מה נשתנה הלילה הזה? אני

בחייו של כל ישראלי – או־קיי, כל ישראלי שני. או שלישי. או עשירי – מגיע הרגע הזה שבו הוא עושה בדיוק את מה שנשבע לעצמו שלא יעשה לעולם: מארח אצלו בבית את ליל הסדר.

לאורך שנים, כמו כולם, גם אני אמרתי לעצמי: "לי זה לא יקרה". "אני זהיר". "אני מקפיד על אמצעי מניעה וניתוק קשר עין בכל פעם שמישהו במשפחה שואל 'אצל מי הסדר השנה?'" ו"תמיד יהיה במשפחה מבוגר אחראי יותר שייקח את זה על עצמו".

והשנה – ואני עוד ילד, אפילו לא בן 50 – הסתכלתי סביבי ופתאום לא ראיתי אף אחד מבוגר או אחראי יותר ממני.

ואני לא מבוגר, ואני חסר אחריות לחלוטין, כן? אני הפוחז המשפחתי. המבריזן הנצחי. ההוא שמקפיד לא להגיע לאירועים משפחתיים קריטיים רק כדי להבהיר למי פה יש דברים דחופים יותר לעשות על הספה אצלו בבית מול הטלוויזיה.

אבל השנים חולפות ומתברר שאם רק מחכים מספיק זמן, מגיע הרגע הזה שבו כל תפיסת עולמכם המשפחתית – זו שגורסת שאתם הצעירים במשפחה, אתם אלה שעושים טובה כשאתם מגיעים לאירועים משפחתיים אצל ההורים והדודים והסבתות – נאלצת להתעדכן, ומסיבה פשוטה:

אתם עכשיו ההורים. והדודים. ותכף, אם לא תיזהרו, תהיו הסבתות.

וילדים אחרים – ילדים אמיתיים בגילאי אפס עד 30 – מגיעים אליכם עכשיו עם ההורים שלהם, ובטח רוטנים כל הדרך שלא מתחשק להם, ואז שמשעמם להם, ואז שואלים אם יש קינוח, ובעיקר רוצים כבר ללכת. ונשבעים לעצמם שהבית שלהם לא יהיה כזה מכוער ושהם בחיים – בחיים – לא יארחו את ליל הסדר.

והם צודקים. הם בחיים לא יארחו את ליל הסדר – אבל אחרי החיים, או לפחות אחרי החיים של כל זקני המשפחה שאירחו אותו עד היום – הם ימצאו את עצמם במקום שבו אני מוצא את עצמי השנה; מסתכל סביבי ברגע שבו עולה השאלה "אצל מי הסדר השנה", ולא רואה שם אף אחד חוץ מאהובתי, שמסתכלת עליי בחזרה במבט הזה שלה שאומר: "הלך עליך".

זוכרים את השיר הסנדרסוני "אצל הדודה והדוד"? ובכן, שמו העדכני של השיר הזה הוא "אצלכם". בעצם, למה להכליל? "אצלי".

*

עקרונית, אני שונא לארח קבוצות בני אדם גדולות (ההגדרה שלי ל"גדולות": קטנות) – עקב מוגבלות חברתית שנגרמה כתוצאה מאירוע קשה בילדותי (לידה, אם אתם מתעקשים לדעת) וקושי מאובחן בהתמודדות עם מה שמכונה בז'רגון המקצועי "כלים", או "בלגן ולכלוך לא ייאמנו שהאורחים האלה משאירים אחריהם" (ראשי תיבות בלה"ה).

אני לא טוען שאין דברים מהנים באירוח. יש. הדברים האלה מופיעים במהלך עשר הדקות שבהן אני יושב ליד השולחן כאחד האורחים, אוכל משהו (שהכנתי), משתלב בשיחה ("על מה מדברים? אה, כן, חייבים לעזוב כאן") ואף אחד מהילדים – שלי או שלהם – לא מנסה, ומצליח, להוריד לי את ערך הנכס. אלה עשר דקות טובות, ובאמת שיכולתי להתחבר לכל הקטע הזה של אירוח, אלמלא שני דברים שתמיד, איכשהו, מעיבים קצת: חצי היום שלפני, שבמהלכו הופך המטבח לניו־אורלינס מיד אחרי קתרינה, וחצי הלילה שאחרי, המוקדש לפינוי ושיקום הדירה.

לרוב, כשהאירוח נגמר, אהובתי לוקחת את הילדים למקלחת והשכבות, ואני מתייצב מול ערימה בלתי נתפסת של כלים, שיירים, טינופת וסירים. אני מסתכל על מדיח הכלים, אבל הוא רק מחזיר לי מבט פורנוגרפי שאומר: "שכח מזה. זה יותר מדי. זה בחיים לא ייכנס, חבל בכלל שתנסה".

