שני 28 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עומר ברק משתדל במוסך. תשע דקות רק להבין אחת ולתמיד איזה מכל הכלים הוא הג'ק. צופה ברחמים: בעל המוסך, ששון יצחק
    7 ימים • 13.04.2016
    גבר הולך לעיבוד
    אחרי שקרא את הסקר הקובע שגברים איבדו את היכולות הטכניות שפעם היו נחלתם, מתליית מדף ועד תיקון השקע, מחיסול עכביש תועה ועד החלפת מצת ברכב - עומר ברק, בחור שמתקשר לאשתו כשצריך להחליף נורה, יצא במסע לשיקום הגבריות האבודה. בתוכנית: קורס הנדימן, שיעור במוסך וסיבוב בנגרייה. בהישגים: הוא יצא מזה בחיים (די בנס) וחזר עם גב תפוס, ציפורן שבורה וכמה מסקנות מעניינות על הגבר של 2016 ומה אפשר להציל ממנו (רמז: לא הרבה)
    עומר ברק | צילומים: אילן ספירא

    אני מפנטז על הרגע הזה מאז שהייתי בן ארבע: אני עומד מתחת לאוטו גדול, חולצתי מדיפה ניחוח זיעה, דלק ומאצ'ואיזם טהור, פניי וידיי מלוכלכות מגריז ומעמל היום במוסך.

     

    צילום: אלי דסה

    צילום: אלי דסה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ומה אני אגיד לכם, העובדה שמולי עומדים שני גברים שריריים עם מבט מבועת בעיניים וצועקים: "אחי! לא! תוריד את האקדח!" — היא בהחלט חתיכת תוספת מבורכת לפנטזיה הזו.

     

    ה"אקדח", למקרה שתהיתם, הוא כלי עבודה שאנחנו, המוסכניקים, מכירים היטב. מלבד העובדה שברגע שאתה אוחז בו, רמת הטסטוסטרון שלך מזנקת ב־65 אחוז, תפקידו הוא, אה, נו, איך קוראים לזה. זאת אומרת, שיט, שלוש פעמים כבר הסבירו לי איך משתמשים במכשיר הארור הזה ומה בדיוק הוא עושה, והנה אני ניצב מולו ומרגיש בדיוק כמו דונלד טראמפ מול הרעיון של זכויות אדם: אני זוכר במעורפל ששמעתי על זה, אבל אין לי מושג מה בדיוק עושים עם הדבר הזה. זה אכיל?

     

    או־קיי, שנייה, הצלחתי להבין מה לא עושים איתו: לא מנופפים בו לכל עבר ולא מכוונים אותו על אנשים בעודכם שואלים, "מה זה עושה, תזכיר לי שוב?"

     

    בנגרייה של אליעזר גלבוע (מימין), מנגר ושר. כלומר רק מנגר, וגם זה בהצלחה מוגבלת
    בנגרייה של אליעזר גלבוע (מימין), מנגר ושר. כלומר רק מנגר, וגם זה בהצלחה מוגבלת

     

    את זה לא עושים, מתברר. מי היה יכול לדעת.

     

    ובכל זאת, עוד משחר ילדותי, ולמרות היעדר מוחלט של כישורים טכניים או סממנים כלשהם של גבריות, אני יודע בליבי שלזה בדיוק נועדתי. כל חיי עד כה הובילו בדיוק למקום הזה, עם הזיעה והאוטו והגריז כל השאר. וכך, שיכור מאדי דלק ונישא על גלי ההצלחה, שבמסגרתה לקח לי רק תשע דקות להבין אחת ולתמיד איזה מכל הכלים הוא הג'ק — אני מחליט לא לשאול יותר ופשוט ללכת עם הלב הגברי שלי. אחרי הכל, ממילא כבר יש לי אקדח ביד וחבל לא להשתמש בו. ולמרות שאני די משוכנע שככה בדיוק התחילה מלחמת העולם הראשונה, אני מכוון אותו לעבר האוטו וסוחט את ההדק עד הסוף.

