{ }
ראשון 15 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ראובן שוורץ
    7 ימים • 13.04.2016
    חזקה מהרוח
    באוקטובר 2014, כששכבה מרוסקת על הכביש בחיפה, בדרך לניתוח חירום, אחרי שמכונית התנגשה בה בעוצמה בעוד היא רוכבת על אופניה - נראה שהקריירה הספורטיבית של גיל כהן ספגה פגיעה אנושה שממנה לא תתאושש. שנה וחצי אחר כך, לתדהמת הרופאים, הצליחה השייטת לא רק לחזור אל המפרשית מדגם 470, אלא גם להשיג את הכרטיס לאולימפיאדת ריו. משט הניצחון של גיל כהן - סיפור הקאמבק המרגש של הצעירה הנחושה, ששבה לים ולתחרויות הבינלאומיות, כנגד כל הסיכויים (עם פק"ל אופטלגין בסירה). בענף השיט מאמינים שזה לא סוף הסיפור: "אם תהיה הפתעה באולימפיאדה, היא תגיע ממנה"
    נדב צנציפר | צילום: ראובן שוורץ

    זה היה בירידה מרחוב פרויד בחיפה. אני זוכרת שלחצתי הכי חזק שאני רק יכולה על הברקסים באופניים, כדי לא להתנגש במכונית שבאה ממולי. כבר ראיתי את המוות ממש מול העיניים. אחר כך אני זוכרת רק מכה חזקה בבטן ואז איבדתי את ההכרה. אנשים שהיו שם סיפרו לי שפשוט התרסקתי על הכביש, שהבטן ממש התפוצצה לי, שלקחו אותי באמבולנס לבית החולים רמב"ם ושם עברתי ניתוח חירום. כשהתעוררתי, הבנתי מיד שאני בבעיה גדולה", משחזרת שייטת המפרשיות האולימפית גיל כהן את הרגעים שבהם השתנו חייה מהקצה לקצה.

     

    ב־11 באוקטובר 2014, בשעה 6:50 בבוקר, הגיעה כהן לאחת הירידות המסוכנות שמחברות את שכונת חורב לאזור חוף הכרמל בחיפה, שהסתמנה גם כנקודת הסיום בקריירה הספורטיבית המבטיחה שלה. השייטת הצעירה, שזכתה פעמיים בתואר אלופת ישראל ואף ייצגה את המדינה באולימפיאדת לונדון — יצאה לרכוב להנאתה על אופני שטח, בדרך לפגוש את קבוצת הרכיבה שלה, כשהתנגשה בחוזקה ברכב שהגיח מולה בצומת. בבית החולים, לשם הובהלה לצורך ניתוח חירום שבמסגרתו הוחלט לכרות לה את הטחול, נקבע לה תהליך שיקום ארוך, ואיש לא האמין שבסופו תחזור לשוט אי פעם.

     

    כשנה וחצי אחר כך, בקאמבק שאין דרך אחרת לתאר אותו אלא נס — הצליחה הספורטאית הנחושה לא רק לחזור לים, שאותו היא כל כך אוהבת, אלא גם להשיג את הכרטיס הנחשק לאולימפיאדת ריו 2016 בשיט מפרשיות מדגם 470. "כשהתעוררתי מהניתוח לא ידעתי אם אחזור בכלל לשוט", היא מספרת השבוע. "תיארתי לעצמי שאת ריו בטח אראה כבר מהסלון".

     

     

    עם השותפה, נינה אמיר, במשט שבו השיגו את הכרטיס לאולימפיאדה. "הגענו ממוקדות והלכנו על כל הקופה"
    עם השותפה, נינה אמיר, במשט שבו השיגו את הכרטיס לאולימפיאדה. "הגענו ממוקדות והלכנו על כל הקופה"

    צלקת למזכרת

     

    גיל כהן נולדה בקריית־ביאליק לפני 23 שנה, בתם הצעירה של סימה, 52, מנהלת מרכז לשיקום רפואי, וערן, 53, בעל חברה למערכות תקשורת. אחותה הבכורה, אור, 26, שעסקה מילדות בהתעמלות מכשירים וכמעט השתתפה באולימפיאדת בייג'ינג, היא כיום סטודנטית לחינוך גופני ופיזיותרפיה בוינגייט.