אלה הרגעים שבהם אני שואל את עצמי, בכנות, מה בעצם הביא לביטול העבדות באמריקה, ולמה הם לא ניסו קודם לייצא את זה. בחיי שהייתי קונה כרגע כמה עבדים. "קונטה, אתה תפנה את הכלים והשולחן ותתכונן להלקאה שלפני השינה; קינטה – תגמור קודם לטאטא ולשטוף הכל ורק אז תעשה את ניסיון הבריחה שתיכננת להלילה".

אבל קחו שבוע קדימה, ואהובתי שוב רוצה לארח בשישי, ואני – לא יודע למה – זורם איתה. אולי כי כבר הבנתי שהאנושות נחלקת לשני סוגי בני אדם: המארחים והמתארחים. ואנחנו מהסוג הנעלה והפראיירי יותר. ואולי כי אירוח מוציא אותי מאזור הנוחות שלי ומשליך אותי לאזור הנוחות של האורחים. להם זה באמת הכי נוח; באים, אוכלים, שותים, שותים עוד, הולכים.

אבל אני טוב מהם. אני מארח. שונא כל רגע מזה, ומארח. ואחרי מספיק שנים של אימונים, הגעתי סוף־סוף לאתגר האקסטרים הגדול של הענף, האוורסט של האירוח, האיירון־מענטש של היהדות: ליל הסדר.

*

האמת היא שתמיד הבטחתי לעצמי שבמקרה הלא סביר של ליל סדר אצלי בבית, אני אעשה סדר מגניב. מרהיב. אלטרנטיבי. כל אורח יקבל מיד עם הגיעו שוט וודקה או שניים – זה כבר ירכך אותם – ואחר כך נשב לשולחן, במקום גפילטע יהיו קציצות דגים לפי מתכון של חיים כהן, במקום קניידלך יהיו כדורי ארנצ'יני ולילדים ביצי הפתעה, ובמקום הגדה אנחנו נקרא מתוך הסטטוסים שלי בפייסבוק מהשנה החולפת. לחלופין ייתכן שנעשה סבב קריאה בהגדה שבו כולם – ללא אפליה – יקראו את המשפט ההוא שאף אחד לא רוצה לקרוא על "שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה", ואחר כך נשיר את "מה נשתנה" שבו הוחלפו כל המילים ב"שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה" (זה מסתדר! תבדקו!).

אבל כל התוכניות האלה ירדו לטמיון כשהתברר שהמשפחה דורשת סדר כהלכתו, וחלקים מסוימים במשפחה אפילו תובעים דרגת כשרות מסוימת (בסדר, נגיש את החמון על מגש חדש מהניילונים). בקיצור, אנחנו נערכים לתרחיש יום הדין: סדר פסח מסורתי, כולל הגדה בגרסה מלאה, סירי מרק בגודל שמונע את השתתפותי במבצע החזרת הציוד הצבאי הנוכחי, וכנראה גם קייטרינג כשר, ושאלוהים – אם הוא במקרה פנוי בתאריך הזה – יעזור לבלוטות הטעם של כולנו.

מבחינת גודל הדירה והשולחן – אין בעיה, אנחנו פשוט נשבור כמה קירות. מבחינת ניהול המשבר – להלן האירוע – אני עדיין מרגיש שאין לי הסמכות, הוותק או הידע לשבת בראש השולחן על תקן האב הגדול, להכתיב את קצב קריאת ההגדה, להורות על מזיגת הכוסות ולהטמין אפיקומן. איך אמרה שרה סילברמן? "אתמול כשליקקתי ג'לי מהאיבר של חבר שלי, הבנתי פתאום שאני הופכת לאמא שלי!" ובכן, אני עוד לא מסוגל להפוך לאבא שלי ז"ל – אפילו לא החורג ז"ל – גם אם אטבול זרת בכוס היין ואז אלקק תוך שאני מוביל מקהלה שצורחת "דם, ואש, ותימרות עשן". קטונתי. ייתכן שאקטון לנצח.

אז אולי מישהו אחר יישב בראש השולחן. דרושים מתנדבים. נפוטיזם – יתרון.

אבל אני יודע שבסופו של דבר זה יהיה אני – לא מלאך ולא שרף ולא אף אחד אחר במשפחה – שינהל את הסדר הזה. הסדר הראשון שלי כמבוגר אחראי. כפטריארך. ואני אשב שם, עם המשפחה המורחבת המצומצמת שלי סביבי, ואדע: זו הלהקה שלי. ילדיי, יקיריי, קרוביי ואהוביי. והם שיעמדו – ויישבו, ויקריאו, וישירו, ויחבקו, ויצחקו, וילכו הביתה בלי לפנות כלים – לאבותינו ולנו. ולי. ואני ארגיש משהו כל כך נכון.

ובסוף הערב אני אעבור ליד מדיח הכלים ואגיד לו: "חג שמח, בטלן. קדימה, לפתוח פה גדול. זה ייכנס".

raanan@y-i.co.il