     

    ובכן, להלן התוצאות: לאוטו, אם דאגתם, שלום. אני, לעומת זאת, מגלה באיחור מה שהאקדח היה צריך להיות מחובר למשהו ומתרסק במהירות שיא על הרצפה מההדף. האקדח — הכבד! — נוחת לי על רגל שמאל ואני מוכן להישבע שבתקופה היפה שבה עמדתי על שתי הרגליים היו לי עוד שתי חוליות בגב התחתון.

     

    אבל לא גבר כמוני יישבר. הו לא. שתי דקות אחר כך אני כבר על הרגליים. כן, כן, אני עומד והכל, ומייבב מעל הכיור כי ניסיתי לעשות פעולה פשוטה כלשהי עם פטיש ודפקתי לעצמי את האצבע.

     

    צילום: עמית שאבי
    צילום: עמית שאבי

     

    בסיכומו של עניין, 12 דקות אחרי שהתחילה הקריירה המפוארת שלי כמוסכניק, אני נאלץ לתלות את החולצה ולהגיע לשתי מסקנות עיקריות: האחת, לא אכפת לי מה תגידו, לפחות ניסיתי — ויצאתי הכי גבר שיש (שקט שם בקהל. לא להפריע עם הערות ביניים). השנייה: אני חייב להרים טלפון למניקוריסטית שלי, נראה לי ששברתי ציפורן.

     

    המנון לפטישון (או מה שזה לא יהיה)

     

    או־קיי, יכול להיות שאני הגבר הסטרייט היחיד בעולם שיודה בפומבי שיש לו מניקוריסטית (היא רפואית, רדו ממני) — אבל אני רחוק מאוד מלהיות הגבר היחיד שאין לו שמץ מושג מה לעשות אם האוטו נתקע. סקר ענקי, שנערך בבריטניה והתפרסם ב"דיילי מייל", גילה שגברים הם כבר ממש לא, אה, גברים. למעשה, אנחנו כבר די בנקודת האל־חזור.

     

    עובדה: 85 אחוז מהגברים האנגלים הודו שהם לא יודעים להחליף גלגל, 50 אחוז לא יודעים לתקן שקע חשמלי ורק 20 אחוז יודעים מה לעשות עם ברז מטפטף או עם סתימה בכיור.

     

    אין לי מושג מה אני מחזיק פה. שמישהו יקרא לאשתי
    אין לי מושג מה אני מחזיק פה. שמישהו יקרא לאשתי

     

    ואם האגו שלכם עוד לא שבור מספיק (וגם אם כן, כנראה אין לכם מושג איך לתקן אותו), יש תמיד את הנתונים הנפלאים האלה: 33 אחוז בלבד מהגברים הצליחו להרכיב רהיט כלשהו בשנה האחרונה, רק 37 אחוז יודעים לתלות מדף ויותר מ־50 אחוז (!) מהגברים מודים שאם יחדור עכביש הביתה, אין להם מושג איך להיפטר ממנו והם ייאלצו לעשות בדיוק מה שאני עושה בכל פעם שחרק חודר את חומות האבטחה שלי: לארוז ולעבור דירה.

     

    אודה ולא — טוב, בסדר, קצת — אבוש: אני עונה על הרשימה הזו במלואה. מעולם לא תליתי מדף, פתחתי סתימה, החלפתי גלגל או הרכבתי רהיט מאיקאה, אם כי אני מרגיש צורך לציין שפעם קניתי שם סט צלחות והצלחתי להוציא אותן מהקופסה ולשים אותן בארון לגמרי לבד. מובן שהמצב לא כל כך גרוע, כן? כשזה מגיע לדברים בנאליים, כמו החלפת נורה או תליית תמונה על הקיר, אני יודע את המלאכה ועושה את הדבר המסוקס והגברי היחיד שאפשר לעשות במצבים האלה: מבקש בנימוס מאשתי — היחידה בבית שיודעת איפה ארגז הכלים שלנו או שיש לנו בכלל ארגז כלים — שתעשה משהו בנידון.

