"להגיד לנשים של הבנים שנפלו לפרוש כנפיים ולעוף לחיים חדשים זו המתנה הכי טובה שאנחנו, האמהות, יכולות לתת"
ליד קברו של קצין השריון נתן כהן אמרה אמו לימור לארוסתו טל: "את צריכה למצוא אהבה חדשה". אלמנתו של הטייס ארז פלקסר, מירב, חששה בהתחלה לתת לאם השכולה לשחק עם נכדה הפעוט: "בסוף אביבה הבינה שאנחנו לא השלוחה של הבן שלה" . ליאורה חסון נאבקה כדי שיכירו בחברתו של בנה גיא, ליהי, כאלמנת צה"ל: "הרגשתי מחויבות להרים את הילדה הזו על הרגליים" . אמהות ובנות זוג שאיבדו את יקיריהן, ומלוות על ידי עמותת "אור למשפחות", מדברות על הקשר המורכב והמיוחד בצל השכול
כשאיה בת הארבע אחזה בידה של ליאורה חסון, בצעדת הבקעה שבה השתתפו שתיהן לפני כמה שבועות, גאתה התרגשותה של האם השכולה. איה היא בתה של ליהי לוי, שהייתה חברתו של גיא חסון עד ליום שבו נהרג במלחמת לבנון השנייה. שנה וחצי לאחר נפילתו החל רומן בין ליהי לבין חברו הטוב של גיא, בן לוי, שגדל איתו במושב נעמה שבבקעת הירדן. לפני חמש שנים התחתנו והביאו לעולם את איה ואת עברי, כיום בן תשעה חודשים. "ליוויתי אותה בהיריונות", מספרת ליאורה חסון. "התיצבתי בבית החולים כשילדה, וכבר בתחילת האמהות של ליהי היה לי חשוב להגדיר במדויק את מעמדי: אני לא סבתא שלישית, אלא דודה של ילדיה. לא רציתי להידחף בין שתי הסבתות. רציתי להשאיר להן את המקום שלהן ולמצוא לעצמי מקום משלי. לשמחתי, ליהי איפשרה לי".
כשאורי בן השלוש וחצי נסע בפורים עם סבתו אביבה מביתו בהרצליה לביתה בחיפה, לא הייתה מאושרת ממנה. מה שנראה מובן מאליו ביחסי סבתא־נכד הפך מורכב מאז שאביו של אורי, בנה של אביבה, כבר לא נמצא פיזית בחיי שניהם וגם לא בחייה של מירב, אלמנתו. רב־סרן ארז פלקסר בן ה־31 נהרג לפני שלוש שנים בהתרסקות מסוק הקוברה שהטיס, ומאז תופרות החמות וכלתה את הקשר ביניהן בחוטים דקיקים. "לא ידעתי את נפשי כשמירב נתנה לי לקחת את אורי", אומרת אביבה פלקסר וחיוך מתישב על פניה. והכלה מסבירה: "היום אני משחררת את אורי יותר בקלות, אבל רק ללילה אחד", מסבירה הכלה.
לטל אילוז ולארוסה, קצין השריון נתן כהן, לא היו עדיין ילדים, אבל היה להם תאריך לחתונה. שמלת כלה, אולם, די־ג'יי. אמו של נתן, לימור, אירגנה כבר את מקומות הישיבה באולם, קנתה בגדים חגיגיים ואז, במבצע צוק איתן, הכל התרסק. צלף מבית חאנון פגע בסרן נתן כהן והרג אותו. הקשר בין השתיים נשאר חזק ומיוחד. "אני רוצה נכדים ממך", אומרת האם השכולה לארוסתו של בנה בכל פגישה שלהן. אילוז משיבה לה בחיבוק.
