קודם המפעל, עכשיו הביצים: מלחמת ההישרדות של משפחת חתן ממושב שתולה

משפחת חתן, ממושב שתולה שבגבול הלבנון, מתמודדת בחזית כפולה. האב שמשון (70), ממייסדי המושב ובעל לול בן 2,200 מטילות, נלחם בימים אלה, עם יתר מושבי הצפון, ביוזמה של שר האוצר כחלון לביטול מכסות ביצים ופתיחת השוק ליבוא ביצים; רוני (53), אחד מ־8 ילדיו, סיים מאבק על תעשיות מתכת שתולה, שהחלה כמסגרייה שהאב הקים בחצר הבית בשנות ה־70, ולימים גדלה וביצעה עבודות מתכת לתעשיות הביטחוניות, בהן תעשייה אווירית, רפאל ופלסן. בשיאה העסיקה החברה 160 עובדים ב־3 מפעלים (שתולה, גורן ומעלות), אך לפני כחודשיים נכנס מפעל המתכת להקפאת הליכים בשל חובות של 35 מיליון שקל. השבוע מכר אותו בית המשפט לקרן איתן ב־16 מיליון שקל, מהם 10 מיליון מהקרן למפעלים במצוקה, שיועברו כולם לנושים. משפחת חתן נותרה ללא מפעל חייה, ואם הרפורמה תבוצע, תישאר גם ללא הביצים.

המאבקים על המפעל והביצים התערבבו: מכסת הביצים של המשפחה שועבדה עבור הלוואה בסך מיליון שקל שלקח שמשון מהחברה משווקת הביצים כדי לשלם משכורות לעובדי המפעל, בטרם המכירה. מיליון שקל נוספים איבדה המשפחה לטובת המפעל.

"מושב שתולה הוקם ביוזמת הממשלה ב־1969", מספר האב שמשון. "לא הייתה גדר בגבול לבנון, והפתרון היה להקים לאורכו שרשרת יישובים – אדמית, זרעית, שתולה ונטועה. המדינה והסוכנות נתנו בתים חינם, ואף אחד לא רצה לבוא. בלית ברירה פנו ליישובים שכנים. אני עליתי מכורדיסטן עם ההורים ב־52' למעברת שער עלייה, ומשם להקמת מושב אלקוש, שם גידלנו טבק. עם בני מושבים נוספים, נענינו לקריאה ובאנו לשתולה. היו שם רק אבנים. כדי להבטיח פרנסה כל אחד קיבל מכסת ביצים (שכוללת סובסידיה למגדל של 7 אגורות לביצה - נ"ז) שמניבה כ־7,000 שקל בחודש. מאז 70' יש לנו לול עם 2,200 מטילות. כיוון שזה לא הספיק כדי לחיות, בשביל השלמת הכנסה הקמתי בחצר מסגרייה לכלים חקלאים. התנאים היו קשים, לא היו מכולת, לא מרפאה, והילדים גדלו בפנימיות. אי־אפשר לגדל 8 ילדים בחדר אחד".

כאן נכנס לסיפור הבן רוני: "אחרי הצבא חזרתי למושב והתחלתי לפתח את המסגרייה. הפריצה הייתה כשהתחלנו לספק עבודות למשרד הביטחון. הפכנו לקבלן משנה של פלסן, שמיגנה את הרכב הקל של צבא ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן. 60% מהעבודה היו בשבילם. ואז החלו הצרות. ארה"ב יצאה מעיראק ואפגניסטן, אובמה הקפיא את ההזמנות למיגון, וההזמנות מפלסן נחתכו. המפעל בגורן נפגע קשה משריפה במפעל זיקוקים שכן והביטוח לא כיסה הכל, ופרויקט גדול שביצענו למכון הביולוגי בנס־ציונה תומחר נמוך וגרם להפסד של 4 מיליון דולר.

"הטעות שלי היא שהייתי אופטימי, ומשכתי את המפעל עוד 3 שנים בלי צמצומים בכוח אדם, כי חשבתי שהמצב תכף ישתפר. אנחנו מעסיק גדול באזור שאין בו פרנסה. סירבתי לפטר עובדים ולאבד את הידע, וכך בינואר השנה נאלצנו לבקש הקפאת הליכים. אותו כחלון שבו אנחנו נאבקים בביצים היה בצד של המפעל, כמפעל ביטחוני בגבול הצפון וכמעסיק באזור קשה, ועזר לנו. נפגשתי איתו, גם משרד רה"מ התגייס, ועדת הכספים בחנה סיוע מהקרן הממשלתית למפעלים במצוקה, וזו תמכה ברוכשת, קרן איתן, ב־10 מיליון שקל. אני אשאר במפעל כשכיר, סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי. גם פלסן שבה לאחרונה לקבל הזמנות מהצבא האמריקאי, יש צבר הזמנות, ואנחנו מצפים לטוב".

שמשון: "בממשלה רוצים שוק חופשי בחקלאות, אבל במושבי האזור הלול זה ההכנסה העיקרית של המבוגרים. בשתולה, ל־75 משפחות מתוך 80 יש לול. ב־69' המדינה שפכה תושבים ממשאיות, ואמרה 'נדאג לכם'. אנחנו שמרנו על הגבול, חיילים ללא מדים. חטפנו ב'ענבי זעם', במלחמות לבנון הראשונה ושנייה, טיפלנו בלול גם כשהיו קטיושות, יש כאלה ששומעים בלילה חפירות.

"כל הלולים המשפחתיים יתרסקו, ומה שיישאר זה גופים גדולים וריכוזיים שיקימו לולי ענק וישלטו במחיר. בביצים שיובאו לארץ הייתה סלמונלה. שר החקלאות לא דואג לנו. מה רוצים מאיתנו? כשקונים בסופר תבנית ביצים ב־30 שקל, אנחנו מקבלים 14, וכל השאר לוקח הסופר".