     

    עכשיו מתברר שעל אף הנטייה שלי לחשוב שאין כמוני בעולם, זה לא רק אני. איפשהו במהלך 20 השנים האחרונות, דור שלם של גברים בכל העולם החליט שנמאס לו. לא עוד מקדחות, לא עוד מברגי פיליפס או פלומבות. אם אתם צריכים אותנו — אנחנו במטבח, מדברים על הרגשות שלנו ומכינים ראגו.

     

    זו כנראה הסיבה שרוב מוחלט של קורסי ההנדימן — התחנה הראשונה שלי בדרך להחזיר לעצמי את הגבריות שמעולם לא הייתה לי — המיועדים לגברים בישראל סגרו את שעריהם והשאירו עיי חורבות בדמות עמודי אינטרנט לא מעודכנים ומספרי טלפון לא מחוברים. הקורסים היחידים שתמצאו מיועדים לנשים בלבד. למה? אולי כי הן להוטות הרבה יותר מאיתנו לאזן את רמת הטסטוסטרון שלהן ואולי כי מישהו סומך על נשים שהן אשכרה מוכשרות לעניין הזה ויכולות ללמוד. מאיתנו, לעומת זאת, התייאשו מזמן.

     

    "אני אומר לך חד וחלק: אם מתקשר אליי היום גבר ומבקש ללמוד, אני מסרב", אומר לירן צדקי, סוג של אורים ותומים בתחום לימודי אומנות ההנדימן ואחזקת המקדחה בישראל. "אצל גברים צריך לעקור את השטויות ולעקור כל כך הרבה מיתוסים שגויים לפני שבכלל מתחילים ללמד אותם. נשים באות נקי, זה הרבה יותר קל ופשוט. בגלל זה הן גם קולטות את כל העניין הרבה יותר מהר".

     

    הוא רחוק מלהגזים, אגב. כיסאות כיתת ההנדיוומן שלו, בבית הספר אדם בירושלים, בתפוסה נשית מלאה, ועושה רושם שאני היחיד בכיתה שלא מצליח לקלוט בהסבר הראשון את ההבדל בין מקדחה לפטישון או מה זה, לכל הרוחות, דיבל ג'אם ומה עושים איתו. בזמן שאני עוד מעתיק את מצגת הפאוור פוינט, הבנות, שלהן זה השיעור הרביעי מתוך שמונה מפגשים, כבר תופסות את המקדחות (או הפטישונים, עד עכשיו אני לא מצליח להבדיל), קודחות במקצועיות קצת מפתיעה וקצת מעוררת קנאה בקירות הניסוי הפזורים בשתי קומות ובתוך שבע דקות מטכ"ליות תולות 16 מדפים ישרים כפלס.

     

    אני, לעומת זאת, מבזבז שלוש דקות שלמות בניסיון לקדוח בקיר ללא הצלחה, לפני שאני מבין שמה שאני מחזיק ביד זו מברגה.

     

    ובפעם הראשונה מאז שיצאתי לפרויקט הזה, העסק קצת מפסיק להצחיק אותי.

     

    כי מתברר שלהודות שאני לא יודע זה קל. החלק הקשה הוא להיכשל בזה בפועל. כי איכשהו, ולמרות שחשבתי שאני האחרון שיהיה לו אכפת ושבימינו גברים יכולים להיות בורים בנושאים מסוימים כמה שבא להם, אני קולט שמפעם בי איזה חלק שכלל לא ידעתי על קיומו — והוא אשכרה מתבייש ברכיכה נטולת הכישורים הטכניים שגדלתי להיות.

     

    "זה לא רק אתה", מנסה צדקי לנחם אותי. "גברים צעירים פשוט איבדו את החשיבות של העניין הזה. עבדתי כהנדימן כמה שנים, ואתה יודע מה? לפעמים היה מעליב לגלות בשביל מה גברים הזמינו אותי. היו מתקשרים אליי כשהייתה נופלת ידית של דלת, שזה מה? כולה בורג, כלום. בגלל שאני גם מלמד לפעמים, הייתי כל כך נבוך בשבילו שהייתי אומר לו, 'קח את הבורג, בוא תראה איך סוגרים אותו, תחסוך לך את ה־250 שקל'. זה דור שלם של גברים שפשוט איבד את הביטחון. זאת אומרת, לא חייבים להבין בהכל, אבל יש גבול למה שאתה לא יודע לעשות, לא?"