7 קילומטרים עם איה
ליאורה חסון, אביבה פלקסר ולימור כהן, שלוש אמהות שכולות שלצד האבל העצום על האובדן, לא מפסיקות להשקיע מחשבה ואנרגיות בטיפוח היחסים עם הנשים שאהבו בניהן בחייהם הקצרים. "ליהי יכלה להגיד לי, 'עד כאן. מעכשיו לי ולבן לא מתאים שתהיי בחיים שלנו', ואז הייתי לוקחת צעד אחורה", מבהירה ליאורה. "כשהם התחילו לצאת, בעלי ואני הבטחנו להם שתמיד נהיה לצידם ושלא יהססו לפנות אלינו לעזרה והתכוונו לכל מילה, כי הרי ליהי בשבילנו היא חלק בלתי נפרד מגיא. כשליהי ובן הודיעו לנו שהם מתחתנים, ליהי ביקשה שאוביל אותה לחופה יחד עם אמה. הסכמתי והתרגשתי. כשהתקרב מועד החתונה החלטתי לא ללוות אותה. חשבתי שהיא צריכה להתחיל משהו חדש לגמרי, בלי העבר. בחתונה שמחתי מאוד בשבילה והיה בי גם כאב עצום על הפספוס של גיא.
"במשך השנים לימדתי את עצמי מינונים, וזה היה תהליך ארוך ולא פשוט. היום בראש הרשימה שלי עומדים הילדים שלי ואחר כך ליהי, בדיוק כמו שבראש הרשימה שלה עומדות אמה וחמותה ואחר כך אני וכך זה צריך להיות", מסבירה חסון.
אמה של איה מודה שבתה הקטנה לא מתעסקת בהגדרת מעמדה של ליאורה חסון בחייה. "לפני כמה ימים איה סיפרה לי שדיברה עם נויה, חברה שלה מהמושב, ופסקה בנחרצות שליאורה אוהבת אותה יותר מאשר את נויה, וזה הספיק לה. היא יודעת שיש לה מקום מאוד מיוחד אצל ליאורה. ביום הצעדה לא יכולתי לצאת והדמות הראשונה שעלתה לי בראש כמחליפה הייתה ליאורה. ידעתי שיהיה להן כיף ביחד. איה לא הרגישה טוב במהלך הצעדה וליאורה סחבה אותה על הגב והסבירה לה על פרחים שראו בדרך. אני מסתכלת על התמונות של שתיהן ומתמוגגת. הקשר המיוחד הזה מאוד משמח אותי", אומרת ליהי וחסון מאשרת כל מילה. "האמון שקיבלתי מליהי ומבן שאיפשרו לי לקחת את הבת שלהם לצעדה של שבעה ק"מ הוכיח לי שצדקתי בדרך שבחרתי".
לפני שלוש שנים, כשהפכה לאם שכולה, חשבה אביבה פלקסר שכחמותה של מירב וכסבתא של אורי היא תסתדר בלי שום בעיה. "אחרי שארז נהרג הלכתי לשיחה עם פסיכולוגית והשאלה הראשונה שהיא שאלה אותי הייתה איך היחסים שלי עם האלמנה. הופתעתי. לא הבנתי למה היא מתעכבת על העניין הזה. חשבתי שמירב ואורי הם המשפחה שלי, אבל מתברר שזה לא כזה פשוט", היא מציינת מיד בתחילת שיחתנו.
מירב פלקסר (33), כלתה, מנסה להסביר: "הורים שאיבדו את בנם ונותר ממנו נכד חושבים לעיתים, אולי שלא במודע, שהם יכולים לפצות את עצמם עם הנכד הזה. הם משליכים עליו את כל העולם שהיה להם ולא מבינים שהוא ילד חדש שאמו תגדל אותו לא כמו שהם גידלו את ילדם, אלא בדרכה שלה. בנקודה הזו יחסים בין חמות לכלה עלולים להסתבך. אחרי הרבה זמן הבנתי שחייבים להשלים עם העובדה שמות הבן יותיר חלל שלנצח לא יתמלא על ידי הנכד. במקרה שלי אביבה הבינה בסופו של דבר שאני ואורי לא השלוחה של הבן שלה. ארז אכן מחבר בינינו ואנחנו חלקים שלו, אבל אורי איננו כמוהו. זה מסע שגם אני כאלמנה וגם אביבה כאם שכולה עשינו, כל אחת לבדה".
