עדר משלו
יהודה עדר היה חבר בלהקת הנח"ל, ובתמוז, ובדודה. הסתובב בכל הארץ עם מאיר אריאל. החזיר את שלמה ארצי לשיאו. הפיק ותיקים כחוה אלברשטיין וצעירים כמוניקה סקס והקים את בית הספר רימון. כעת הוא עושה את הדבר שהוא הכי פחות מורגל בו: מעמיד את עצמו במרכז הבמה ומוציא אלבום סולו
'פנס הרחוב', 'הולך בטל' ו'סוף עונת התפוזים' חותמים את הופעת האיחוד הקצרה של להקת תמוז, ואין אדם בקהל שאינו מחייך. גם על הבמה: הייתם צריכים לראות את חדוות הנעורים של שלום חנוך, ואריאל זילבר. וקודם כל, הפעם סופסוף במרכז, יהודה עדר. זה הערב שלו. עדר הזמין את החבר'ה - ההיענות הייתה מיידית - ולכו תדעו, יש סיכוי שתמוז תופיע שוב, הוא מגלה. אולי גם יקליטו חומר חדש. "תיקון", קורא לזה עדר. "המון תחושת חיוניות. כאילו אנחנו הולכים למות, אז בואו נחיה".
ותיקון גם של עצמו. עדר, שהיה בכל מקום, מוזיקאי, מפיק ומורה ששותף לכל כך הרבה צמתים חשובים בתרבות המקומית, מתקשה להעמיד את עצמו לבד באור הזרקורים. רק ב־2007 הוציא אלבום סולו ראשון, וכעת בגיל הביטלסי, 64, הוא חוזר עם שני. "חש כאב עמוק ולא רוצה לבכות", הוא כותב בשיר 'במצפה רמון'. "מתרחשת, מתרחשת, מתרחשת, התזוזה הזאת".
* * *
עדר נולד בקיבוץ כפר הנשיא, שהוריו היו ממקימיו. שניהם הצליחו לחמוק מידיו של היטלר. אביו היה חבר במחתרת הבלגית, ואמו עלתה על טרנספורט הילדים האחרון, נופפה להוריה לשלום ולא ראתה אותם עוד. "וכמובן, לא דיברנו מילה בבית על השואה", הוא מספר. "אני כבר נולדתי הישראלי החדש".
כילד היה חבר בתזמורת מנדולינות, ועם ששת הימים והפריחה הסיקסטיזית, ספג את הרוקנרול שהגיע עם מתנדבים חמושים בגיטרה. "משם ההשכלה המוזיקלית שלי. פול סיימון, בוב דילן והבאנד. כל סגנון הנגינה והמחשבה שלי הושפע מקלטת אחת של הבאנד", הוא צוחק. והמוזיקה הצילה אותו מהקרעים שהחלו נפערים בנשמתו. "בגיל 14 כבר הרגשתי שונה. בחור רגיש שהמסגרת של הקיבוץ גורמת לו להשתגע. צינגעלך? לא עזר. הניסיון הבודד שהיה לי נגמר לא טוב".
אחרי שנת שירות, הגיע לטירונות בני משקים, "הכי קשה בצה"ל. הייתי זומבי". במהלך המסעות הוא מתחיל להרגיש רע, מתאפק־מתאפק־מתאפק, "כי בתור קיבוצניק אתה חייב להגיד שהכל בסדר", עד שהוא מתמוטט עם צהבת. בזמן ההמתנה וההחלמה, הוא נכנס במקרה אל עולם הרוק הישראלי. דני סנדרסון, מנטור וחבר טוב עד היום, חיפש לעצמו מחליף בלהקת הנח"ל. "לא ידעתי לנגן, האמת. אבל דני לא ביקש כלום. רק שאל, 'מה אתה אוהב לשמוע'", משחזר עדר. "קלפטון, הנדריקס", עניתי. 'התקבלת!' 'אבל אני לא יודע לנגן!' 'עליי', דני אמר. ולקח אותי אליו לכמה חודשים מזורזים".
