתנועעות לצד דימויים ויזואליים מוקפאים ומסוגננים. ואי־אפשר להתעלם מכפילות נוספת, זו שמהדהדת בשם הספר, המצטט נוסחה פילוסופית מפורסמת של סימון דה בובואר: "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". יש בנוסחה הזאת שלילה עצמית מאיימת: האישה אינה אישה, לפחות לא במקורה, ולכן בנשיות יש תמיד יסוד כוזב, כפוי ומנוכר, יסוד של כפילוּת או אחרוּת. מתוך כך גם משתמעת התקווה שההתמודדות עם היסוד הזה תאפשר לנשים לעצב את עצמן בדמות חדשה, שלמה וחופשית יותר: זו שתיברא בצלמה של האישה היוצרת, המודעת לאחרותה.

ולכל אלה מתגנבת כפילות נוספת, צדדית לכאורה, שמתגלה כמהותית - הכפילות הצרפתית/עברית. כשמתחילים לקרוא בספר מתגלה משהו בלתי צפוי: שהנוסחה המתורגמת מצרפתית המופיעה על הכריכה, "את לא נולדת אישה", מתחלפת מיד, ובאופן תזזיתי, מתפרץ ואסרטיבי, בנוסחאות עבריות מקוריות, בעצם בשתי נוסחאות הלקוחות מהסידור ואפילו מאותו מקום בסידור, מברכות השחר: הנוסחה הכפולה "ברוך שלא עשני אישה" ו"ברוך שעשני כרצונו", וברכת עשיית הצרכים "אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים". נוכחותן הבולטת של הנוסחאות האלה בשירים הכלולים בספר - אצל משוררות רבות ושונות זו מזו כשירה סתיו, לורן מילק, חני כבדיאל, נורית ליברמן, מיה טבת דיין, נועה ברקת ורות קרא־איוונוב קניאל, ובהקשרים שונים מאוד זה מזה; חילוניים ודתיים, לסביים והטרוסקסואליים, של אהבה, אימהות, אלימות, גירושים - חושפת את העובדה שהפמיניזם העברי לובש בו דמות כפולה: מתורגמת מצרפתית מצד אחד, ומנוסחת בעברית עתיקה ומקודשת מצד שני.

ואולי המתח הזה, בין צרפתית לעברית, לא לגמרי מקרי. אולי הוא משקף מתח בסיסי יותר, את זה שמפריד ומחבר בין הנצרות ותרבות המערב לבין היהדות והישראליות. וייתכן שדווקא כאן אפשר למצוא את ההסבר לצורך של עורכת הספר, ריקי כהן, לשלב בו יחד שירים וצילומים. התרבות העברית היא תרבות של מילים. צלמים נתפסו בה בדרך כלל כעבודה זרה, ועם היעלמותה של הפגאניות זוהתה העבודה הזרה עם הנצרות. ומי שהתעקשו והצליחו להציב צלמים נוצרים בהיכל השירה העברית היו דווקא שתי משוררות: לאה גולדברג ויונה וולך. גולדברג התוודעה לציור הקתולי בנעוריה באירופה, וולך במכון אבני בתל־אביב. והמחוות שלהן לצלמים הנוצרים היו אחד המעשים הראשונים שלהן בדרכן להפוך למשוררות עבריות משפיעות, ומתוך כך לגיבורות ולאיקונות של הפמיניזם העברי. שתיהן מילאו את ספרן הראשון בצלמים האלה, ושתיהן השתמשו בהם כדי לתהות על נשיותן המנוכרת והמפוצלת. והמסקנה היא שכדאי מאוד לקרוא את 'את לא נולדת אישה', כי הקריאה בספר מעניקה תובנות משמעותיות על דמות האישה היוצרת בשירה העברית בת זמננו; תובנות שנעות סביב הכפילות בין מילה לצלם, קול למבט, שירה לצילום.

את לא נולדת אישה: יצירות בשירה ובצילום // עורכת: ריקי כהן - מרום תרבות ישראלית - 133 עמודים

אשר יצר / שירה סתיו

אָז בֶּאֱמֶת שִׂחַקְתָּ אוֹתָהּ

שֶׁעָשִׂיתָ אוֹתִי

כָּכָה מְנֻקֶּבֶת

חֲלוּלָה מְחֻלֶּלֶת

כָּכָה פְּתוּחָה

וְכָכָה סְתוּמָה

וְאַתָּה יוֹדֵעַ

שֶׁכְּמוֹ שֶׁפָּתַחְתָּ אוֹתִי

וּכְמוֹ שֶׁסָּתַמְתָּ אוֹתִי

כָּכָה אֲנִי

לֹא מְסֻגֶּלֶת לַעֲמֹד פֹּה

מוּלְךָ

לִהְיוֹת קַיֶּמֶת

אִתְּךָ

אֲפִלּוּ דַּקָּה

בֶּנְאָדָם

בֶּאֱמֶת שִׂחַקְתָּ אוֹתָהּ

שֶׁעָשִׂיתָ אוֹתִי

כָּכָה