     

    אחי, חסר לך בורג

     

    ובכן, לפחות במקרה שלי, התשובה היא לא. יצוין שצדקי לא הראשון שמנסה ללמד אותי מה עושים עם כלי עבודה. קדם לו אבא שלי, הנדימן אמיתי משכמו ומעלה. היו לו תקוות גדולות, לאבא שלי, אבל בכל פעם שהוא ניסה להבריג בי תורה, הייתי קם אחרי שתי דקות וצועק שכשאני אהיה גדול, יהיה לי מספיק כסף כדי לא להתעסק עם החרא הזה.

     

    זה היה צעד לא בוגר — שלא לומר אידיוטי ממש — מצידי, בהתחשב בעובדה שכבר אז תיכננתי להתפרנס מעיתונות. ובכל זאת, מתישהו במהלך שני העשורים האחרונים, לא ברור איך או למה, נכרכו בראשו של דור שלם בישראל העבודות הגבריות הטיפוסיות יחד עם עוני ומעמד סוציו־אקונומי נמוך, והחלום התחלף באחת מלדעת איך להפעיל מקדחה, ללהיות מסוגל לשלם למישהו שיפעיל אותה בשבילך ויעזוב אותך בשקט.

     

    צחוק הגורל, 20 שנה אחר כך, אני לא גומר את החודש ואנשי מלאכת הכפיים הם ככל הנראה האריסטוקרטיה הגלובלית החדשה: בגרמניה מוכנים לשלם סכומי עתק לשרברבים, באנגליה מדווחים על מחסור במכונאי רכב ומציעים להם משכורות מטורפות, וגם בישראל, טוען צדקי, "אם אני אעבוד כהנדימן, אני לא אנוח דקה. אתה בכלל לא מבין כמה עבודה יש. אני יכול לא להפסיק לעבוד 24 שעות ולגבות סכומים מטורפים".

     

    "אין ספק שאנשים נהיו יותר מפונקים ומוכנים להוציא יותר כסף רק כדי לא להתעסק עם זה", מחזק אותו ששון יצחק, בעל מוסך מ.א.ש ברמת־החייל בתל־אביב. "יש הרבה יותר תקלות מטופשות. לפעמים גברים מתקשרים אליי עם תקלות שאני יכול לפתור להם בטלפון. הם אפילו לא פותחים מכסה מנוע לפני שהם מתקשרים. זה לא היה ככה פעם. אלוהים, תפתח מכסה מנוע! תסתכל! אולי זו בעיה פשוטה? אולי נקרע איזה חוט? אולי אתה יכול לפתור את זה בעצמך ולחסוך כסף? אבל גם את זה היום הם כבר לא עושים. הבן שלי עבד בחברת ליסינג והיו קוראים לו מתל־אביב לחדרה כדי להחליף מנורה ומחדרה לאשקלון כדי להוסיף שמן. זה כבר נהיה מביך".

     

    כאילו בהזמנה, ורק כדי שיהיה מביך אפילו יותר, אל המוסך מזדחלת בחורה צעירה בדייהטסו עם פנצ'ר בגלגל. מבלי לדעת את התשובה וכמו כדי להוכיח את הנקודה, ששון מתעניין מי החליף לה את הצמיג. "מה זאת אומרת מי?" היא משיבה, כמעט נעלבת. "ביקשתי עזרה מהשכן כדי להרים את הגלגל, אבל מי יחליף אם לא אני?"