מתחילה התקופה המיתולוגית, ירדנה ארזי וגידי גוב, אפרים שמיר ואימפריית ישראל. ועל הדרך הופך הסולו הראשון של עדר לאחד הפתיחים הכי מפורסמים בפסקול הישראליות. "אפרים לקח גיטרת 12 מיתרים והתחיל לנגן משהו כמו 'טירז גואו ביי' של ג'אגר ומריאן פיית'פול. 'אתה יודע מה? זה כמו מה שהייתי מנגן בקיבוץ. אני אביא את המנדולינה'. הם צחקו". יצא מזה האינטרו ל'שיר הרעות'.
ויש עוד שני פתיחים מוזיקליים איקוניים שעדר אחראי להם. הראשון - 'סוף עונת התפוזים'. "תמוז הכניסה אותי לאצולה הישראלית, כי אריק איינשטיין בכבודו משח אותנו בשמן", הוא אומר על ההרכב הכה מדובר וכה קצר מועד הזה, עם זילבר, חנוך, איתן גדרון ומאיר ישראל. "הצטרפנו למסע הכושל של 'סע לאט', כדי לפתוח אותו. לא היה מגיע הרבה קהל, אבל אריק ואנחנו הופענו כל יום.
"תמוז הייתה חמישה אנשים שלא היה להם מה להפסיד. שלום הגיע אחרי שנים קשות בלונדון. אריאל אחרי צרפת. אנחנו אחרי להקה צבאית. וכמו שבוב דילן אומר, כשאין לך מה להפסיד, לפעמים יוצאים דברים הכי טובים. בתמוז הרגשתי הכי נכון. כל דבר היה במקום שלו. אבל הייתה בלהקה כזו בעירה, עד שהיא כילתה גם את האנשים מבפנים. ויש הרבה הסברים לפירוק, אבל זה לא בגלל הקריירה של אריאל או 'רוצי שמוליק'".
תמוז, הוא מספר, הייתה מלאה יצריות, מול הילדים המצליחים מאוד והטובים בסך הכל מכוורת. "עד שדני סנדרסון, האלוהים שלי, בא להחמיא לי! בזמן שמאוד נכשלנו. אחר כך דני ביקש שאביא את הדבר הזה לדודה".
שלא הצליחה.
"נכשלנו מאוד. אמרו לנו מסביב, מעולם לא היה הרכב של שני גיטריסטים כאלה, דני ואני, עם גידי גוב, שיכול לשיר כמו פרנק סינטרה עם כריזמה של מיק ג'אגר, גידי, נו. ונכשלנו כישלון חרוץ. כי עשינו רוקנרול בזמן שגידי ודני כבר היו ידועים כמצחיקנים. אנשים פשוט הגיעו אלינו לחדר ההלבשה וביקשו את הכסף חזרה. 'עשיתם רעש באוזניים במקום צחוק'".
את הפתיח הנוסף יצר עדר בתחילת שנות ה־90, בתור המפיק של שלמה ארצי. "שלמה היה אחרי כמה כישלונות. הוא היה צריך ריסטארט. כשאני מתחיל פרויקט, אני מניח מעליו מילות כותרת. עם דנה ברגר זה היה 'שמש'. רונית שחר - 'התרסה'. ועם שלמה זה היה 'שלמה ארצי'. תן לי את שלמה ארצי של טרילוגיית 'גבר הולך לאיבוד', 'דרכים' ו'חצות'. את הפשטות הפול סיימונית, ששנינו מאוד אוהבים. כיוונתי אותו לשם עם שירה יותר גבוהה. זה כולה שיר, זה המקצוע המטורף שלנו, שתי דקות, 'יסטרדיי', אתה כובש את העולם".
כך נולדו הצלילים הראשונים של 'ירח', שיר הנושא הפותח את אלבום השיא המחודש של ארצי. "ולי יש תכונה כזו", אומר עדר, "כשאני עושה משהו ממש נכון, אני יודע שהוא כזה. הקשבנו ל'ירח' ביחד ואמרתי, 'שיר נצחי'".