     

    כבר יותר מעשור שהיא מתאמנת, כמעט יום־יום, בים. כדי להירגע בין השיוטים והתחרויות, החלה לרכוב על אופניים בשנים האחרונות. כדרכה, הצליחה להצטיין גם בתחביב שאימצה והפכה עד מהרה לאלופת ישראל ברכיבת שטח, כביש ומרתון של 60 ק"מ. רק יום קודם לתאונה הקשה גם זכתה במרתון אופני הרים שנערך במגידו.

     

    "כמו בשיט, גם ברכיבות ארוכות יש את הקטע של הניתוק והשקט", היא מסבירה, "עם מוזיקה באוזניות, זה פשוט כיף. לפעמים, בסוף יום תחרות, כשבא לי לחשוב בשקט על מה שהיה בים, אני לוקחת את האופניים, עולה איזו עלייה, יושבת על הר וחושבת".

     

    אבל השקט הזה התנפץ באחת, כשמצאה את עצמה בשעת בוקר מוקדמת, שוכבת מחוסרת הכרה ומרוסקת על הכביש, בעקבות ההתנגשות החזיתית. "רכבתי על אופני הכביש שלי בירידה של רחוב פרויד", היא מספרת, "הגעתי לצומת בלי רמזור, והנהג, שלא ראה אותי, נסע בלי לעצור, למרות שזכות הקדימה הייתה שלי. הוא פגע בי במהירות של כ־45 קמ"ש, כשאני רוכבת מולו בכ־60 קמ"ש".

     

    בגיל 20 , עם החברות לנבחרת
    בגיל 20 , עם החברות לנבחרת

     

     

    סימה, אמה של גיל כהן, חיכתה לה לא הרחק מהמקום, כדי להצטרף אליה לרכיבה. "חיכיתי לה למטה ברחוב פרויד עם חבר לקבוצת האופניים. ראינו שהיא מתערכבת, אבל הוא הציע לי שנמשיך הלאה, והיא כבר תצטרף. התחלתי לדווש ואחרי עשר דקות קיבלתי טלפון מרמב"ם. שברתי שיא במהירות על רכיבת אופניים והגעתי לבית החולים. התמונה שלה, כשהגיעה לשם, לא יוצאת לי מאז מהראש".

     

    כהן הובהלה לניתוח חירום קשה, שבו נאלצו כאמור הרופאים לכרות לה את הטחול, שהתפוצץ מעוצמת המכה. "נשארה לי צלקת לאורך כל הבטן, מזכרת לכל החיים", היא מספרת. "תוסיף לזה עוד פריקה בכתף, שבר של עצם הבריח, בסיס האגודל שנשבר, קרעים ברצועות הקרסול ושבר בארובת העין. נאלצתי לעבור עוד ניתוחים, בעיקר בגלל השבר בבסיס האגודל, ועדיין לא החלמתי לחלוטין. הכתף שלי עדיין פרוקה וגם עצם הבריח בחוץ — בתכלס, בכל פעם שאני יוצאת לתחרות, גם הכתף שלי יוצאת לטיול שנתי".

     

    נשמע כואב.

     

    "כן, אני סובלת במהלך השיוטים, ולמרות שהרופאים נתנו לי מרשם למורפיום, אני בוחרת ללמוד להתמודד עם הכאב בלעדיו. בכל זאת, בסירת המנוע של המאמנים, שמלווה אותנו, יש תמיד פק"ל אופטלגין".

     

    כהן והאופניים
    כהן והאופניים

     

     

    מתי הבנת שהקריירה הספורטיבית שלך בסכנה?

