קרין, אחותי את

אני רוצה להיות נורא לא מקורית, ולדבר רגע על קרין גורן. זה קצת משמח אותי וקצת מעציב. משמח, כי כל מה שנוגע בקרין גורן משמח, ומעציב — כי הייתי ממש מעדיפה לטעום את העוגיות הטעימות שהיא אופה, ולדיון החשוב הזה יש טעם לוואי.

רציתי להתקשר אליה, אחרי שכולם כתבו מה שכולם כתבו, ולהגיד לה: "אחותי, שילכו להתנקנק כולם. לא מגיעים לך לקצה הקצפת!" אבל לצערי קרין לא אחותי, מעולם לא נפגשנו ואין לי את המספר שלה. היא מעולם לא הזמינה אותי לקינוח ואני לא שרתי לה אף פעם שיר אהבה שקוראים לו "סודות מתוקים שלי ושל קרין", למרות שזה יכול היה להיות להיט. הקשר בינינו נועד להתממש. השבוע מצאתי את בחירת ליבי, ולו היינו פנויות, הייתי כבר כורעת ברך ופשוט מציעה. כי אישה מושלמת היא אישה ששלמה עם עצמה. כן, תאמינו לקלישאות. אמרו אותן מיליוני פעמים, אולי כי הן נכונות. תוסיפו לזה גם כישרון לאפיית עוגת שמרים־חלווה, בלי לשרוף? ככה נראית בחירת ליבי. היינו יכולות לבלות לילות שלמים בדיון בסוגיה אם עוגיות חלווה ועוגיות טחינה הן אותו הדבר, ואם לא, למה.

ואם זה נשמע לכם משעמם, תסכימו איתי לפחות שזה יותר מעניין מלספר בדיחות על שמנים ברשתות החברתיות.

גורן

פעם אחת קרין הגיבה לטור שלי במייל. הלב שלי עף לשמיים ועניתי, והיא שלחה ציור של לב — ומאז הקשר נותק. מה שנכתב שם, בין לב ללב, שתינו בטח לא זוכרות. אני סנילית מלידה ואצלה כל שטח האפסון במוח ודאי שמור למתכונים, סודות מתוקים ותשובות ממש טובות לעיתונאים. ראיתם את פוסט התגובה שכתבה? האישה גאון. בניגוד למוזיקה, קונדיטוריה זה עסק מדויק, שיש בו נכון ולא נכון ואסור להשמיט אף פרט. אז קרין לא השמיטה, לא חסכה במילים כשהיא מפוצצת עוד ועוד בלונים ריקים שלעגו למשקל שלה — ועוד עשתה את זה בסכין חמאה.

ולמרות שאין לי פרומיל מהדיוק שלה, עקומה שכמוני, אנחנו די דומות. כי גם בהיותי אקורדיון, כזה שמתרחב ומתכווץ ומתרחב, בכל הגדלים כולם, אני זוכרת לאכול. זאת לדעתי חלוקה ממש מוצלחת למיפוי המין האנושי: אלה ש"שוכחות לאכול" — ואלה ששוכחות שהן רק הרגע אכלו, הרעבות תמיד, ציידות העונג הבא. אלה, כלומר אנחנו, לא מחויבות לבצקים או סוכרים. זה יכול להיות מרק כרוב או סיר של שוקולד מותך, לא משנה, העיקר התיאבון. אני אישית מעדיפה את הסיר עם השוקולד, אבל גם אם אוכל 20 סירים, אף פעם לא באמת אהיה שבעה. גם בשיא ההצלחה, אסור להרגיש בשיא, כי אז מפסיקים לטפס — אבל כן חשוב לשמוח. כן חשוב לחוות סיפוק אמיתי. רק אז באמת אפשר ליהנות ממרק כרוב משובח, ולהיות בשליטה על הבחירות שלנו.

שמחת החיים של ילדה כזאת, שקוראים לה קרין, עם שמלות קצפת ונעלי מיני מאוס בוהקות, משובבת את נפשי. אהבתי גם את הלבוש הלא מתנצל. אחותי, את לא אשת פראדה ולא גברת ארמני, ואם כבר צו אופנה, שיהיה לשים פס. במקום שבו מצפים ממך לרקוד בלט לצלילי חליל מסוים, בואי לרקוד איתי זומבה מודרנית לצלילי חצוצרה לא מכוונת. עדיף בשמלה אדומה מנוקדת.

