חשיפת יתר

קיץ 1999, בערב האחרון בסמינר לכותבים צעירים במכללה בשוודיה, האישה שאהב אמרה לו לא. שיכור, נואש וטובע ברחמים עצמיים, קרל אובה קנאוסגורד ניגש לחדרו וניפץ את כוס הזכוכית שעמדה ליד הכיור באמבטיה. הוא הטיח אותה בקיר ואז לקח את הרסיס הגדול ביותר שמצא והחל לחתוך את פניו.

"עשיתי את זה בשיטתיות", הוא כותב. "ניסיתי להעמיק את החתכים ככל האפשר, וכיסיתי את כל הפרצוף. הסנטר, הלחיים, המצח, האף, מתחת לסנטר. בהפרשי זמן קבועים מחיתי את הדם במגבת. המשכתי לחתוך. מחיתי את הדם. לבסוף הייתי מרוצה, כמעט לא נשאר מקום לעוד שריטה, ניגשתי למיטה ונשכבתי".

שלוש שנים אחר כך, האישה שדחתה אותו, משוררת צעירה בשם לינדה בוסטרום, הפכה לאשתו. החתכים בפנים נרפאו ("כנראה חתכתי באופן שטחי"). האירוע הפך לאנקדוטה שמספרים בארוחת ערב עם חברים, ולאחת מאינסוף אפיזודות המתוארות בפירוט כירורגי ב'גבר מאוהב' - השני מבין ששת הכרכים ביצירתו האוטוביוגרפית המונומנטלית - שיוצא עכשיו בעברית, שנתיים אחרי הכרך הראשון, 'מוות במשפחה', ונקרא גם הוא, כמו כל 3,500 עמודי הסדרה, כיומן אישי מאוד של קנאוסגורד. אינטנסיבי ואובססיבי.

במה שהפך לסימן ההיכר של כתיבתו, קנאוסגורד מספק תיאורים מפורטים של פעולות יומיומיות טריוויאליות - החלפת חיתולים, קניות בסופרמרקט, טיולי עגלה ברחובות סטוקהולם - לצד גילויים אינטימיים, תובנות על מוות, הורות וספרות, בטווח שבין הבנאלי לנשגב.

בין השאר כותב קנאוסגורד בספר על ההתמוטטות הנפשית של לינדה, שהובילה אותה לניסיון התאבדות ולאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. על הדרך האקראית, הבלתי נסלחת, שבה נפרד מאשתו הראשונה טוניה, שנשארה בדירתם בנורווגיה בעוד הוא לוקח לעצמו חופשה בת כמה שבועות בשוודיה, שמעולם לא הסתיימה. על הרגע שבו גילה שאמה של לינדה נוהגת להשתכר בזמן שהיא שומרת על ילדיהם. הוא משתף את קוראיו בבושה שתקפה אותו כשגילה בנעוריו שאיבר המין שלו מתעקל הצידה בזמן זקפה. מטיל ספק במידת הגבריות שלו. כותב על התקפות של בכי בלתי נשלט מצידו ועל התפרצויות זעם של אשתו. התוצאה מעוררת השתאות. ממכרת.

מי שפחות התלהבו היו קרוביו ומכריו של קנאוסגורד, שמצאו את עצמם בוקר אחד מעורטלים. "רוב אלו שממלאים תפקיד מכריע בספרים קיבלו עותקים מוקדמים לפני הפרסום, ולא כולם אהבו את הדרך שבה תיארתי אותם", הוא אומר. "עוד לפני כן, כשסיפרתי ללינדה שאני כותב על החיים שלנו, היא ביקשה רק דבר אחד, 'אל תעשה אותי משעממת'. אחרי שקראה היא אמרה, 'זה לא בדיוק מחמיא לי, אבל כנראה שככה זה באמת'. היא מעולם לא התחרטה על זה שאיפשרה לי לכתוב עלינו, אבל היא הרגישה שהספרים הציפו כל מיני בעיות ביחסים ואמרה לי שאנחנו חייבים לדבר עליהן".

לא כולם הפגינו מידה דומה של סלחנות. בני משפחת אביו של קנאוסגורד - ששתה את עצמו למוות וגופתו התגלתה בתוך ערימה מרקיבה של טינופת, צואה ובקבוקים ריקים - זעמו על הדרך שבה תיאר את נסיבות מותו בכרך הראשון בסדרה. "הם איימו לתבוע אותי כדי לעצור את ההדפסה. אח של אבא טען שהוא מת מוות טבעי, מהתקף לב, שהבית לא היה מזוהם, שלא היו בקבוקי אלכוהול ריקים בכל פינה ושהמצאתי הכל.