     

    "כשהתעוררתי מהניתוח בבית החולים לא יכולתי לזוז בכלל, הבטן כאבה לי מאוד וגם היד התפוצצה מכאבים. במהלך האשפוז ביקשתי מהאחיות מורפיום כל הזמן. רציתי רק לברוח מהתסכול ומהכאבים הקשים אחרי התאונה, פשוט ללכת לישון. באותם ימים לא התחלתי אפילו לחשוב על האולימפיאדה ולא האמנתי בכלל שזה אפשרי. חשבתי רק איך אני חוזרת ללכת".

     

    מספורטאית אולימפית, הפכה כהן לשבר כלי ולא הצליחה ללכת יותר משלוש דקות ברציפות, לפני שפרשה לספסל כדי לנוח. "אחרי שחתכו לי את כל שרירי הבטן בניתוח, הבנתי עד כמה הם משמעותיים בפעילות יומיומית", היא אומרת. "בהתחלה לא יכולתי להרים אפילו כוס מהשולחן. מיד כשחזרתי הביתה התחלתי לעשות הליכות, כדי לחזק את הבטן. הסתובבתי ברחובות בלילות. הייתי הולכת כמה דקות ומתמוטטת מרוב כאב. לאט־לאט המרחקים הלכו והתארכו".

     

    למזלה של כהן, אמה, סימה, היא גם מנהלת מכון לשיקום רפואי בבית החולים אלישע בחיפה, מה שסייע לה מאוד בתהליך. "היתרון הגדול היה שיכולתי לעבור את השיקום אצל אמא שלי, כך שהיו לי למעשה 24 שעות שיקום ביממה".

     

    סימה: "היא עברה תאונה קשה, עם ניתוח גדול בבטן, לכן היה קושי בניסיון להחזיר אותה לכושר, אבל להימנע מעירוב שרירי הבטן. הודות להרבה מוטיבציה של גיל, הגענו לאן שהגענו, אבל עדיין היא מפורקת בכתפיים וקשה לה".

     

    גיל כהן אמנם ניצלה את הקרבה המשפחתית עד תום, אבל מודה שהייתה חולה מאוד לא ממושמעת. "לא הקשבתי לרופאים שלא אישרו לי לעשות פעילות גופנית בכלל ושיגעתי את אמא שלי, כל הזמן ניסיתי תרגילים חדשים. החלטתי לעשות כל מה שאני רק יכולה כדי לחזור לתפקד".

     

    מהר מאוד התחילה לפדל קצת על אופני כושר בבית, ונגד כל הסיכויים התחילה גם לגלגל את הרעיון לחזור לשוט. "אני זוכרת שבינואר, ארבעה חודשים אחרי התאונה, מאמן האופניים שלי שאל אותי אם אני רוצה לחזור לאופניים או לשוט. אני עדיין לא יודעת מאיפה הבאתי את התשובה, אבל אמרתי לו: מי יודע, אולי אפליג באליפות העולם בחיפה ואשיג שם את הקריטריון הישראלי שיאפשר לי להעפיל לאולימפיאדה, ניסיתי להאמין בעצמי בכוח, למרות שבאותם ימים זה לא נשמע בכלל ריאלי".

     

    הנהג הפוגע ניסה לדבר איתך מאז התאונה, בירך אותך על ההעפלה לאולימפיאדה?

     

    "המשפט עדיין בתהליכים, אבל לא, הוא לא ניסה ליצור קשר. גם ההורים שלי תוהים לפעמים איך זה שהוא לא מתקשר לשאול מה שלומי, אבל אני מבינה שמדובר באדם מבוגר שלא התכוון כמובן לפגוע בי".

