שבת, 20:00, מנהטן
לכל שבת יש מוצאי שבת, ולפעמים במוצאי שבת אדם מדליק את הטלפון שהיה כבוי במשך יממה, ומה שהוא מוצא שם גורם לרעשים, שגם ככה נמצאים אצלו בראש, לטפס לדציבלים מסוכנים. "האני, אני צריך שתשירי בשבילי את כל ההופעה", אמרה הודעת הטקסט מסטיבן ווילסון, ונינט טייב עשתה את מה שהיא הכי אוהבת לעשות: נכנסה להיסטריה.
התגובה הייתה מוצדקת לגמרי. בסיבוב ההופעות של ווילסון שבו היא מתארחת, נינט שרה ארבעה שירים קבועים. זה גם מה שהיה צפוי בהופעה הזאת. ופתאום היא אמורה להחזיק על הכתפיים ערב שלם באולם מיתולוגי בניו־יורק, מול קהל שקנה כרטיסים ב־100 דולר כדי לראות מישהו אחר לגמרי.
לקריאת כתבות נוספות מגיליון סוף השבוע - לחצו כאן והיכנסו לעיתון המלא
תיאטרון הביקון באפר־ווסט־סייד של מנהטן הוא אולם בן 3,000 מושבים, שקשת האמנים שעלו על בימתו נעה בין ג’רי סיינפלד, בוי ג'ורג' וזמרי אינדי ורוק אלטרנטיבי לא צעירים, כאלה שנמצאים כבר הרבה זמן בסביבה והתבססו לא רע. לדוגמה, ווילסון. ההופעה שלו הייתה סולד־אאוט. כמו במקרה של כל יוצר בריטי אדג'י שמגיע לאמריקה, המעריצים הגיעו מכל מקום לראות אותו. לכן כשבעשרה לשמונה עלה לבמה, לקח את המיקרופון ובקול שאי־אפשר אפילו להגדיר כצרוד הסביר שהוא לא יכול לשיר, נשמעו בקהל תגובות שחלקן לא יאה לציין בעיתון של ערב חג. "אני כל כך מתנצל", לחש, "אבל יש לי מזל כפול. אחד הוא שהרבה שירים שלנו אינסטרומנטליים, והשני הוא שיש לנו כאן את נינט. והיא תציל אותי".
הקהל נתן צ'אנס, וכשהגיע ההדרן, ואיתו ביצוע באמת מרגש ל’ספייס אודיטי’ של בואי, האלפים כבר עמדו על הרגליים. נינט רצה עם הרגע הניו־יורקי שלה לטאצ'דאון.
"ידעתי שסטיבן קצת חולה", היא אומרת יום למחרת, בעיניים נפוחות מעייפות, "אבל שהוא לא יוכל לשיר בכלל? מי חשב על זה. הוא שלח לי את רשימת השירים 45 דקות לפני תחילת ההופעה, והבנתי שאני ממש אמורה להחליף אותו, אלוהים שישמור".
את מופיעה איתו הרבה זמן, מכירה את השירים.
"אני מכירה את השירים כמו שאני מכירה הרבה שירים, לא ידעתי את המלים כמו שצריך כדי להופיע, ובוודאי לא ידעתי איך לבצע אותם עם הלהקה".
חשבת לסרב?
"סטיבן כתב, 'אני אבין אם תגידי לא', אבל לא רציתי לאכזב אותו. אחרי 20 שניות עניתי 'אוקיי', אבל אלה 20 שניות שהרגישו כמו 20 שנה. קודם אמרתי כן, ואז התחלתי לחשוב איך בדיוק עושים את זה. נכנסתי לגוגל בנסיעה לאולם והתחלתי ללמוד את הטקסטים. מזל שיש לי זיכרון צילומי, והיה לי את אלוהים. ביקשתי ממנו רק תהיה איתי כדי שלא אעשה בושות, שלא אתבלבל. אני יודעת שיש אנשים שהיו צריכים את אלוהים יותר ממני באותו רגע, אבל הוא היה שם בשבילי".
זיהית את ההזדמנות הגדולה? סינדרלה, ניו־יורק.
"נשבעת שלא חשבתי על זה. אני רואה שאת לא מאמינה לי. כל כך פחדתי, שמי בכלל יכול היה לחשוב על דברים כאלה. ישבתי במונית עם קוצר נשימה. הגענו לאולם, כולם במתח שיא, סטיבן לא יכול לדבר, לא היה לנו זמן לעשות באלאנס, ויאללה לקפוץ למים. מישהו נתן לי בקבוק וויסקי, ועליתי בפאניקה ואדרנלין מטורפים, אני לא יודעת מה יותר".