"מאז המשפחה של אבא שלי מחרימה אותי. אני לא מרגיש טוב עם זה, אבל הייתה לי זכות לכתוב את האמת. לכל אחד יש זכות כזאת. לא העליתי בדעתי עד כמה הכתיבה יכולה להיות עוצמתית עד שראיתי איך היא משפיעה על האנשים שאתה כותב עליהם. אפילו אמא שלי, שחשבתי שמוצגת באור חיובי, כעסה עליי. נראה לי שמעבר לפרטים הספציפיים שאתה חושף על אנשים, קשה להם עם העובדה שהם הפכו לדמויות ספרותיות. הם מרגישים כאילו משהו יקר ערך נלקח מהם כבני אדם אמיתיים".

אשתו הראשונה של קנאוסגורד, אשת הרדיו טוניה אאורסלנד - שדרך הספרים התוודעה לראשונה לנסיבות המלאות של הפרידה ממנו - לא הסתפקה בתפקיד הסביל שכפה עליה כדמות ספרותית. בתוכנית רדיו, תחת הכותרת 'הגרסה של טוניה', אירחה את קנאוסגורד ועימתה אותו עם טענותיה. "התוכנית שיפרה מאוד את היחסים שלנו", הוא אומר. "חזרנו להיות ידידים, אם כי אנחנו בקושי מתראים כי אני חי היום בשוודיה והיא בנורווגיה. לרגע לא חשבתי שאין לה זכות להציג את האמת שלה, כפי שהיא רואה אותה".

הוא בן 48, ענק ויקינגי בגובה שני מטר, גבר מרשים באורח כמעט הוליוודי. בשיחת טלפון מביתו באוסטרלן, אזור כפרי בדרום־מזרח שוודיה, קנאוסגורד מגלה סבלנות מרשימה, למרות שבספר הוא מזכיר לא פעם כמה הוא משתעמם מקריאת הראיונות העיתונאיים שנערכים איתו. קשה להאשים אותו; מאות ראיונות כאלה הוא נתן בשנים האחרונות, וכמעט בכולם הוא מכונה "הרוקסטאר של עולם הספרות".

קנאוסגורד הוא כנראה הנורווגי הכי מפורסם בעולם כרגע. הספרים שלו נמכרו במולדתו בכמעט חצי מיליון עותקים - נתון חסר תקדים כשמדובר באוכלוסייה של חמישה מיליון בני אדם. הוא אחד הכוכבים העכשוויים של זירת הספרות הבינלאומית, עם תרגומים לעשרות שפות ומעריצים נלהבים כמו ג'ונתן פרנזן וזיידי סמית. בשל האופי הווידויי של כתיבתו, וגם ההיקף העצום שלה, הביקורת מרבה להשוות אותו לפרוסט - סופר שהוא מעריץ. כתבו עליו שהחזיר לספרות את הרלוונטיות שאיבדה לטובת הטלוויזיה והבלוגים. כתבו שלא פחות מקניה ווסט וניקי מינאז', הוא אחד המייצגים המובהקים של תקופתו. כתבו שגם כשהוא משעמם - הוא מסעיר ומרתק.

קנאוסגורד אומר שמעולם לא החליט באופן מודע לכתוב על עצמו ועל חייו. "זה התחיל כשאבא שלי מת. הייתי בן 30, והמוות שלו היה אירוע עצום בחיי וגרם לי לחשוב על הרבה דברים. במשך עשר שנים ניסיתי לכתוב על זה ופשוט לא הצלחתי. בהתחלה לא זכרתי הרבה, הזיכרונות באו עם הכתיבה. גם לא נתתי לעצמי הוראה להיות כן באופן מיוחד. פשוט כתבתי באופן שנראה לי הכי נאמן לאיך שהדברים קרו, או לפחות לאיך שזכרתי אותם. כתבתי בלי טיוטות וכמעט בלי לערוך את עצמי".

העלית בדעתך שזה יהפוך לכזאת הצלחה?