     

    במאי 2015, שמונה חודשים לאחר התאונה הטראומטית, עם כתף פרוקה והרבה אמונה וכוח רצון, כהן חזרה לאהבתה הראשונה, הים. "דאגנו לצאת כשהרוח הייתה חלשה, ועדיין, כאב לי מאוד. לאט־לאט למדתי באילו זוויות כואב לי פחות לשוט".

     

    היא חזרה לנווט בהגה המפרשית כשהיא חלשה יותר פיזית, אבל בצד המנטלי, היא מספרת, הרגישה בכושר שיא. "למדתי להעריך את החיים. להגיד תודה על זה שאני מתפקדת, לא חולה או שוכבת בבית החולים. התאונה הזאת והעובדה שחיי ניצלו עזרו לי גם לקבל פרופורציות. הבנתי שזה ממש לא נורא ולא קריטי אם הייתה לי תחרות טובה יותר או פחות".

     

    מי שליווה אותה, תמך ועודד לאורך תהליך השיקום המפתיע היה יו"ר איגוד השיט לשעבר, יהודה מעיין, שמנהל כיום את מועדון השיט של הפועל תל־אביב. לדברי כהן, באיגוד השיט דווקא לא ממש בנו על קאמבק. "אני לא יודעת אם באיגוד האמינו בי או לא", היא אומרת. "איחלו לי כמובן בריאות ואמרו: תחזרי כשתוכלי, אבל בלי יהודה, שהתקשר כל יום לשאול מה שלומי, נתן לי גב חזק וחיכה לי בסבלנות, לא הייתי מתחרה היום. אין לי מלים להודות לו על כל מה שהוא עשה בשבילי".

     

    "זיהיתי כבר בגיל 14 שמדובר בכוכבת", אומר מעיין. "התקדמנו יחד ובגיל 20 היא הגיעה כבר ללונדון. אחרי התאונה התחלנו שוב מאפס".

     

    מעיין לקח את כהן כפרויקט אישי, כולל גיוס ספונסרים וציוד. "אם תהיה הפתעה באולימפיאדה, זה יהיה ממנה", הוא מצהיר. "לגילי יש יכולות טובות והתנאים של ריו מתאימים לה".

     

    קשר ים

     

    כהן נולדה לשוט. אביה, ערן, היה בצעירותו שייט בנבחרת ישראל והתחרה גם הוא במפרשית מדגם 470. כיום הוא מחזיק ביאכטה פרטית העוגנת במפרץ חיפה שממנה הוא יוצא להפלגות עם חברים ובני משפחה. שלא במפתיע, בכיתה ה' כבר החלה בתו הצעירה לקחת שיעורי בחירה בימאות.

     

    "היה לי רקע קודם, מהבית, כך שנכנסתי מהר מאוד לעניינים. כבר אחרי שני שיעורים, אמר לי מי שהיה המורה שלי, אלכס ספרוב: 'תבואי ביום שישי לחוג'. הוא גם הפך למאמן שלי במפרשית לנוער מדגם אופטימיסט".

     

    שנה לאחר מכן היא כבר נמנתה עם סגל נבחרת הנוער של ישראל, השתתפה באליפות אירופה וזכתה בתואר אלופת ישראל. בכיתה ח', אחרי שעברה לסירה מדגם 420 — הנחשבת סירת אימונים לקראת דגם 470 האולימפי — ולא מצאה פרטנרית לאימונים בחיפה, נאלצה לעבור לשייט בהפועל תל־אביב. המעבר גבה ממנה מחיר כבד שמעטות הילדות בגילה שהיו עומדות בו. "הייתי יוצאת מבית הספר לפני השעה 12 כדי לתפוס את הרכבת בתחנת חוף הכרמל בדרך לאימון", היא מספרת. "את ארוחת הצהריים שאמא שלי הייתה מכינה לי אכלתי מתוך קופסת פלסטיק במהלך הנסיעה. בשנה הראשונה המאמנת שלי הייתה אוספת אותי מהתחנה בתל־אביב. אחר כך כבר רכבתי לשם באופניים שקשרתי בתחנה, אבל בגלל שגנבו לי משהו כמו שבעה זוגות, לפעמים נאלצתי גם ללכת ברגל".

