תהיה בנאדם

שיא הרגש. פנים שכמעט מתפוצצות מרוב שמחה ומולן כאלה שמתעוותות מרוב תסכול או אכזבה. הרגש המתפרץ - זהו אחד היתרונות הבולטים של שער ספורט. פה הסיפור חד, מוחלט, זה לא הדלפה מוועדה בכנסת, או הכרזה של פוליטיקאי נכלולי. פה העסק מאוד ברור. יש מנצחים, יש מפסידים ולפעמים הכל מוכרע בשבריר שנייה. לתוך פריים אחד אנחנו מקבלים בנאדם שנמצא על הקצה שלו ומשדר רגש טהור, מזוקק. שמחה, אכזבה, זעם.

השבוע קיבלנו שלושה שמחים במיוחד (זהבי, וארדי וכריסטיאנו) ושניים מתוסכלים במיוחד (ברדה ומסי).

אבל איזה שיא רגש מציג לנו מסי? גם אחרי שברצלונה שלו, הקבוצה הכי טובה בעולם, עפה ברבע גמר ליגת האלופות, כל מה שהצלמים מצליחים ללכוד זה את קלישאת היורד־שפוף־מהמגרש. הבנאדם גאון, עילוי ומגה־סטאר שהפופולריות שלו חוצת גילאים ומגדר. אבל עדיין יש בו משהו מופנם ויותר מזה - באג בכל הקשור בעניין החמקמק הזה שנקרא כריזמה. מגיע משחק כמו זה שלשום מול אתלטיקו מדריד ופתאום הוא נראה מנותק, כמעט אפאתי. גם במהלכו וגם בסיום. אולי הניתוק הזה הוא מה שהופך אותו למה שהוא, ואולי זה אותו ניתוק שמאפשר לו להרגיש את הכדור ואת המגרש שונה מכל בן אנוש אחר – הרי ראינו אותו בעבר מסתובב על הדשא בספק־בטלה משועממת ולפתע מדהים במבצע שומט לסת – אבל זה גם מה שמעצבן חלק מאוהדי הספורט, כולל אלה שבצד שלו. החבר'ה רוצים לראות ממסי קצת רגש.

אם כריסטיאנו הוא הדוגמן הכי מוחצן בסביבה, ואת מראדונה ראינו פורץ בבכי בגמר מונדיאל, אצל מסי אנחנו מקבלים (בעיקר בהפסדים) לא פעם מבט מרוחק ותודו שזה קצת מבאס. כי גם כשאתה הכדורגלן הכי טוב בעולם ולפעמים נדמה שהגעת לפה מכוכב אחר, אנחנו מתים לראות אותך ברגע אנושי. מה כבר ביקשנו, קללה עצבנית פה, דמעה שם, לא יותר. את המס הזה לאוהדים, אפילו מסי צריך לשלם מדי פעם.