     

    למעשה, ככל שהפרויקט הזה מתקדם, עושה רושם שאת החור האדיר שדור הגברים הזה קדח בשלומיאליות — נשים יותר משמחות למלא. נכון שב־2016, להגיד שאישה יכולה לעשות כל מה שגבר יכול זה טריוויאלי, ובכל זאת, הקלות שבה הן אימצו את היכולות הללו, בזמן שאנחנו הצלחנו לצמצם בתוך דור אחד את כישורינו הטכניים לכדי הקשת קוד נעילת הסמארטפון — בהחלט מעלה שאלות, ואני לא בטוח שאנחנו רוצים את התשובות עליהן.

     

    "בהחלט קורה פה איזה משהו לגברים", מאבחן יצחק. "הנה, בשבת הייתי בפארק עם האחיות שלי, ופתאום הגיעה מישהי מהקצה השני עם איזו גזייה קטנה ואמרה שלא עובד לה ושאלה אם אני יכול אולי לסדר את זה, וכל הזמן הזה בעלה עומד לידה ואומר בקול רם, 'עזבי אותי, אני לא מבין בזה, אני לא רוצה להתעסק עם זה, אני לא מבין בזה כלום'. עכשיו, תשאל אותי מה היה צריך לעשות שם".

     

    מה היה צריך לעשות שם?

     

    "לחזק בורג. בחיי. זה הכל. הוא נדהם מזה. האמת, גם היא נדהמה מזה. לפני 20 או 30 שנה, גבר לא היה מרשה לעצמו לבקש עזרה בלי לפחות לנסות קודם בעצמו, אבל יש איזושהי בעיה. היום אני יכול להגיד לך שהידע אצל גברים ונשים הוא פחות או יותר שווה, אבל זה בעיקר בגלל שגברים הלכו הרבה מאוד אחורה ונשים פשוט מדביקות את הפער".

     

    ניסור וטעייה (מפונק? אני?)

     

    בנגריית גלבוע, התחנה השלישית והאחרונה שלי במסע הזה, אני מגלה שאיבדנו הרבה יותר מאשר ידע. לא עברו ארבע דקות מרגע שלקחתי מסור לידיים ונתבקשתי לנסר איזו חתיכת עץ לא כבדה בעליל, ובדיוק כמו שקרה לי במוסך, אני מוצא את עצמי מתנשף ודואב ומתקפל ומסנן, "לעזאזל עם זה" בכמה אוקטבות שונות.

     

    כי — אין דרך להגיד את זה בלי להישמע מגוחך — אבל המסור פשוט לא עובד. לא ברור למה. הוא בידיים שלי, אני בסך הכל מבין את הקונספט ואפילו אין כפתורים או גרסה חדשה של ווינדוז שאפשר להאשים, ובכל זאת, חתיכת המתכת האומללה מסרבת לנוע, כאילו היא מוכנה לפעול רק בידי האומן שיודע איך משתמשים בה. אני מזיז את הידיים קדימה ואחורה, מפעיל את כל השרירים בגוף, מזיע ממאמץ, מנסה זווית אחרת ועוד אחת — וכלום. אחרי כמה דקות עבודה הצלחתי ליצור שריטה בעץ, ואני לא סגור על זה שהיא לא הייתה שם לפניי. בסוף אני מרים ידיים, מיוזע כגיא זו־ארץ המנסה לקרוא מטלפרומפטר ומתייאש, רק כדי שאליעזר גלבוע, נגר ומורה לנגרות זה 49 שנה, ינסר, בתנועה אחת מהירה וחסרת מאמץ, את החתיכה הסרבנית.

     

    "זה לא רק היכולות הטכניות", הוא מאבחן, בעודי בוחן בעניין את שבבי האגו שלי המפוזרים על הרצפה. "הדור הזה גם איבד את הסבלנות ואת הנכונות ללכלך את הידיים. באים לכאן אנשים שבחיים לא עבדו עם כלים, ומה שמדהים אותי זו המהירות שבה הם נשברים. זה פינוק. הם חשבו שאני אתן להם מברגה ובתוך שעתיים הם כבר יבנו ארון, אתה מבין? הם לא מוכנים לקבל את זה שזה מקצוע עם יסודות שצריך ללמוד, ושייקח להם שבועות או חודשים עד שהם ילמדו לבנות שרפרף".

