"אנשים חושבים שאם נכנסתי להם לסלון דרך המסך, זה סימן שהם קנו אותי"
אליאנה תדהר נפרדת מ"גאליס", הסדרה שהפכה אותה לכוכבת הילדים הגדולה בישראל, אבל מסתערת עלינו עם הסרט "גאליס קונקט" והמופע "אקסטרים על גלגלים". בכל זאת, אם תשאלו אותה, היא הייתה שמחה לקצת פרטיות וליותר זמן איכות ביתי עם החבר הצמוד
זה קרה באמצע היום, בלב תל־אביב, בבית קפה הומה שבו אליאנה תדהר הקפידה לשבת עם הגב לרחוב כדי לא למשוך תשומת לב. היא נעמדה, שיחררה את הכפתור העליון במכנסי הג'ינס, הפשילה אותם קמעה והציגה לראווה את הסימן הכחול, הענקי, שמעטר את בטנה.
אמאל'ה, מישהו החטיף לך?
"לא, זו מזכרת קטנה מהחזרות ל'אקסטרים על גלגלים'. עוז זהבי הניף אותי באוויר, ופיספסתי את הנחיתה. אבל זה בקטנה. זה נראה כואב יותר ממה שזה באמת. חוויה".
את לא חוששת שאיזה צלם פפארצי יתפוס אותך עם המכנסיים למטה?
"אני הרבה יותר מוטרדת מאנשים רגילים שתופסים אותי על חם. הייתי בחתונה של חברה, העמסתי קרפ על הצלחת ובאמצע הביס גברת אחת נעמדה מולי עם מצלמה. אמרתי לה 'אפשר, בבקשה, לא לצלם אותי כרגע?' אז הגבר שלצידה אמר 'כשאת בטלוויזיה אני לא מבקש ממך רשות לצלם אותך'. מרוב שזה היה הזוי הקינוח נתקע לי בגרון. הסברתי שבטלוויזיה אני במוד של צילום, אני שחקנית, כאן אני אדם פרטי. נראה לי שאף פעם לא אצליח להתרגל ל'תחושת המוצר'. אנשים חושבים שאם נכנסתי להם לסלון, דרך המסך, זה סימן שהם קנו אותי".
בפסטיגל של השנה שעברה אירעה תקרית מפורסמת, כשבמהלך הפסקה בת רבע שעה תדהר לא הספיקה להצטלם עם כל הילדים שעטו עליה ואחת האמהות אמרה לבתה "תעזבי אותה, היא סנובית".
הכחשת? הסברת מה קרה?
"לא יכולתי. בכיתי שעה. "אמא יקרה, קנית כרטיס לפסטיגל, אז תיכנסי לראות את המופע".
תדהר (23) היא כוכבת הילדים הגדולה ביותר בישראל. נקודה. מאחוריה שמונה עונות של "גאליס" (בתפקיד דני, בת זוגו של יונתן, "המיועד") ובפסח היא תפרוץ אלינו מכל פינה. גם ב"אקסטרים על גלגלים", שיעלה בחיפה ובחולון, וגם בתפקיד הראשי בסרט "גאליס קונקט". למרות זאת, שיטוט מהיר בגוגל מגלה שעדיין יש הטועים באיות שמה וכותבים אליענה.
"אמא שלי אשמה", היא מחייכת. "היא רצתה לקרוא לי טלילה, אבל אחיי היקרים הטילו וטו. בשלב השני אמא התאהבה בשם איזבל וגם אותו אחיי פסלו. את השם אליאנה, שלא קשור ל'אלוהים נענה לתפילותיי' הם אישרו וכך הצילו את חיי. כששאלתי אותה מה זה אליאנה אמא אמרה, במבטא הרוסי שלה, שפעמיים א' זה מצוין".
ביישנות יומיומית
אמה אאידה ("כמו האופרה"), ילידת לטביה, היא בעלת קליניקה לאסתטיקה רפואית בשיכון דן, שבה עובד גם יאיר, בעלה. "יש לי אחות אחת מהצד של אמא, שלושה אחים מאבא ואני היחידה המשותפת לשניהם", היא מספרת. "מצד אחד גדלתי כמו בת יחידה ומצד שני, בגיל 11 כבר הפכתי לדודה. יש לי עשרה אחיינים. אנחנו כמו משפחה מרוקאית, אבל אשכנזית".
"זגורי אימפריה" במהדורה תל־אביבית?