מירב וארז הכירו במסיבה ונישאו שנתיים לפני שנהרג. "התאהבתי באביבה בגלל הישירות והכנות שלה", מספרת מירב. "היא לא עושה חשבון ואומרת מה שהיא חושבת. ארז היה סגור נורא ושאלתי את אביבה המון שאלות על הילדות שלו. הוא אהב את הקשר שנוצר בינינו. שלוש שעות אחרי שהודיעו לנו שנהרג היא הגיעה מחיפה לבית שלנו בהרצליה, חיבקה אותי והבטיחה שלא אהיה לבד והיא תעזור לי. אביבה, שבעלה נפטר מהתקף לב כשהייתה בת 39, אמא לארבעה ילדים, ציפתה שאני אתמודד עם האובדן כמוה, ולאט־לאט גילתה שאנחנו מאוד שונות. בהתחלה הייתי צריכה יותר להילחם על צורת האבל שלי, אבל היום אני מרגישה שהיא מקבלת אותי בלי לשפוט, אלא רק לתמוך".
חמותה ממקדת את הדברים: "לי לא היה זמן להתאבל על זאביק, בעלי. לא דיברתי עליו עם הילדים. רציתי שהם ימשיכו בשגרת חייהם כאילו הוא לא מת. לא היו לי כוחות לשקוע בכאב על מותו ורציתי להגן על ילדיי, ואילו מירב נשארה בתוך הכאב על ארז. בהתחלה לא כל כך הבנתי את זה. בימים הראשונים היא התמוטטה. במשך שנה ההורים והחברות שלה לא השאירו אותה לבד. אני, לעומתה, חזרתי מיד אחרי השבעה לעבודה שלי כאשת מכירות באלביט, יצאתי עם הילדים לטיולים, הסעתי אותם לכל החוגים והמסיבות, כאילו כלום לא קרה לנו.
"בשבעה הסתכלתי על אורקל'ה, הנכד שלי, שהיה בן ארבעה חודשים, והרגשתי שאני רוצה לגדל אותו כמו את הילדים שלי. מההתחלה רציתי להיות איתו לבד, אבל רק כשהיה בן שנתיים מירב שיחררה לי אותו והוא בא אליי פעם בחודש־חודשיים. היה לה קשה, היא דאגה ופחדה, אבל בסופו של דבר איפשרה לי לנסוע איתו לחיפה. בשנה הראשונה הגעתי להרצליה שלוש פעמים בשבוע, אחר כך ירדתי לפעמיים, רק עכשיו קצת נרגעתי. אני חושבת שמירבוש הבינה את הערך המוסף שלי. חברות הזהירו אותי שלא אעיר יותר מדי הערות במה שקשור לחינוך של אורי, אבל היה לי קשה לשתוק והיו תקלים קטנים. למשל, הלב התכווץ לי בכל פעם שראיתי את אורי מול הטלוויזיה. אני לא גידלתי ככה את הילדים שלי והערתי למירב. היא הסבירה שאורי לומד הרבה מהטלוויזיה ולא הזיזה אותו מהמסך, לקח זמן עד ששמתי לב שיש לו אוצר מילים גדול בזכות ההקשבה לסיפורים שמסופרים שם ולמדתי לראות גם את הצד הטוב שבזה".