     

    בתיכון הצטרפה לכיתת הספורט בריאלי בחיפה, לצד תלמידים כמו כדורסלן הפועל ירושלים בר טימור ולירז אריאלי, ששיחק בקבוצת הכדורסל של מכבי חיפה. למרות האימונים האינטנסיביים והנסיעות המתישות, הצליחה להשיג תעודת בגרות מלאה.

     

    "היה לי ברור שאעשה בגרות וגם השגתי ציונים טובים", היא מספרת. "הייתי מתכוננת לבחינות בחו"ל לפני תחרויות, והלימודים היו גם הדרך שלי להתנתק מכל הלחץ סביבי. זה מעולם לא פגע בי מקצועית או הרס לי תחרות. הייתי חוזרת לארץ, ניגשת לבחינה, מסמנת וי על עוד מקצוע וממשיכה הלאה".

     

    אבל העיסוק הספורטיבי האינטנסיבי דרש ויתורים רבים, בעיקר בתחום החברתי. "הייתי חוזרת לפעמים בתשע וחצי בלילה מהאימון בתל־אביב. לרוב ההורים היו מחכים לי בתחנה, אבל לפעמים הייתי צריכה עוד לקחת אוטובוס הביתה. אני נורא אוהבת לטייל ולישון בשטח, כך שהשתדלתי להשתתף בכל הטיולים השנתיים. רק פעם אחת, בכיתה י"ב, ויתרתי על טיול של חמישה ימים בהרי אילת. לעומת זאת, למסיבות כיתה בקושי הגעתי, כי בימי שישי נשארתי בדרך כלל לישון בתל־אביב. אימון שיט בשבת הוא קריטי, כי אפשר לנצל את היום כולו, ולכן בסופי שבוע לא חזרתי הביתה, למשפחה".

     

    אז איפה ישנת?

     

    "לפעמים אצל המאמנת שלי, לינור קליגר, או שהתארחתי אצל הילדים האחרים ממועדון השיט. נדדתי".

     

    זה לא היה קשה מדי לנערה צעירה כל כך?

     

    "זה גרם לי להיות בוגרת יותר ואני בטוחה שהייתה לזה גם השפעה במישור הספורטיבי. בנסיעות לחו"ל, למשל, שנמשכות לפעמים גם כמה שבועות, כבר הייתי רגילה להסתדר לבד. זה חיזק אותי מנטלית".

     

    דרושה: אשת צוות

     

    החבר הקרוב ביותר של כהן הוא הים. כשהיא לא משייטת, היא גולשת בקייט־סרפינג (גלשן המחובר למצנח). לאחרונה סיימה גם קורס סקיפרים. הסערות לא מרחיקות אותה מהחוף. להפך. "כשיש סערה, אני רק מחפשת איפה לגלוש", היא צוהלת. "הים ממש לא מפחיד אותי. צריך פשוט לדעת איך להתמודד איתו ולומדים את זה במשך הזמן. חוץ מזה, אני הרי ימאית בדם".

     

    לא פחדת אף פעם?

     

    "בתחרות בספרד, שבסופה העפלנו לאולימפיאדה, היה ערפל ולא ראינו ממטר, אז פתחתי מצפן לבדוק זרמים וגלים וכיוונים. הסתדרנו. אדם לא מאומן שנזרק לתוך ערפל, בין הגלים, בטח היה מתחיל לרעוד. זה יכול להיות מלחיץ, כי לפעמים אין לך מושג איפה אתה נמצא בכלל. פעם גם ראיתי כריש באוסטרליה".

     

    אמא'לה.

     

    "הייתי בסירה והוא במים. זה לא הפחיד אותי לרגע".

     

    את לא חוששת שהחבר הטוב שלך יבגוד בך בריו?

