פסח הוא כנראה החג הפופולרי ביותר בקרב משפחות יהודיות, ואין כמעט משפחה, רחוקה מהמסורת ככל שתהיה, שלא יושבת לסעודת ליל הסדר. הסיבה פשוטה: חג המעלה על נס את החירות מתיישב בדיוק בתוך עולם הערכים המערבי־מודרני שלנו. הרי ממילא כולנו חוגגים את החופש שלנו כל הזמן: החופש להיות מי שאנחנו ולעשות מה שאנחנו רוצים.
אבל אם החופש פירושו לעשות כרצוננו, נהיה חייבים לשאול מהו בדיוק רצוננו. לא במובן של מושא הרצון, אלא של מהותו: מאיפה הוא בא? מי שולט עליו? האם הוא עצמו חופשי? אם נחשוב על זה, נגלה שפעמים רבות מה שאנחנו רוצים אינו אלא ייבוא של רצון מבחוץ (אופנה, השפעה חברתית), שפעמים רבות איננו שולטים ברצוננו (התמכרות, התאהבות), וממילא שלעיתים קרובות רצוננו איננו חופשי.
הפילוסוף ישעיהו ברלין נתן לנו ניסוח יעיל להבנת הבעיה מולה אנחנו עומדים. לפי ברלין יש שני סוגי חירות: חיובית ושלילית. חירות שלילית היא חופש מאילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאיתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים מבחינה שלילית. חירות חיובית היא יכולתנו לפעול על מנת לממש את עצמנו או להגשים את הייעוד שלנו. אפשר לומר שחירות חיובית משמעותה פעולה בהתאם לרצון האמיתי שלנו.
המילה "אמיתי" היא מילת המפתח. הדוגלים בחירות חיובית מאמינים שלא כל רצון שלנו הוא אותנטי, ושפעמים רבות, גם אם אין עלינו כל כפייה, אנחנו פועלים בצורה שאינה חופשית משום שאנחנו לא נאמנים לאמת. עבור הסבורים כך הסרת כל אילוץ חיצוני מעל האדם אינה מספיקה כדי שיהיה חופשי, ועליו לטפח ולפתח את עצמו מעבר לכך.
סיפור יציאת מצריים מגלם במדויק את אידיאל החירות החיובית. בני ישראל יוצאים ממצב של כפייה קשה, אולם הם לא עוברים למצב של חופש חסר גבולות. הם מיד נכנסים לברית עם האל, שבמסגרתה הם מתחייבים לחוקים ולהגבלות רבות. והנה, דווקא המחויבות למצוות מתפרשת על ידי המסורת כחירות: "אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" אמרו חכמינו, וריה"ל קבע: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".
בפסח בני ישראל יוצאים מעבדות לפרעה ועוברים לעבדות לאלוהים. אלא שהעבדות לאל נחשבת במסורת לחירות משום שהוא מקור האמת, ולכן חירות אמיתית תיתכן רק בחיים המותאמים למצוותיו. רק כך יכול לממש אדם יהודי את עצמו ואת ייעודו.
אלא שרעיון החירות החיובית טומן בחובו סכנות לא מעטות. כפי שאנחנו משלים עצמנו בקשר לחופשיות רצוננו, אנחנו יכולים באותה מידה להשלות את עצמנו באשר למקור האמת או לייעוד שלנו. בנוסף, ייתכן שמי שסבור שהוא מחזיק בידו את המפתח לחירות אמיתית ירצה לכפות עלינו להגשימה, לאלץ אותנו, לכאורה, להיות חופשיים. וכבר היו דברים מעולם.
עם זאת, כשאנחנו יושבים לשולחן הסדר כדאי לזכור שזה הרעיון המרכזי של פסח: לא חירות מתוך אנרכיה, אלא דווקא מתוך חובות ומתוך משמעות. גם אם אלוהים כבר אינו מקור האמת בשבילנו, כדאי לנו לבחון האם יש ברעיון הזה ערך. בכל דור ודור חייב אדם לשאול את עצמו האם הוא באמת חופשי. √
ד"ר תומר פרסיקו הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן והמנהל האקדמי של מדרשת עלמא
(מאמר שני בסדרה)