     

    עם התובנה הזו אני מחליט להתעקש. לא לוותר. לא להתפנק יותר. אבל אחרי כמעט 20 דקות של שיוף מתיש וסיזיפי של חתיכת עץ, אני מתחיל לחשוב שאולי אנחנו לא הדור הראשון שאיבד את הגבריות, כמו הדור הראשון שאשכרה קיבל שכל. מה, התחרפנו? לעשות את זה כל היום? כי בינינו, לא משנה אם מדובר בהברגת גלגלים במוסך, בקדיחה בקירות גבס או בשיוף וניסור — אני חייב להודות: זה מאתגר, אבל לא העבודה הכי מסעירה שעשיתי. כלומר, זה לא מעניין ולא כיף. כמו לצפות בשידור חוזר של דיוני ועדת הפנים והגנת הסביבה בערוץ הכנסת (כן, ראיתי את השידור הזה. לא, אתם לא יכולים לשאול למה).

     

    שאלה של אנטומיה (של גריי)

     

    אולי בעצם זה העניין: שנים נתקעו אבותינו עם כל העבודות השחורות והמעפנות שאיש לא רואה ואיש לא שם לב אליהן ולאיש לא אכפת מהן (חצי שנה אני מחכה שמישהו יגיד לי איזה לבנים הפילטרים של המזגן המרכזי ואיך ניקיתי יפה, וכלום!) — ואנחנו הדור הראשון שפשוט זיהה את הבלוף.

     

    אולי, אם כבר, זה גם ההסבר לכך שתשעה מתוך עשרה גברים בסקר השיבו בחיוב לשאלה אם הם יודעים לבשל ושיותר גברים מאי פעם נכנסים למטבח: כי שם נמצאת ההכרה. כי האורחים שלך מתעלפים על קיש פטריות שעשית ברבע שעה, אבל טרם נמצא האורח שיטפח לך על השכם ויגיד, "פשש, אחי, הרשת נגד יונים שתלית? שמע, אני מחלק את החיים שלי ללפני ואחרי".

     

    אז כן, אני מודה: משהו קדום ואפילו פראי התעורר בי ברגע שהחזקתי ביד כל אחד מהכלים הכבדים האלה. ולמרות שהרבה פעמים המשהו הזה היה הגב שלי, אחרי שתופסים את העסק זה באמת לא מאוד מסובך ואין ספק שאנחנו, כמגדר, קצת הזנחנו את התחום בזמן האחרון. אבל מפה ועד לקשור בין היכולות הללו לגבריות של כל אחד מאיתנו? לא, זה מונופול שכנראה רק טוב שהוא הולך ומאבד מכוחו.

     

    ושלא יובן לא נכון: אחרי השבוע הזה אני סבור לחלוטין שגבר צריך לדעת להבריג גלגלים ולקדוח במקדחה. אבל לא כי אני חושב שזה באמת תורם לגבריות שלו, כמו שאני בטוח שזה די אידיוטי לשלם על קדיחת חורים בקירות 400 שקל.

     

    ואם כבר, אני לחלוטין לא חושב שזו טרגדיה נוראה אם הנשים יתפסו את מקומנו ויחליפו גז במזגנים, יפתחו את הסתימות, יחליפו את הגלגלים, יתלו חבלי כביסה ויעשו את כל שאר העבודות חסרות הברק והזוהר. אנחנו? אנחנו נעשה כביסה, נפסל עוגת שלוש שכבות וננסה פעם אחת ולתמיד להבין מה הקטע עם "האנטומיה של גריי", על כל 12 העונות הבלתי נגמרות שלה.

     

    את החלומות הכמוסים שקיימים בכולנו (טוב, אולי רק בי) על אספלט, גריז וכוסות חד־פעמיות של קפה שחור, ניאלץ לאפסן בבוידעם עד שנחזיר לעצמנו את הכישורים הנדרשים.

     

    או לפחות עד שנגמור לראות את העונה האחרונה של "אחוזת דאונטון", מה שיגיע קודם. •

     

    pudingmed@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 13.04.16 , 21:35