* * *
עדר עבד עם כולם בערך, מאלברשטיין וברוזה לאבטיפוס ומוניקה סקס. הוא ידוע בנטייה שלו למצוא שיר אחד ולהתעקש עליו, כי זה השיר - 'נוף ילדות' המחודש של ארצי ו'מלך העולם', 'הולכים אל הלא נודע' של סנדרסון או 'השיר שיביא לך אהבה' של גלי עטרי. "תפקידו של מפיק הוא להביא לאמן את מרב הקהל, אבל הקהל שלו", הוא מסביר.
כך יצא עדר גם להרפתקאות שבהן "הקהל שלו" הוא מלכתחילה מצומצם ביותר. למשל מסע הבחירות של מאיר אריאל ב־1987, שבו חרש אריאל את הארץ עם חבורת הנגנים המובחרת שקיבץ סביבו. "היו מגיעים רק כמה עשרות אנשים", מספר עדר, "ונרתמתי לדבר הזה כי מאיר הוא טרובדור. הוא משורר. משורר שהניתוח שלו לשירים שלו היה מעניין לא פחות מהטקסט עצמו, שירה צרופה, כמו פלפול תלמודי. מאיר תמיד דיבר שירה. זו החוויה המרכזית מהאיש הזה. אה, וגם זה שהיה נכנס עם האוטו לכל עמוד שנקרה בדרכו".
כשאני מבקש ממנו לבחור את האמן הכי מיוחד שעבר בדרכו, עדר לא מהסס. "אתי אנקרי. מותר לי להגיד שהיא הכי מוכשרת שאי פעם הייתה ברימון? הייתי קורא לה 'התוניסאית מלודז'. היא היממה אותי בכישרון ובטירוף שלה. היא לא הסתדרה בבית הספר, תוך כדי הלימודים אבא שלה התאבד. אבל התעקשתי עליה. היא גם הייתה ההצלחה הגדולה הראשונה שיצאה מאיתנו".
ולרימון, בית הספר למוזיקה שעדר הקים לפני 30 שנה, הייתה עוד שורה ארוכה של הצלחות. מאסף אמדורסקי, אביב גפן ואחינועם ניני, לקרולינה, דורון טלמון (ג'יין בורדו) ואיה פייגלין זהבי. זה התחיל בקטנטן, "שמנו לנו למטרה להגיע ל־60 תלמידים רק כדי לעמוד על הרגליים. כל חמש השנים הראשונות הלכנו על חבל דק". והיום יש שם כבר 500, אינספור מגמות ומרצים ותהליכי אקדמיזציה ושיתופי פעולה עם מוסדות נחשבים בחו"ל. אלא שההצלחה עלתה למוסד גם ביוקר, בדימוי כמקום המתמחה בייצור כוכבים למיינסטרים הישראלי. "מ־85' עד שנת 2000 בערך היה ברימון איזון פנימי", אומר עדר. "אביב גפן, אתי אנקרי, תמיר קליסקי, טאטו - אותם לא קישרו לרימון. אבל פתאום קיבלנו העצמה, בגלל שחבורה של אנשים, שהיו בחלקם מחוברים, מאוד הצליחה".
אנשים כמו מירי מסיקה, קרן פלס, איה כורם ואריק ברמן, שהפכו באמצע העשור הקודם לחביבי סופשבוע רגוע בגלגלצ. "ומצד אחד קיבלנו פרסום ענק", מסביר עדר, "ומצד שני לא ידענו איך להתמודד עם זה. במקום להגיד, רימון זה גם תוניסאית שחברה לבחורה מיבנאל, והן עושות דבר מדהים - אמרנו, 'לא לא לא! אנחנו בית ספר רציני למוזיקה!' יצרנו דיסוננס. לא ידענו להתמודד עם הצלחה שקרתה בן־לילה. טעינו בכך שלא התגאינו בהצלחה של מירי ושל קרן ושל איה. היום אני מכה על חטא, והיום אני מאוד שמח להתגאות בדורון טלמון".
עד לתוכנית שפתחתם השנה, הפניתם עורף למוזיקה מזרחית.
