מנחם בשבת תרבות // מנחם המשעמם - הקיבוץ המאוחד - 158 עמודים

שטנה // קובי ניב - טפר - 149 עמודים

ני ספרים חדשים מקדמים צעד קטן את המפגש המתמשך בין הספרות הישראלית הממוסדת - לעולם ההתרחשות הכמו־ספרותי, המתגבש עדיין, במחוזות הפייסבוק והבלוגיאדה. 'שִטנה' של קובי ניב ו'מנחם בשבת תרבות', שמתפרסם כהמשך לחיי הדמות הבדויה מנחם המשעמם, שצברה קהל עוקבים ערני בפייסבוק בשנתיים האחרונות. אלה ספרים שונים בתכלית מבחינת סגנון, ז'אנר ובמה - ובכל זאת, הם יוצרים רושם משלים. שניהם נוצרו מתוך מתיחות עקרונית בין הבנאלי לבין החריג והמקפיץ, שאופיינית לחיים ברשתות חברתיות, ודאי בישראל. שניהם מציעים דרך ספרותית לבחון את הרגע שבו המונים וירטואליים מתגבשים סביב קול אחד; אישיות ממשית או פרסונה. לפעמים עם לפידים, לפעמים מתוך חיבה. והנקודה המעניינת בשניהם היא המעבר מצורת תקשורת המונית, לא היררכית - למגרש פרטי, אמנותי, שבו שולט כביכול היחיד; הסופר או העורך.

'שטנה' יצא לאור במימון המונים, אבל הוא מגיב באופן ישיר להמון אחר. אוסף אנשים שגידפו את ניב בפייסבוק ובמסנג'ר בעקבות פוסט שכתב על צילום שבו נראית חבורת חיילים אוחזי רובים, בשטח פתוח, ראשם עטור בתפילין, מוכנים לקרב. ניב שיתף את התמונה וכתב ש"התמונה הזאת של 'הפגאנים המזוינים' אכן מפחידה". בין רצף האנשים שהגיבו בקללות ואיחולי מוות היה גם הצל, אושיה פייסבוקית ותיקה וסמכותית שקרא "לצאן מרעיתו להיכנס באמ־אמא שלי".

ההחלטה של ניב להפוך את אוסף הקללות לספרון מודפס, כפי שכתב במבוא, נועדה "להגחיך את התופעה". הספר מבקש להציג עליונות יצירתית; להחזיר את השליטה לידיים מול הנורמה של התבהמות, סגנון סלנגי וגס ככל האפשר. הגישה העיקרית של 'שטנה' היא לעומתית. ניב בתפקיד המקצוען הספרותי, העורך, הסאטיריקן, הבובנאי. המגדפים - בתפקיד בובות תיאטרון. כחומר ביד היוצר. הם מסודרים אלפביתית, בשמותיהם הפרטיים, בצירוף פרטים רשמיים: "כוס אמאמא שלך הזונה המזדיינת הזאת יא קוקסינל הומו אשכנזי מסריח אנחנו מחרבנים עלייך משתינים לך בפה יבן שרמוטה לך תזיין את אמא שלך הזונה השרמוטה", כתב לו "אדיר. צעיר מפרדס־חנה".

במילים אחרות, ניב הפייסבוקי מציג את עצמו כחריג מול קבוצה רחבה. בספר, הוא מבקש להחזיר לעצמו עמדת שליטה או ביטחון ספרותי מול "האספסוף". הבחירה שלו לכנס את הקללות ואיחולי המוות כאילו נותנת להם ערך ספרותי ("בן תשפוכת השטן", "לקראת השנה החדשה אני מאחל לך מוות מהיר"), והם נמסרים לאופן שבו הוא והקריקטוריסט עמוס בידרמן מפרשים אותם, מתבדחים עליהם, מתענגים עליהם. בניגוד לכוונה המקורית של המגדפים.

מנחם המשעמם מתמקם בדיוק בעמדה המהופכת. בעוד משתמשי הרשתות החברתיות מנסים להציג חיים מדוגמנים, מסעירים, לקדם את חייהם כמותג פרטי - מנחם מדווח על פרטי החיים המוכרים והבנאליים ביותר ("לקחתי כמה עגבניות שרי ושטפתי אותן"); חולק עם העולם ידע שימושי שאין בו שום חידוש ("אני נוהג לקנות בורקס במאפייה שנמצאת ברחוב הרצל"). אם קובי ניב הופך את עצמו בספר לאישיות, ממקם את עצמו בעמדת עליונות מוצהרת כאיש תרבות ביחס למגדפיו - מנחם לא רק מוותר על הקרדיט ככותב, אלא בונה סביבו סיפור שמחליש כביכול כל אפשרות להתפעל ממנו כדמות, כמספר, כגיבור דרמטי. חוסר הייחוד הופך למין מקלט מחוקי המשחק האינטרנטיים, מהאפקטים המהירים והגורפים של פורנו, פרסומות וטוקבקים שלוחי רסן. באופן הזה, מנחם כדמות פייסבוקית מבטא סאטירה לא תוקפנית שתקפה לגבי כל אזרחי פייסבוק - כולם מאוהבים אהבה חסרת מודעות בחייהם חסרי הייחוד.

בספר, מנחם מוזמן לאירוע פנסיונרי שנראה סוער ונוצץ גם ביחס אליו: 'שבת תרבות' בתיאטרון רמת־גן שבמרכזה יוצגו חיי העבודה והיצירה שלו. כל דמות שמעורבת בסיפור מייצגת ישראליות משעממת, דודתית, שבלונית וחסרת מודעות - אפילו הן מופתעות־מוקסמות מהבוקיות של מנחם, האנטי כוכב המובהק. פורסט גאמפ הרמת־גני. מחווה לחיים בלי מלח ופלפל, בלי ריגושים, בלי שמץ דרמה - עד כדי כך שמתגלה בהם טעם ייחודי ומוזר. כלומר, מנחם הוא בנאלי ורגיל עד כדי חריגות וייחודיות. עד כדי כך שהגיגיו ויצירתו ראויים ליחס ספרותי.

והספר עצמו? נחמד לרגעים להיחשף אליו, להרהר בו הרהור לא מחייב של כלום. ליהנות, אם תצליחו, מחוויה לא שכיחה: מפגש עם פרוזה נונשלנטית בעברית, בלי שאיפות גאולה, בלי תיקון עולם. •