מירב, עובדת סוציאלית במקצועה, העדיפה שלא להכנס לעימותים, השתדלה לא להיעלב מההערות, ועם השנים אף הבינה את הדרך שעשתה חמותה. "העניין העיקרי הוא לקבל את הבחירה איך לחיות עם ובלי ארז וכמה לגעת במוות שלו. אני הלכתי לטיפול ושם פרקתי את הקשיים שלי. ארז כמעט ולא דיבר על אבא שלו, כי אמא שלו לא דיברה עליו. הוא לא היה מחובר לכאב על האובדן ואני לא רציתי שכך יהיה עם אורי. אני מדברת איתו על ארז, ובהתחלה לאביבה היה קשה מתוך החשש שזה יכאיב לאורי, אבל כשהמשכתי, היא הרגישה חופשייה לדבר איתו גם.
"חודש אחרי שארז נהרג אביבה אמרה לי שהיא רוצה שביום השנה נוציא ספר לזכרו וסיפרה שהתחילה לכתוב. נחרדתי מהרעיון להנציח אותו עכשיו, כשהבן אדם בקושי נקבר. לא יכולתי להבין איך כותבים עליו הספדים, כשאני עוד בכלל לא יכולה להאמין שזה קרה. התנגדתי להוצאת ספר. היא כעסה, אבל למרות שהיה לה מאוד חשוב להנציח את הבן שלה, קיבלה את בקשתי. זאת הייתה מין מלחמה על האבל שעם הזמן אני לומדת לשחרר.
"ב־11 במארס השנה הייתה אזכרה לארז", ממשיכה מירב. "אביבה אירגנה טקס בבית הקברות ואחריו הרצאה באוניברסיטת תל־אביב, בחדר שחנכו על שמו. אני לא הייתי מעורבת ורק כשהכל היה סגור היא שלחה לי סמס ויידעה אותי. הייתי בשוק. אמרתי לה שזה הזוי. אין סיכוי שאחרי בית הקברות אוכל לשמוע באוניברסיטה הרצאה על חוכמת ההמונים ואני מבטלת הכל". חמותה מנסה להסביר שבסך הכל רצתה לצקת תוכן לאזכרה. "הבנתי שזה בא מכוונה טובה", אומרת מירב, "אבל לא ראיתי את עצמי שומעת הרצאה באוניברסטה אחרי בית הקברות. היה לה קשה לקבל שמבחינתי זה בסדר אם באזכרה של ארז אנשים רק יעמדו ליד הקבר וישתקו ולא יהיה שום תוכן", היא מבהירה, ולאחר מכן מתכנסת בעצמה. לוקח לה זמן לחזור לדבר על בעלה המת.
באזכרה דיברה האם השכולה, ובין היתר באה חשבון עם חיל האוויר. היו שאמרו שאזכרה אינה המקום המתאים לומר דברים קשים. "גם למות זה קשה. זו אמא שלו והיא אמרה מה שהיא מרגישה", מסכמת מירב ומבקשת שלא להיכנס לנושא.
כבר בתום ימי השבעה לקחה על עצמה אביבה פלקסר משימת חיים והחלה לתחקר את נסיבות תאונת מסוק הקוברה שבה נהרג בנה. כלתה לא הצטרפה למסע שנמשך עד היום. "היה לה חשוב לדעת מהי העמדה שלי. אמרתי שאני בעד חשיפת האמת, אבל אני לא יכולה ולא רוצה להיות מעורבת בזה. רציתי רק להיות בטוחה שהיא לא מחפשת נקמה. שתינו הרי יודעות שאת ארז שום דבר כבר לא יחזיר אלינו", מדגישה מירב.
גם ליאורה חסון יודעת שלעולם לא תראה יותר את בנה ומבחינתה ליהי, חברתו, היא החיבור אליו. רס"ל (מיל') גיא חסון, 24, שהיה בשירותו הסדיר לוחם בגדוד 50 של הנח"ל, נהרג מפגיעת טיל נ"ט ב־13 באוגוסט 2006, יום לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה. בראשה של חסון הידהד ללא הרף המשפט שאמר לה בנה בשיחת הטלפון האחרונה ביניהם: "אמא, תשמרי על ליקוש". בשבילה הייתה זו צוואתו ולה היה ברור שכך תעשה.