"נכון. היינו לכודים בין הדימוי האליטיסטי ובין מה שכתבו עלינו בתקשורת. אבל חלק מההתבגרות זה להגיד, יש מקום לכולם. ואנחנו מאוד רוצים את כולם. המסלול הים־תיכוני מעורר בי המון גאווה, ואני לא יכול להמתין כדי לשמוע את הבוגרים הראשונים. וזאת רק ההתחלה".
נושא חלוקת העוגה של תקציב התרבות מוצא את רימון, על פי עדר, קצת בצד. השתתפות ממלכתית של 800 אלף שקל בלבד עבור 500 תלמידים, "תלמידים בבתי ספר לתיאטרון מקבלים פי שלושה מאיתנו", הוא אומר. והשרה רגב? "תחושת הבטן שלי היא שהיא תפרגן לנו. אז לא, לפעמים אני לא אוהב את הבוטות. אני לא אוהב שמסמנים אנשים כמו החברה שלי חוה אלברשטיין, ולא מבין את מי שמתקוממים על השמעות של ג'יין בורדו. דורון (טלמון) כתבה את כל החומר שלה כאן, והם מצליחים, מה יש להתקומם?
"אבל מירי רגב מסמנת, נדמה לי, גם תעוזה ורצון בשינוי, ואני בעד שינויים, תחושה שמשהו חדש קורה פה. ואין יותר ציוני מרימון. רימון זה ציונות. הכי תרבות ישראלית, הוא שירים בעברית. באמת, יש יותר ישראלי מזה?"
* * *
בית קפה בשישי, השעות השקטות של אחר הצהריים. אבל לעדר אין כאלה. פה שלום לאמן שדורש בעצתו, ומאזינה שבדיוק שמעה את אחד משיריו החדשים ברדיו, וזה כמובן ממלא אותו אושר כמו זמר מתחיל. וטלפון מסנדרסון שרוצה לספר לו משהו, והודעה ממירה עוואד, תלמידה לשעבר. וברקע המשפחה, שני הבנים, שאחד מהם, אלון, הוא מוזיקאי בפני עצמו. ואשתו, אחת מיקי קם.
"הצוק של חיי", הוא קורא לקם, איתה הוא מלהקת הנח"ל עד היום. "ואיך זה עובד בינינו? עוד יום ועוד יום, ומשפחה מאוד יפה, ולעבור משברים. בין היתר, הייתה לנו לידה שלא הצליחה. התכוננו לבת ולקחתי את זה מאוד קשה. תמיד אני אומר לקרובות ולתלמידות שלי, אתן הבנות שלי. ויש לי כבר שני נכדים בנים, אבל אני עדיין מחכה לה".
ועד לנכדה זה האלבום החדש שלו, 'עולה ירח', שהוא חובק בגאווה. הוא הוקלט כאלבום חי באולפן, ושומר על פשטות ורעננות, בלוז־רוקנרול גיטרות ישראלי. עדר עבד בו עם חברים טובים שהוא הולך איתם כברת דרך, בראשם הכותב הראשי הרי ליפשיץ וחברו לתמוז איתן גדרון. האלבום כולל פרט לחומרים מקוריים, גם כמה מאבות המזון של עדר - ביצוע ל'שדות גולדברג' של מאיר אריאל עם מארינה מקסימיליאן וגרסה עברית ל'רכבת' של דילן עם הבן אלון.
"עוד כשעשיתי אלבום ראשון כולם היו נגד", הוא נזכר. "אתה 'יהודה עדר', אתה האלוהים של הרבה אנשים בהפקה, מה פתאום? אתה מלמד ברימון הלחנת שירים, מה אתה מסתכן שתלמיד יקרא ביקורת גרועה? אבל עדיין יש בי תשוקה לגיטרה ולרוקנרול וללהקה. ואמרתי לעצמי, כל הזמן הלכת לאוקיינוס הגדול, עכשיו שהוא יבוא קצת אליך. באמת, מילאתי את כל המשאלות שלי: רימון, להפיק את כל האלבומים הגדולים, לעבוד עם כל המאיר אריאלים. עכשיו אעשה קצת לעצמי".
לפנייה לכתב/ת 