"כשהספר הראשון יצא נדהמתי שאנשים בכלל קוראים אותו. חשבתי לעצמי, זה כל כך אישי, מי יכול למצוא בזה עניין? ראיתי בזה פרויקט קטן, פחות טוב משני הספרים שפירסמתי לפניו, ולא חשבתי שזה יוצא מהכלל משום בחינה. רק כשהתחלתי להתראיין כדי לקדם את הספר וראיתי את התגובות של העיתונאים, הבנתי שמשהו מעניין מתחיל לקרות פה".

אחת הסיבות לרעש שהתעורר סביב הסדרה היא הבחירה שלך לקרוא לה 'המאבק שלי'. תרגום ל'מיין קאמפף' של היטלר. אתה חייב להסביר.

"גם זה קרה במקרה. דיברתי עם חבר שלי על עניין אחר לגמרי והזכרתי את 'מיין קאמפף', והוא אמר, 'הנה, זו הכותרת שלך'. אינטואיטיבית הרגשתי שהוא צודק. הייתי מודע כמובן לאסוציאציה המיידית, וידעתי שאי־אפשר יהיה להימלט ממנה, אבל יחד עם זה חשבתי שהשם הזה רלוונטי לספר שלי בהרבה מאוד רבדים. חשוב לי להבהיר: אין שום קשר בין מה שקורה בספר שלי לבין הדברים שהיטלר מייצג. להפך. אני כותב על חוסר ביטחון, על כישלון, על היסוס, על התמודדות, על מבוכה, על פחדים. אין כאן שום רמז לתפיסת עולם טוטליטרית כמו אצל היטלר".

ועדיין, זה נשמע כמו פרובוקציה מכוונת. יכולת לנחש שזה ימשוך אש.

"כמובן, הייתי מודע לכך שזה עלול לחולל סערה. העורך שלי בהוצאה אמר, 'אתה לא יכול לעשות את זה, אנשים יחשבו שאתה נאצי', אבל אני התעקשתי. בשלב הזה זה היה מבחינתי כמו להגיד 'פאק יו' לכולם, אני לא מוכן להתפשר. בלי קשר, כשסבתא שלי נפטרה, מצאתי את 'מיין קאמפף' בסלון שלה. לא יכולתי להסביר לעצמי מה זה עושה שם. נכון שבהרבה בתים בנורווגיה של אנשים מהדור ההוא אפשר היה למצוא את הספר הזה, כנראה מאז הכיבוש הגרמני במלחמה, אבל אין לי מושג למה הם שמרו על זה. אף פעם לא שמעתי אותה מגלה סימפטיה לנאצים.

"בדיעבד, כל העניין גרם לי לקרוא על היטלר ובסופו של דבר גם לכתוב עליו. בכרך האחרון, השישי, של היצירה הקדשתי להיטלר 400 עמודים. אני לא חושב שהייתי עושה את זה לולא נשאלתי שוב ושוב למה בחרתי לקרוא לספר שלי ככה".

התחלת לכתוב את הסדרה בגיל 40. נכון להגיד שזו הייתה הדרך שלך להתמודד עם משבר אמצע החיים?

"בהחלט. אתה מוצא את עצמך בן 40, עם הבנאליות של היומיום, ומבין שכבר לא יהיו לך חיים אחרים. אלא אם כן אתה מחליט לעשות משהו יוצא דופן, להמר. 'המאבק שלי' היה ההימור הזה. אחרי הסדרה כבר לא הייתי אותו אדם. לפני זה הרגשתי שאני אף פעם לא אומר אמת. שכל חיי ניסיתי לרצות אנשים אחרים, גם אם המשמעות של זה הייתה לבגוד בעצמי. לא להיות אותנטי. החלטתי שאני לא מוכן יותר לשלם את המחיר הזה".

הכתיבה פיצתה גם על חוסר האותנטיות שקנאוסגורד הרגיש בג'וב החדש שנכפה עליו, כאבא לשלושה ילדים קטנים - וניה, היידי ויון - ועקר בית במשרה מלאה. אם הכרך הראשון בסדרה, 'מוות במשפחה', התמקד בילדותו וביחסיו עם אביו, 'גבר מאוהב' (הוצאת מודן, בתרגום דנה כספי) עוסק בשנים הראשונות לחייו המשותפים עם לינדה, ומוקדש לניסיונות הסיזיפיים של קנאוסגורד - שכבר היה סופר ידוע במולדתו נורווגיה - לתמרן בין הדחף לכתוב לבין הדרישות היומיומיות של חיי המשפחה החדשים שברא לעצמו בסטוקוהולם.