"המפקד שלו סיפר לי שעשר דקות לפני שגיא נהרג הוא אמר שמכאן הוא לא נוסע הביתה אלא לקנות טבעת לליהי. לצערי הוא לא הספיק. גיא רצה למסד את הקשר ואלמלא המלחמה הזאת, היא הייתה הכלה שלי", אומרת חסון ומנסה להסתיר את הדמעות. "כשבאו להודיע לנו על נפילתו רצתי לבית הקפה שהוא וליקוש הקימו במושב. היא שמעה את בשורת האיוב, נפלה לרצפה ובכתה בכי קורע לב. חיבקתי אותה ומאז אני מרגישה צורך לגונן עליה, להוציא אותה מהתהום שלתוכה נזרקה. הרגשתי מחויבות להרים את הילדה הזו על הרגליים. היום אני יודעת שזה בא קצת על חשבון שלושת הילדים האחרים שלי. השבר שלנו היה כל כך נוראי ולא יכולתי לחשוב שאעבור את התקופה הזו בלעדיה. רציתי לחבק אותה ודרכה לחוש את גיא. כל נגיעה שלי בליהי הייתה כאילו נגעתי בגיא.
"בחודש הראשון היא ישנה אצלנו בבית עם החולצה של גיא ואחר כך חזרה לדירה שלהם בחצר שלנו. כבר בשבעה החלטתי שאני חייבת לתת משמעות לחיים המשותפים שלה עם גיא וכשקמנו התחלתי במאבק כדי שמשרד הביטחון יכיר בה כאלמנה כיוון שלמעשה הייתה הידועה בציבור שלו. הם חיו ביחד במשך שנתיים, היה להם חשבון בנק משותף, הקימו עסק יחד ושבוע לפני שנהרג החליפה במשרד הפנים את כתובתה לכתובת במושב נעמה. לאחר חצי שנה של מאבק היא הוכרה כאלמנת צה"ל. זה היה רגע של אושר מזוקק, של: וואלה, גיא, עשיתי מה שביקשת.
"כל הזמן חזרתי ואמרתי לה, 'ליקוש, כשתרגישי שאת יכולה - תקומי'. כשמלאה שנה לנפילתו של גיא אמרתי לה, 'צאי לחייך, תקימי משפחה'. היה לי ברור שלא אמנע זאת מילדה בת 21 שעולמה חרב עליה. מה היה יוצא לי מלראות אותה שומרת אמונים לגיא שלעולם כבר לא יחזור? למה שהיא תהיה אומללה?" מסבירה חסון.
הן גרות במרחק כמה בתים במושב נעמה ומדברות זו על זו וזו אל זו באהבה גדולה. "המאבק של ליאורה למעני הוא ממש לא מובן מאליו" משחזרת ליהי (30), סטודנטית לחינוך מיוחד. "בימים הכי קשים שלה היא גייסה את כל הכוחות כדי שיכירו בי כאלמנת צה"ל. לא יכולתי להיות איתה בזה. הייתי מרוסקת. הייתי אז נורא צעירה ולא הבנתי את כל מה שהיא עושה, רק עם השנים הבנתי את המסירות העצומה הזו".
השמלה כבר הייתה מוכנה
טל אילוז, קצינה בחיל הים, הייתה במעמד דומה עד לאותו יום נורא, 22 ביולי 2014, שבו נהרג ארוסה נתן. השניים כבר קבעו מועד לחתונתם: 19 באוקטובר 2014. אך אילוז, בניגוד ללוי, לא הוכרה כאלמנת צה"ל. "ניהלנו אורח חיים דתי, לא גרנו יחד, לא פתחנו חשבון משותף בבנק, ולכן אני לא הידועה בציבור של נתן", מסבירה אילוז, ואמו, כמעט חמותה, לימור כהן, מחבקת אותה ארוכות ומבטיחה להמשיך להיאבק למענה בניסיון לשכנע את משרד הביטחון כי העובדה שחתונתם הייתה אמורה להתקיים שלושה חודשים אחרי שנהרג ושהיו בעיצומן של ההכנות לקראתה היא הוכחה לא פחות טוב ממגורים יחד של ידועים בציבור.