מהבמה היא ירדה חצי מדדה. "אני מסטולית לגמרי", אמרה מאחורי הקלעים, בצחוק הכי משוחרר שמישהו מחוץ למעגל הקרוב שלה ראה כבר הרבה שנים. בזה אחר זה ניגשו אליה אמריקאים חביבים ומנומסים וביקשו לדעת אם היא כבר מפורסמת בישראל. מישהו אמר לה שדיוויד פריק, המבקר הבכיר של 'הרולינג סטון', היה באולם ומאוד התלהב. לא בטוח שהייתה בהכרה מספקת כדי להבין. "אין לי מושג מה קורה איתי, אני פאקינג מרחפת", התמוססה. "יואו, אני לא יודעת מה קורה פה".
מתי הרגשת ככה בפעם האחרונה?
"בניצנים. גם שם רק ביקשתי מאלוהים שייתן לי לעבור את זה בשלום. לא חשבתי על לנצח או על שום דבר שיקרה מחר בבוקר, העיקר לא לשכוח את המילים כי יש לי פחד גדול מלשכוח מילים. ירדתי מהבמה בניצנים כאילו נשרו לי חמישים טון מהכתפיים. אני מרגישה אותו דבר כאן, אבל עכשיו יש גם מין תחושה עילאית, כזו שהרווחתי. אכלתי הרבה חרא, ואלוהים נתן לי את הרגע הזה לעמוד על הבמה של הפאקינג ביקון ת'יאטר בניו־יורק, מול קהל שבא לראות הופעה אחרת לגמרי, ובכל זאת אהב אותי בלי תנאים. זה ממלא אותי באופן שלא הרגשתי הרבה מאוד שנים".
יום לפני, שישי, 15:00, קווינס
אזור אסטוריה שברובע קווינס הוא לא מקום שלתיירים בניו־יורק יש עניין מיוחד להגיע אליו, אלא אם הם מחפשים אוכל יווני מעולה. הדרך אל בית המלון פייפר פקטורי, שנבנה בתוך מה שהיה פעם מפעל נייר, עוברת בין סרטי משטרה צהובים, בגלל יריות שהיו ברחוב ערב קודם לכן. כשנכנסים פנימה מגלים מקום חמוד מאוד, המשכן המועדף על זמרים ישראלים שמגיעים לניו־יורק על חשבונם ולא ממש רוצים להוציא 400 דולר ללילה במנהטן.
שם הקימה נינט בחודש שעבר את הבסיס הזמני שלה. ממנו יצאה עם ווילסון לסיבוב הופעות גדול בארה"ב, קנדה ומקסיקו, במקביל להופעות קטנות לבדה, וגם לצילומי קליפ לשיר מהאלבום באנגלית שהיא עובדת עליו. כל זה רק מכין את הקרקע לחזרה שלה לעיר בקיץ. ביולי ייצא האלבום, ואחרי שתשיק אותו באמפי שוני ב־14 באותו חודש, תעלה על מטוס ותשוב לניו־יורק לתקופה שהיא יודעת מתי תתחיל, אבל לא מתי תסתיים. "אני מאוד רוצה לגור קצת בניו־יורק", היא אומרת בעיניים נוצצות. "אני רוצה את זה מאז שהייתי בת 14, ועכשיו אני מרגישה חופשייה לבוא ולחוות את העיר הזאת".
היא הגיעה לכאן עם המשפחה - הבעל יוסי מזרחי, שהיא קוראת לו גם יוסף וגם יוסי, ואמיליה, תינוקת סקרנית בת שנה וחודשיים, עם חוש מוזיקלי מפותח. איתם נמצא גם אבא של מזרחי, דוחף את העגלה בחיוך השמור רק לסבא בייביסיטר. את ההיריון עם אמיליה עברה נינט בלי להשתגע, שזה הישג לא רע בכלל בעיניה. הספרים של דיפאק צ'ופרה עזרו.
"אני גם אמא הרבה פחות חרדתית ממה שחשבתי שאהיה", היא עושה סיבוב ניצחון, "אבל זה בעיקר כי אמיליה כזאת קולית. היא איתנו על הגב בכל מקום. אלה לא חיים רגילים של תינוקת בת שנה, תיכף צריכים להחליף לה דרכון, אבל היא במקום הראשון אצלנו. אני לגמרי מאמינה שהנשמה שלה בחרה אותנו כהורים מסיבה מסוימת. היא מתעוררת כל בוקר לצלילי דיסק אחר ואת רואה שהיא מבינה לאן היא הגיעה. הבטחתי לעצמי שלא אהיה מהאמהות האלה שאומרות שהבת שלהן הכי־הכי, אבל אני לגמרי מהאמהות האלה".