     

    "לא, כי הוא ממש לא טיפוס בוגדני. וחוץ מזה, גם אם לא אצליח בריו או בתחרות אחרת, עדיין אמשיך לאהוב אותו".

     

    כהן זכתה פעמיים באליפות ישראל והפכה לסגנית אלופת העולם לפני שמונה שנים בדגם הלא אולימפי. ב־2008 עברה לשוט בדגם האולימפי 470 — סירה זוגית (הגאי ואיש צוות נוסף), בעלת גוף יחיד ושני מפרשים, שאורכה 4.70 מטר וממנו נגזר שמה — אבל התקשתה למצוא לה פרטנרית קבועה. עם דנה ממרייב הפליגה שנתיים, שבמהלכן סיימו במקום השני באליפות העולם לנוער ובמקום העשירי באליפות אירופה.

     

    ב־2011, אחרי שממרייב פרשה, ולקראת אולימפיאדת לונדון, שלחה כהן הודעה בפייסבוק לורד בוסקילה, שפרשה אחרי שזכתה במקום הרביעי במשחקים האולימפיים בבייג'ינג (יחד עם ניקה קורניצקי): "רוצה לחזור להפליג איתי? אני מבטיחה לך את ההגאית הכי טובה בעולם!" למרות שהחליטה להתמקד בלימודי המשפטים, בוסקילה ביצעה קאמבק. השתיים סיימו במקום הרביעי באליפות העולם באוסטרליה. אבל אחרי שהגיעו למקום ה־15 בלבד באולימפיאדת לונדון, למרות דיבורים מקדימים על מדליה אפשרית — פרשה בוסקילה סופית מעולם השיט.

     

    "היא התחתנה חודש לאחר מכן", נזכרת כהן. " לחתונה הגעתי עם קביים, אחרי שקרעתי את הרצועה הצולבת בברך במהלך אימון באופני שטח".

     

    אחרי שחזרה מלונדון, עברה כהן להפליג עם השייטת דניאל ממן, אבל אז נאלצה להתפנות ולטפל בפציעה בברך. "ביולי 2013 עברתי ניתוח בברך, עם שיקום של כמעט שנה. לא חשבתי בכלל על ריו, התנתקתי מהשיט".

     

    את הנחמה מצאה כאמור על הגלגלים. היא הצטרפה לקבוצת רכיבה בחיפה, "ולא מזמן כבר זכיתי בתחרות נג"ש (נגד שעון) בשטח, בכביש ובמרתון".

     

    מאיפה המשיכה לאופניים?

     

    "כילדה גם שיחקתי טניס וכדורסל. אני אוהבת לרוץ, אוהבת את השטח, לרכוב על אופניים, לטייל", היא מצטדקת. "התנועה של אופני השטח על הסלעים גם מזכירה לי את התחושה בסירה, על הגלים".

     

    כהן המשיכה לשוט עם ממן, במטרה מוצהרת להגיע לריו. ואז הגיעה אליפות העולם בחיפה. דווקא שם, בבית, כהן ספגה את האכזבה הקשה ביותר בקריירה. "זו הייתה התחרות הכי גרועה בחיים שלי מאז שהתחלתי להפליג", היא מודה. "היה עד כדי כך גרוע שאני אפילו לא זוכרת מה היה המיקום הסופי שלנו. זו הייתה נפילה שלקח לי הרבה זמן להתאושש ממנה. בדצמבר ישבתי לשיחה עם דניאל ושתינו החלטנו שזה לא עובד יותר".

     

    שוב נאלצה כהן לצאת למסע חיפושים. בדצמבר האחרון החלה לשוט עם נינה אמיר בת ה־17 — תלמידת כיתה י"א שפגשה במועדון בחיפה, שבו החלה לעבוד כמאמנת. התגלית הצעירה הוקפצה היישר מהנוער, אחרי ששייטה בדגם ה־420 ומעולם לא התחרתה בבוגרות. השתיים שטות יחד כשכהן, כהרגלה, על ההגה, בעוד אמיר משמשת אשת הצוות. "הגאית זה המוח בסירה. היא גם אחראית יותר וגם מחזיקה בהגה".