"שנינו גדלנו במודיעין, אבל הכרנו כשהיינו בני 18", מספרת אילוז (25). "היינו ארבע שנים וחצי יחד. נתן גידל וביגר אותי. כמה חודשים לפני צוק איתן, כשהיינו בחופשה ברומא, הוא הציע לי נישואים. כשחזרנו סיפרנו להורים. הם נפגשו, סגרנו אולם, די־ג'יי, צלם ואפילו שמלת חתונה כבר הייתה לי, אבל נתן לא הגיע לרגע שכל כך חיכינו לו". אמו של נתן מתבוננת בה, נוגעת בצמידים שעל ידה, אותם קיבלה במתנה מבנה, ובולעת כל מילה שיוצאת מפיה. "אני כל כך אוהבת את טל", היא אומרת ושתיהן מחייכות. "אני שומעת סיפורים על יחסים קשים בין אמהות שכולות לבין הכלות או החברות של הבנים שלהן, כאלו שמתרחקות, מנתקות מגע, או לא מאפשרות לראות את הנכדים, וזה כואב לי. הכלות שקועות באבל שלהן או רוצות להתחיל חיים חדשים וזה בסדר, אבל למה להרחיק את ההורים? טל הייתה אצלנו בת בית מאז שהיא ונתן התחילו לצאת ועד היום. בהלוויה בעלי אמר לנתן בסוף ההספד שלו, 'ואת הארוסה שלך נמשיך לראות כבת השלישית שלנו'. אחריו טל הספידה ואמרה, 'אני הבת השלישית של ההורים שלך ואמשיך להיות חלק מהמשפחה'. זה היה הלם כי הם לא תיאמו בינהם את הדברים, אלא אמרו בדיוק מה שהרגישו.
"כבר בשבעה אמרתי לה שאנחנו רואים בה בת, אבל אם קשה לה והיא רוצה להתנתק, זו זכותה ונבין אותה. האמת שבתוך תוכי התפללתי שזה לא יקרה, ולשמחתי טל נמצאת איתנו הרבה. בתום השבעה, כשהיינו בבית העלמין, ליד קברו של נתן, התקרבתי אליה ולחשתי לה, 'עכשיו את צריכה לבקש ממנו שישחרר אותך ומהר למצוא לך אהבה חדשה כי ממך אנחנו רוצים נכדים'".
וטל מוסיפה: "שמעתי את לימור ובכיתי נורא על הכל, על שאיבדתי אהוב ועל החיים שלי בלעדיו. בהתחלה זה מוזר. את מגיעה לבית שתמיד הגעת אליו בשביל נתן ופתאום הוא איננו וצריך להבין שהאין הזה הוא לנצח. מבחינת המשפחה שלו אני הייתי זאת שעברה איתו את השנים האחרונות בחייו. הוא חי בי, דיברתי כמוהו והתנהגתי כמוהו וכשבאתי אליהם, באיזשהו אופן זה היה כאילו הוא גם בא איתי. אני באה הרבה, מתייעצת עם דוד, אבא של נתן, ומדברת עם לימור על דברים אישיים. ארבעת האחים שלו חברים טובים שלי ואנחנו אפילו רבים ומתווכחים כמו אחים", היא אומרת, ולראשונה מתחילת הראיון צוחקת צחוק מתגלגל.