"לגמרי. בגרסת המיונז".
היא זוכרת את עצמה כילדה ביישנית, "עם שיער חום חלק, נמשים ושמלות מלמלה שתמיד נראו כאילו אמא שלי גנבה אותן מחלון ראווה, ובארוחות המשפחתיות כמעט ולא דיברתי. אבל ברגע מסוים, כשתפסתי אומץ, עליתי על השולחן ושרתי את 'מלך האריות'. כבר אז אהבתי את הז'אנר של מחזות הזמר שראיתי בווידיאו. הביישנות בחיי היומיום לא עברה לי", היא מודה, "אבל היא נעלמת כשיש לי קהל. בבית הספר השתתפתי בכל החוגים האפשריים, אבל די מהר נשרתי מבלט והתעמלות אמנותית ונשארתי עם ריקוד, שירה ומשחק. אחר כך הצטרפתי ללהקת 'השכנים של צ'יץ', שממנה עברתי ללהקת הצופים ובגיל 12 התחלתי ללכת לאודישנים".
זה לא גיל צעיר מדי?
"זה מה שרציתי ולשמחתי, הוריי זרמו איתי. לא ספרתי כמה פעמים שמעתי 'לא', יש מצב שהמוח שלי בהכחשה, אבל אני זוכרת את האודישן לסדרה 'זומזום' שנערך באולפני הרצליה. למדתי את הטקסט באדיקות וכשנכנסתי לחדר פרצתי בבכי מרוב התרגשות ולא יכולתי להוציא אף מילה מהפה. לא הופתעתי כשאחרי שבועיים צילצלו והודיעו לאמא שלא התקבלתי. מאותו היום הכנסתי את עצמי למנגנון בריא. כשאני הולכת לאודישן אני לא חושבת 'הלוואי שאתקבל', אלא 'הלוואי שאעשה את הכי טוב שלי כדי שיראו ויכירו אותי. ואם בסוף גם אתקבל - סבבה'. הבנתי שהבחירה בשחקן מסוים תלויה בכל כך הרבה גורמים שלא קשורים אליי".
זו תובנה בוגרת לבת 12.
"עובדה. ניתקתי את עצמי מהתוצאה כדי להתרכז בדרך, בידיעה שהתוצאה תגיע בזמנה. אחרי האודישנים הראשונים המלהקים כבר הכירו אותי והזמינו אותי לעוד אודישנים. אבא שלי נרתם לזה במשרה מלאה, לא רק בתור הנהג הפרטי שלי. הוא היה גם זה שעזר לי ללמוד בעל פה את הטקסט. כשאמא שלי קראה אותו יחד איתי, המבטא הרוסי שלה הפריע לי להתרכז. אבא ביטא כל מילה בהטעמה, כאילו שהוא מקריא את מגילת העצמאות, וכמעט כל יום, ברגע שסיימתי את ארוחת הצהריים, הוא הסיע אותי לאודישן וממנו הסיע אותי לצופים".
אף פעם לא נשברת?
"היו רגעים שבהם שאלתי את עצמי, 'למה את צריכה את הלחץ הזה? גם ללמוד לבגרות, גם להדריך בצופים וגם להתרגש לקראת אודישן', אבל המשכתי. דוד שלי מצד אבא הוא שחקן, שמוליק סגל, ורציתי להיות כמוהו, לשחק בהבימה. למדתי במגמת תיאטרון בגימנסיה הרצליה וקצת לפני הצבא, כשחברותיי התחילו למלצר, העדפתי לעבוד כסדרנית בבית ליסין. באותה תקופה הוצג המחזמר 'אביב מתעורר', צפיתי בו באובססיה, ידעתי מתי בדיוק כל שחקן לוקח נשימה. כשההצגה הסתיימה וכולם ניסו להידחף לחדר האמנים כדי לראות את נינט, ראיתי שכל השחקנים האחרים, שעבדו לא פחות טוב ממנה אבל היו הרבה פחות מפורסמים, יצאו מהבניין שברחוב פרישמן, מול הפלאפל, עלו על האופניים שלהם ונסעו הביתה, כשהריח של הפלאפל מלווה את הגלגלים".
מה זה עשה לך?