לא הופתעתי מכמות הטלפונים שקיבלתי בבוקר שאחרי פרק הבכורה. מתברר שיש המון גופי תקשורת בארץ ושכולם מחברים בין קרין לביני, כי שתינו מהזן הזה שלא שוכח לאכול. כולם התעניינו לדעת מה אני, כשמנמונת עם נטיות הרזיה, או להפך, מרגישה כשמעליבים את אחותי. חיפשו בי פמיניזם. חיפשו שמנמניזם. חיפשו כל מיני אג'נדות שאין לי, כי אני לא מרגישה שזה מקומי לייצג אחרים. הרגשתי נבוכה כששאלו אותי עלייך. עלינו. גימגמתי משהו והתיישבתי לכתוב את מה שהתפקשש, כי אני בסך הכל אישה שמאוד אוהבת נשים שאוהבות את עצמן. שרוצה שגם הילדה שלה תהיה כזאת. שהיא תגדל לעולם פחות שטוח, אחרי שכבר מזמן הוכיחו שהעולם עגול ועדיין יש מי שמתעקש.

ורק מילה לאלה שמזנים את ערך המילה, ועוד בשפה שאני כל כך אוהבת. עגול זו לא קללה, יא מקולקלים! גם שטוחה או דיקט לא. קללה זה להיוולד ציני, לכתוב טורי ביקורת מכוערים, שמבזים את מוסד העיתונות. לפרסם הגיגים שנונים על הלבוש של קרין גורן, בניסיון מיוזע להצחיק, רק כדי לקבל לייק. יש לכם ילדים? עד כמה אתם לא מסוגלים לאהוב את עצמכם, שכל כך דחוף לכם לשנוא אחרים? ביקרתם פעם במחלקה לבריאות הנפש ופגשתם אנורקטיות? הסתכלתם למושא העלבון שלכם פעם אחת בעיניים?

ואם כבר, הדיון הוא בכלל לא על שמנה או רזה. האקורדיון שלי, למשל, נד בכלל בין בריאה להתמכרותית, ואתם אף פעם לא רואים אותי באמת! אני יכולה להיות רזה וחולה, להירקב מבפנים ולרמות מבחוץ. איך תתמכרי לכורסת הטלוויזיה, עם חבילת בראוניז מדי ערב וחלה עם חמאה בבוקר, ובכל זאת תשדרי לעולם רזון מופתי? לא רוצה להכניס לאף אחת רעיונות לראש, אבל מעורבים בזה כדורים וקוראים לדיאטה הזאת בולימיה. כשעישנתי, הייתי דקיקת מראה ובעלת חזות ספורטיבית, שכמעט לא נושמת כשהיא עולה במדרגות. אהבתם לצלם אותי בבגד ים. הגיע הזמן שתיקחו אחריות על מה שיוצא לכם מהפה. לפעמים משתלשל משם חבל תלייה קטן.

ואת, קרין אחותי, לגמרי שורדת. אם הצלחת לעצבן מישהו רק מעצם קיומך, את כנראה ממש־ממש קיימת. פעם סיפרת בראיון שבכל בוקר את עושה אימון, ועזרת לי לקבל החלטה שגם אני. עליתי על נעלי ספורט וירדתי מהעצלות ומההתמכרות לסדרות טלוויזיה שאפיינו אותי שנים.

את עושה, כמו שגלי עטרי שרה, רק מה שאת אוהבת. ואין לי הרבה חוקים בחיים, מלבד אולי זה. כמה אני מעריצה אנשים שלא מרצים אחרים. נשים שלא מתנצלות. לוחמות חופש אמיתיות, כמוך. זאת מלחמה שלא יוצאים אליה עם רובים, או מילים, אלא עם אבקת סוכר וקמח תופח. נכון, הסוכרים הם נושא חם עכשיו, אבל כמו דברים אחרים לא בריאים, כמו אייפון, וויסקי או מרירות, הכל עניין של מינון.

במקביל, חשוב להבין שאין גוף אחד שהוא נכון. שכמו שאין תבנית אחת של פנים שמייצגת את מדד היופי, כי לפעמים דווקא האף הטיפה מוארך עושה את כל הטוויסט, כך גם אין מידה אחת שהיא התקן. שבשביל באמת להיכנס לכושר, דרושה חוות דעת מקצועית, שם מודדים לנו את אחוזי השומן, מכניסים למשוואה, וזה בטח ובטח לא עניינו של אף אחד.

חשוב לפתח את יכולת ההקשבה שלנו לעצמנו. לדבר יותר על בריאות, פחות על נראוּת. לעודד נשים חזקות לטוס על החיים שלהן, כי כבר עברו הימים ההזויים שבהם חילקו את הטובות לטייסים.

ואיפה הצנזורה כשבאמת צריך אותה? צאו לנו מהספרים והשירים ולכו לחפש בפייסבוק. שם מסתתרים אויבי העם האמיתיים. יש אנשים ששכחו את האנושיות שלהם ברחם. על כאלה אין לי רחמים.

agvaniot@gmail.com