אמו מספרת לה שבכל ערב שישי, כשהיא מדליקה נרות, היא אומרת לנתן: "אתה הלכת, עכשיו תדאג לטל מלמעלה, תכוון אותה שתמצא מישהו טוב". אילוז מסבירה לכהן שזה לא פשוט: "כל התוכניות שלי לעתיד היו עם נתן וביום אחד זה נגמר. הרגשתי ריקנות ענקית, שאלתי את עצמי איך בונים את החיים, איך נרפאים. לאט־לאט החלטתי לקחת את עצמי בידיים, להתבגר לבד, לפנות את עצמי לקשר, אבל קשה לי, זו תחרות עם מלאך מושלם. לארוסות ולכלות שכולות יש שני לבבות: לב אחד שלי נשאר לנתן ולב שני יהיה לבן הזוג הבא שיהיה לי, צריך ללמוד לחיות עם שני לבבות".
שמחה בתוך העצב
כמי שמודעת לקשיים העצומים שאיתם מתמודדים אלו שעטפו את ההרוגים הקימה סא"ל (מיל') עירית אורן גונדרס את עמותת "אור למשפחות". לפני כחודש אירגנה כנס שבו השתתפו כ־400 אמהות שכולות, כלות וחברות, ובמהלכו הוצפו המשתתפות בפינוקים כגון טיפולים קוסמטיים, עיצוב שיער, מניקור ופדיקור, בתקווה שיוכלו לשים בצד לכמה שעות את העצב העמוק שבחייהן. היום צפוי להתקיים אירוע שאירגנה אורן לכאלף הורים שכולים. להקת מחול ולהקת מתופפים תשמח את הנוכחים ולאחר כך יצפו בהקרנת בכורה של סרט "ילד טוב ירושלים" בסינמה־סיטי בגלילות.
ביום שלפני יום הזיכרון מתכננת אורן כנס נוסף לכ־200 נשים שיכלול מסאז'ים, ריקודי זומבה ועוד. "למחרת הארוע, שבו ישימו להן לק אדום על הצפורניים, הן יניחו זר על קבר בניהן והן יבואו ממקום של העצמה. לפעמים דברים שטחיים כמו לק הם העמוקים ביותר ומחברים לחיים. לקראת פסח, החג הכי משפחתי שלנו, אני מקבלת אינספור טלפונים ממשפחות שכולות שמתמודדות עם הכסא הריק של הבן, מאמהות שנשארות לבדן בליל הסדר כי הכלה שלהן שכחה אותן בבית. זה עצוב וכואב. אני מוצאת להן מקום בבתי מלון, רק שלא יהיו לבד עם הכאב הנוראי. בארועים שאני מארגנת אני אומרת לנשים: 'תרחפו לכמה שעות, תיהנו, זה בסדר. זה לא אומר שאתן שוכחות את הילדים, את הבעלים או החברים שאינם איתכן. אני רוצה לחזק ולמלא אותן באנרגיות", אומרת אורן, ומצהירה שמשאלתה היא לחולל שינוי בתפיסת השכול ולאפשר שמחה בתוך העצב.
"הקמתי את העמותה אחרי מלחמת לבנון השנייה במטרה להעצים הורים שכולים", מספרת אורן. "במהלך השנים, כשהקשר שלי עם אמהות שכולות העמיק, שמעתי הרבה על מערכות יחסים ביניהן לבין הכלות או החברות של הבן. הבנתי שיש שם לא מעט מהמורות. עם נפילת הבן מתעוררות שאלות כמו היכן לקבור אותו - האם בעיר שבה מתגוררים הוריו או במקום שבו התגורר עם אשתו, איפה יושבים שבעה, איזה אופי יישאו האזכרות וכו'. האם והכלה מתאבלות כל אחת בדרכה, וכל אחת מהן חושבת שהכאב שלה עז יותר. לעיתים הן באות ממנטליות שונה ונוצרים מתחים. ישנם מקרים שהאלמנה התחתנה וההורים השכולים לא ראו זאת בעין יפה, או כלה שלא מבינה כיצד משפחת בעלה המת עורכת חתונה לאחותו ותוהה האם סיימו להתאבל עליו. לפעמים זה מגיע לקיצוניות, כשסבתא לא רואה במשך שנים את נכדיה בגלל מתח עם כלתה. ישנן חברות שלא חזרו לעצמן מאז מות החבר בצבא וישנן, כמובן, אלו שהצליחו ליצור מערכות יחסים טובה. בכנס הזה רציתי להראות שלא צריך לעצור את החיים מלכת, אלא לתת מקום לדרך החדשה שבחרו הכלות והחברות ולא לשכוח את האמהות".