"הבנתי שזה לא תקין. כבר אז התחברתי יותר לצד של אלה שמדוושים באופניים. הרגשתי שלעמוד על הבמה, לצחוק ולשיר ולרקוד ולבכות, ואחרי זה לחזור בבת אחת לחיים האמיתיים, הרגילים, זה הרבה יותר מגניב. ממש במקרה, הפעם הראשונה שקיבלתי 'כן' הייתה מ'גאליס', שבעונה הראשונה שלה נקראה 'החולמים', וממש במקרה 'גאליס' הפכה להצלחה היסטרית וממש במקרה, בלי שחשבתי ובלי שתיכננתי, הפכתי לכוכבת ילדים".
ותיכף "גאליס" יורדת מהמסך.
"זו שמחה שמהולה בעצב. 'גאליס' היה בית הספר שלי למשחק. שם למדתי איך לא לעמוד מול הפרטנר שלי מבלי להסתיר אותו, שם התרגלתי לזה שבאמצע סצנת בכי מרגשת המאפרת נכנסת כדי לפדר לי את האף, ושם המוח שלי התאמן לקלוט, מיום ליום, 40 עמודי טקסט שהם 33 סצנות שצולמו לא בסדר כרונולוגי".
אז למה הסדרה יורדת בשיא הפופולריות?
"מפני שככה זה בחיים. דברים מתחילים ודברים מסתיימים. 'גאליס' זה לא 'צעירים חסרי מנוח'. בכל עונה, כשקיבלתי את התסריט, הצדעתי לדמיון המטורף של הכותבים. מצד אחד יש לי תחושה של סיום בית ספר, אני מרגישה בשלה להתקדם ולממש את מה שלמדתי בפרויקטים אחרים, ומצד שני זה עצוב, מפני שאנחנו באמת כמו משפחה. כבר שש שנים וחצי אנחנו ביחד, ברגעי השפל והשמחה, והתבגרנו ביחד, מול ומאחורי המצלמה. אף אחד לא הזהיר אותנו שהמעמד של כוכב ילדים שונה מזה של שחקנים אחרים, מפני שאין בו הפרדה בין החיים המקצועיים לפרטיים. גם אנחנו, כילדים, לא ידענו לעשות את ההפרדה שכיום כל כך חשוב לי לשמור עליה, עד שלפעמים רואים בי עוף מוזר".
ככוכבת "גאליס" לא עלה בדעתה לבקש פטור משירות צבאי. "הייתי אמורה להיות מ"כית ולעבוד עם נערים בסיכון. כשהודיעו לי שהתקבלתי ללהקת חיל חינוך, בחרתי בה כדי לא להתנתק מהעשייה לשנתיים, וזכיתי במפקדים נחמדים שאיפשרו לי להמשיך להצטלם".
בשנה האחרונה עברה לגור עם בן זוגה. "אורן רוגובין, בן 27, סטודנט לארכיטקטורה בבצלאל שעכשיו נמצא בדנמרק, בתוכנית של חילופי סטודנטים", היא מפרטת. "אנחנו מכירים מילדות. הוא היה ארבע שנים מעליי בלהקת הצופים, החתיך שכל החברות שלי היו מאוהבות בו ורק אני לא התרגשתי ממנו במיוחד. לפני שלוש שנים נפגשנו במקרה והתחלנו לחיות על הקו. בתקופות רגועות נסעתי אליו לירושלים ושכנעתי את עצמי שזה רומנטי, אבל לא יכולתי לעשות את זה כשסיימתי פסטיגל ב־11 בלילה. כשאורן סיפר לי שהוא רוצה לטוס לחצי שנה לדנמרק, הרגשתי שאני חייבת לפרגן לו את ההזדמנות המדהימה הזאת. הרי אדם שטוב לו, מפני שהוא הגיע להגשמה עצמית, יהיה מאושר גם במערכת הזוגית".
את כבר שומעת את דנדון הפעמונים?
"קשה לי לחשוב על זה. כנראה שאני מתוכנתת קצת אחרת, אני לא מאלו שכבר בבת־מצווה מדמיינות את בעלן לעתיד. נישואים נצחיים נראים לי כמו משהו מהאגדות, הרי זה מאוד לא שכיח ששני אנשים לא יצמחו לכיוונים שונים. עכשיו טוב לי ונעים לי ומדהים לי ואני מתרכזת בהווה. בדמיון אני רואה בית גדול עם גינה ובריכה וחמישה ילדים וכלב, אין לי מושג עם מי ואיך ואיפה זה יתגשם, אבל אני מרגישה שיש לי עוד המון להשיג לעצמי. כשיגיעו הילדים אני רוצה להיות במקום של לתת להם, אחרי שנתתי מספיק לעצמי. אולי אסתפק בשניים".