     

    התחרות בספרד, שבה השגתן את הקריטריון האולימפי, הייתה למעשה גם הראשונה שלכן כצוות?

     

    "כן, זה מטורף. שתינו הגענו ממוקדות, הלכנו על כל הקופה וסיימנו במקום התשיעי".

     

    ולאור ההצלחה עד כה, מה הן הציפיות שלכן לקראת ריו? חולמות כבר על מדליה?

     

    "עוד קשה לדעת. אחרי הכל, אנחנו מפליגות רק שלושה חודשים יחד. המטרות הריאליות בינתיים הן לעלות לשיוט הסופי, זה שבו מחלקים את המדליות. לזכות במדליה יהיה מעל המצופה, אבל כבר למדתי שהכל אפשרי".

     

    כדי לצאת למשחקים האולימפיים, על הספורטאים לעמוד בשני קריטריונים שנקבעים מראש על ידי היחידה לספורט הישגי של הוועד האולימפי, הישראלי והבינלאומי. אחרי שהשיגו את הקריטריון הישראלי, היו צריכות כהן ואמיר להשיג גם את הקריטריון הבינלאומי. בתחרות בספרד השתיים נלחמו מול שבעה צמדים נוספים מהעולם על המקום האחרון לשייטות, ואחרי שסיימו במקום התשיעי והגבוה ביותר מבין אותם צוותים — קיבלו את הכרטיס לריו.

     

    באותה תחרות בספרד השיג גם שחר צוברי את הכרטיס הנכסף לריו, בשיט בדגם ה־RSX, אחרי שניצח את הגולש נמרוד משיח. זאת לאחר עימות מתוקשר שהתפתח בין שני הישראלים במהלך התחרות, כשמשיח טען כי צוברי חסם אותו ונהג כלפיו בדרך לא אתית. כהן מסרבת להתרגש מטיעוניו של משיח. "אני חושבת ששחר עשה מה שהוא צריך לעשות", היא קובעת נחרצות. "זו הייתה התחרות האחרונה ביניהם, וזה חוקי ולגיטימי לשמור אחד על השני".

     

    זה גם מה שאת היית עושה?

     

    "בסיטואציה כזו הייתי עושה אותו הדבר. בכלל, אני מאוד מחזיקה משחר, ראיתי את ההתנהלות שלו מקרוב ואני מורידה בפניו את הכובע".

     

    סווטשירט ב־3 יורו

     

    למרות שהיא נמנית רשמית עם הסגל האולימפי לריו, כהן עדיין צריכה לממן את עצמה. היא מרוויחה 3,000 שקל בחודש כמדריכה במועדון השיט בחיפה ומתגוררת בינתיים אצל הוריה, בשכונת דניה בעיר. "אלמלא התמיכה הכלכלית של ההורים, לא היה לי סיכוי להצליח. אני לא קונה כמעט שום דבר שלא קשור לספורט. בספרד למשל התפנקתי על סווטשירטים מפליז בשלושה יורו".

     

    כהן כאמור מקדישה את עצמה לים. מעדיפה לגלוש בין הגלים ולא באינטרנט. "יש לי רק פייסבוק וזהו, לא אינסטגרם ולא טוויטר".

     

    מה עם חבר?

     

    "אין לי".

     

    את מוצאת את עצמך לפעמים יושבת מול הטלוויזיה? מה עם "האח הגדול", "הישרדות", נשמע מוכר?

     

    "לא רואה סדרות בכלל. בטח לא 'האח הגדול'. תן לי לטייל בטבע, אני מאוד אוהבת את הכרמל". •

     

    nadav4y@bezeqint.net

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 13.04.16 , 21:35
    ידיעות אחרונות