בקול חנוק מדמעות אמרה ליאורה חסון למאות המשתתפות בכנס: "יש לי ארבעה ילדים, וכשאיבדנו את גיא קיבלנו למשפחתנו עוד ילדה, את החברה שלו. תלמדו לשחרר, תנו לנשים ולחברות של הבנים לעוף לחיים חדשים. הן אף פעם לא תשכחנה את הבנים. להגיד להן לפרוש כנפיים זו המתנה הכי טובה שאנחנו, האמהות שלהם, יכולות לתת".
המחשבה הזו התרוצצה בראשה של אביבה פלקסר כבר בימי האבל הראשונים, והיא עדיין מייחלת לרגע שבו תקים כלתה משפחה משלה. "בסיום השבעה אמרתי, 'מירבוש, תצטרכי למצוא מישהו. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאורי יגדל כבן יחיד. היא לא הבינה איך אני מסוגלת להגיד משפט כזה. מבחינתי ארז נמצא בזיכרון ובלב שלה ושם הוא חי, אבל היא בראשית חייה ואני רוצה שיהיה לה הכי טוב שאפשר".
את מירב העיסוק בענין מביך. "אביבה נורא רוצה שאכיר מישהו ואומרת את הדברים בלי פילטרים. הסברתי שאני חושבת על העתיד ומנסה להמשיך הלאה. לאחרונה סיפרתי לה בכלליות על חבר שהיה לי כמה חודשים והיא נורא התלהבה, שאלה איך הוא ומהו. ניסיתי להגיד לה שזה באמת משמח, אבל זה גם קשה ומורכב. כשאני איתו טוב לי וגם מאוד קשה ועצוב לי. אמרתי לה שכשהיא תפגוש אותו יהיה לה קשה ושתתכונן לזה. בסופו של דבר זה לא קרה כי זה נגמר, אבל אני מבינה את הדאגה שלה לחיים שלי".
לימור כהן בטוחה שהמפתח ליחסים טובים עם הארוסה הוא כבוד. "ההבנה שכל אחת מאיתנו עוברת את האבל ומתמודדת עם החיים בדרכה. אין מתכון אחד, ואנחנו חייבות לכבד את הבחירה של החברה או של הכלה, אחרת נהיה אומללות", היא מדגישה.
ליהי לוי מנסה להתבונן מדי פעם מהצד על הקשר שלה עם אמו של חברה המת ואומרת לעצמה, "עשינו את הבלתי אפשרי. הקמתי משפחה ובניתי את ביתי ליד ההורים של גיא והם קיבלו אותי. אנחנו מתראים הרבה, או בגינה הציבורית שנמצאת ליד הבית שלהם או כשהם באים לבקר. כשבן ואני חשבנו לגור במושב, חששתי שלהורים של גיא יהיה קשה עם זה. כנראה שליאורה קראה את המחשבות שלי. היא יזמה איתי שיחה והבהירה שהיא תשמח עם כל החלטה שלנו ותחבק אותנו אם נחליט להישאר בנעמה. זה מאוד הרגיע אותי. אנשים אומרים לי שזהו קשר מורכב, אבל אני לא מגדירה אותו ככה, הקשר זורם בטבעיות וזה בזכות ליאורה שידעה להוביל אותו כך. אני מרגישה שזכיתי", מסכמת לוי וחסון מעירה שמבחינתה אין מילה יותר מדויקת מהמילה "זכיתי".
לפנייה לכתב/ת 