"דמעות עולות בעיניי כשאני רואה ציור יפה, אבל לא כשאני מביט בילדיי", הוא כותב בכנות אכזרית כמעט. "אין זה אומר שאיני אוהב אותם, משום שאני אכן אוהב אותם, בכל ליבי, זה רק אומר שהמשמעות שהם מספקים לי אינה יכולה למלא חיים. על כל פנים לא את חיי".

מאז, אגב, נוספה למשפחה בת נוספת, אן.

"אחרי שנולדו הילדים הרגשתי שאני חי חיים של מישהו אחר, לא שלי", קנאוסגורד אומר עכשיו. "אלה לא החיים שדמיינתי לעצמי. פתאום הייתי בשוודיה, רחוק מהסביבה שלי. החיים שלי התחילו להיות מורכבים מהחלפת חיתולים, בישול, קניות, מסיבות יום הולדת, התקפי זעם של ילדים. אני אוהב מאוד את הילדים שלי, אבל אני יודע שאני אבא לא מספיק טוב, כי רוב הזמן, גם כשאני איתם, אני רוצה להיות לבד בחדר שלי ולכתוב או לקרוא".

אז למה בכל זאת עשית כל כך הרבה ילדים?

"גיליתי שהאבהות מועילה לכתיבה שלי, במובן זה שהייתי צריך למצוא לה זמן, להתגבר על קשיי היומיום כדי לכתוב. זה הופך את הכתיבה להרבה יותר דחופה, יותר משמעותית, דווקא כי התביעות של הטיפול בילדים מחייבות לפנות לה זמן ואנרגיה, להתגבר על דברים שמפריעים לה להיות. חוץ מזה, לילדים יש כוח חיים עצום. במובן הזה, הם מעניקים אופטימיות לכתיבה".

יש לקוות שעל ילדיו של קנאוסגורד תדלג הגנטיקה המשפחתית בכל הנוגע לצריכת אלכוהול. שני הכרכים הראשונים של 'המאבק שלי' מתארים שלושה דורות של שתיינים: סבתו נמשכה לבקבוק "כמו ערפד", אביו סיים את חייו בבדידות מנוולת ומזוהמת לאחר שנים ארוכות של שתייה, וניכר שגם הבן - שחגג בחברת וודקה את מותו של האב - מנהל מערכת יחסים קרובה מאוד עם האלכוהול.

"אני לא אלכוהוליסט אבל אני אוהב לשתות ותמיד אהבתי לשתות, מרגע שגיליתי את האלכוהול. מאז ומתמיד הייתי אדם שלא מרגיש נוח בסביבת אנשים אחרים, בקושי מוציא מילה מהפה בחברה. אני נראה כבד ומשעמם ומרגיש שכולם שופטים אותי. אלכוהול עוזר לי להשתחרר. כשאני שותה אני מרגיש שמח, מה שכמעט לא קורה לי באזורים אחרים של החיים".

בתור אדם עם חרדה חברתית, מה עשתה לך ההצלחה והחשיפה הגדולה שבעקבותיה?

"הדברים שתמיד הפריעו לי בעצמי נשארו כמו שהיו. הדרך שבה אתה מתנהל בעולם לא באמת משתנה בגלל שאתה פתאום מצליח. אבל בהחלט קרו לי דברים טובים בעקבות הפרסום. זכיתי לנסוע בעולם ולפגוש אנשים מעניינים, להיות במקומות שלא הייתי מגיע אליהם. לא מזמן התבקשתי לכתוב משהו ל'ניו־יורק טיימס'. כנער בנורווגיה בשנות ה־70 יכולתי רק לחלום על דבר כזה. וכמובן יכולתי לקנות בית ולפרנס את המשפחה שלי".

זה הכל?

"פחות או יותר. אין לי כישרון לשמור על כסף או להשקיע את הרווחים שלי בצורה חכמה. יש לי משפחה גדולה שאני צריך לפרנס, ורוב הזמן הכסף פשוט נוזל לי מהידיים. אז לא, לא הפכתי לאיש עשיר כמו שאנשים אולי חושבים".

כמי שחשף כמעט הכל - יש דברים שאף פעם לא תכתוב עליהם?

"בוודאי. עדיין יש לי סודות. בטח שמת לב שאני ממעט לכתוב על סקס. זה לא בגלל שהנושא לא מעניין אותי. אני בהחלט נהנה לקרוא על סקס אצל סופרים אחרים. אבל מעבר לעובדה שמעורבים בזה אנשים אחרים - אני פשוט נבוך בקלות". •