לא חסרים לך לימודי תיאטרון?
"אין לי אנטי, להפך, אני מאוד אוהבת מסגרות, אבל אחרי כל מה שלמדתי בשנים האלה נראה לי יותר חכם להמשיך לעבוד ולצבור ניסיון. אני מתמידה בפיתוח קול ויש כמה קורסים שאני זוממת עליהם ועדיין לא הגעתי אליהם מחוסר זמן".
היה לך ניסיון מוקדם על גלגלים?
"בגיל 6 דהרתי על רולר־בליידס, וכיוון שהייתי נטולת מודעות ופחדים עשיתי את הירידות של השכונה כמו שאהידית. כשהתחילו החזרות ל'אקסטרים' חשבתי שדקה אחרי שאנעל את הסקטים אכנס לעניינים. וטעיתי. זה היה כמו ללמוד ללכת. רק אחרי שלושה ימים קיבלתי ביטחון, רק אחרי שלושה שבועות הייתי מסוגלת לעשות סיבוב תוך כדי הרמת הרגל, ואני עדיין מתאמצת לזכור מי עומד מלפניי ומי מאחוריי ומצדדיי כדי למנוע התנגשויות. עברתי מחנה אימונים, אבל לבלות את כל היום על גלגיליות זה כיף גדול. קצת מצחיק לקרוא לזה עבודה".
הלם העתיד
במחזמר שכתבה נועה ברנר והלחין חזי שקד, המתרחש בעוד 300 שנה, היא מגלמת את הדמות וינטג', "מפני שאני רובוט מדגם ישן יותר", היא מסבירה, "בהשוואה לרובוטים האנושיים האחרים שנשלחים לכדור הארץ כדי לבדוק אם אפשר לחזור אליו, ונתקלים ברשעים שדורשים לשלוט בו".
גם הסרט "גאליס קונקט" מעוגן בעולם בדיוני ותדהר מגלמת בו את דני האמיתית ודני האחרת, שהתחברה לצ'יפ. באחד הקטעים המשעשעים, דני האמיתית מתחזה לדני האחרת ומקטרת על כך שהיה עליה להתאפר לצורך התרמית. "ברור שאני מזדהה עם דני האמיתית", היא מחייכת. "לאירועים חגיגיים אני שמה קצת מייק־אפ, אבל ביום־יום אני מקסימום מסדרת גבות. אני אוהבת את הלוק הטבעי, לפחות עד שיצמחו לי קמטים. סליחה, אמרתי קמטים? תמחקי. אני מאמינה שאם את חושבת משהו רע, את מזמנת אותו לעצמך. זו האמונה הטפלה היחידה שירשתי מאמא שלי. לה יש המון. בכל תל־אביב אין חתול שלא ספג ממנה יריקה. כולל חתולים ג'ינג'יים ולבנים".
הלו"ז העתידי שלה כבר מלא. כבר שנה היא מריצה עם לי בירן ורוני דלומי את המופע "לוקחים את הזמן", הכולל את מיטב להיטי כוורת, גזוז ותיסלם, ואחרי פסח הם יטוסו להופיע בקהילות יהודיות בלוס־אנג'לס. "כיוון שמזמן לא לקחתי חופש, אשאר קצת בארצות־הברית ואל תדאגי, אורן יגיע לשם", היא מרגיעה. "אחזור ארצה לתחילת החזרות של 'גאליס על הבמה' ומכל מקום בעולם אמשיך לשלוח אודישנים. אני אף פעם לא מסרבת. אלה חוקי המשחק".
מה החלום שלך?
"ברודווי, כמובן. לא כדי להפוך לכוכבת בינלאומית, אלא כדי לשחק ולשיר עם האמנים הכי טובים והכי מקצועיים בעולם".
לפעמים את תוהה לאן היית מתגלגלת אם לא היית מתקבלת ל"גאליס" בגיל 17?
"כיום כבר קשה לי לדמיין את זה, אבל בעבר ידעתי שאם האודישנים לא יובילו אותי לשום מקום, אנסה ללמוד רפואה. עניין אותי לשבת במעבדה, בשיא האנונימיות, לחקור ולחפש תרופה לאיידס או לסרטן".
למה בשיא האנונימיות?
"מפני שלעולם לא אתרגל לעובדה שאיבדתי אותה".
לפנייה לכתב/ת 