היא נראית קצת אחרת. עדיין אותו פס רחב בשיער, עדיין מאוד רזה, ועדיין יכולה להיסגר מפני העולם ואוי ואבוי למי שיתקרב. אבל משהו מדוק העצב שהיה לה בעיניים התפוגג. היום היא כאן בעיקר כדי להבהיר לכולם שבגיל 32, נינט טייב סוף־סוף מאושרת. אפילו המחסור הקבוע בחמצן שהרגישה בישראל במשך הרבה שנים לא מעיק יותר.
"אני כבר לא מרגישה חנוקה", היא מאשרת, "אבל ברור שזו הייתה רק השתקפות של המצב הפנימי. היו שנים שהכל בחוץ חנק אותי, כי הכל בפנים היה חנוק, והחרא יצא על כל מי שפגשתי. אבל המון דברים שפעם הטריפו אותי עוברים עכשיו לידי. אני כבר לא מתחרפנת כשמצלמים אותי ברחוב, לא מתרגשת מכותרות, לא משחקת את המשחק".
מה המשחק?
"החובה לספק לאנשים את החיים שלי בתמורה לכך שהם יסכימו לקבל את המוזיקה שלי".
אבל כן שיחקת אותו. כן נתת את הראיונות שהיה צריך לתת.
"לא ראיתי דברים בבהירות של היום. התראיינתי אחרי הפרידה מיהודה (לוי) כי הייתי חתומה בחוזה יח"צ לקדם את 'זגורי אימפריה', אבל זה החוזה האחרון מהסוג הזה שחתמתי עליו. אף אחד לא יכול יותר לבוא ולהגיד לי, 'זה הדיל: תני לנו את החרא הפרטי שלך בתמורה לכתבת שער'. כשאני אומרת שלא שיחקתי את המשחק, אני מתכוונת שגם תחת החוזים ההם לא אמרתי שום דבר שלא רציתי. ההבדל הוא שבעבר לא הבנתי שאני לא חייבת להסביר לאף אחד למה היחסים האלה וההם לא הצליחו, והיום אני מבינה. אני לא צריכה את הכותרות, היו לי כל כך הרבה מהן ואת רובן לא אהבתי. פעם התראיינתי למישהו שנחשב קולי ומגניב בסצנת האינדי, באתי לדבר איתו על מוזיקה, וכל מה שהוא שאל היה צהוב ומביש. הבנאדם אפילו לא ניסה למנן. בהתחלה ישבתי שם בהלם ואחר כך נעשיתי משועשעת. בסוף הוא יצא דביל. היום אני בדרך לחופש מוחלט מהצורך לספק את כל זה".
החופש הזה בא בערבון מוגבל. ההתעקשות לעשות רק את המוזיקה שהיא רוצה, מגיעה כמובן על חשבון היכולת להתפרנס בקלות. כששואלים אותה למה שלא תיקח את שיטת הכוכבים ההוליוודיים, שעושים סרט אחד בשביל הכסף וסרט אחד בשביל הנשמה, היא נראית מזועזעת. "אני לא יכולה, זה עושה לי רע פיזית, אחרת הייתי עושה מה שרצו ממני אחרי ‘כוכב נולד'".
אז המחיר הוא לעשות קמפיינים להלבשה תחתונה ולהתייצב להשקות מיד אחרי הלידה.
"אני לא מרגישה שאני משלמת מחיר. זה קמפיין שאני אוהבת. אני עובדת על קולקציה לדלתא עם גדי אלימלך, וזו רק ההתחלה. מגניב אותי לחבר בין מוזיקה לאופנה. זו פרנסה, ברור, אבל לא פרנסה שעושה לי רע בבטן. להפך. אותו דבר לגבי ‘זגורי אימפריה’, גם זו פרנסה, אבל אני נהנית מכל רגע ואחזור לשם. אוי, מה השעה?"
למה?
"נכנסת השבת, אני צריכה ללכת להדליק נרות".
אחיך חזר בתשובה. זה יכול לקרות לך?
"מי יודע? אבל אני ביחסים מאוד טובים עם אלוהים כבר עכשיו".
יום ראשון, 18:00, איסט־וילג'
לעבור מהביקון לרוקווד זה כמו לעבור מהיכל התרבות למקלחת הביתית. רוקווד הוא בר־מועדון שמחולק לשלוש במות קטנות ומארח הופעות של זמרים מתחילים המופיעים בחינם לפני 150 איש. כל הופעה נמשכת שעה ויש חמש כאלה בערב. אפשר לראות שם את היוצרת הג'ינג'ית שרוצה להיות קרול קינג של המאה ה־21, וגם את ההיפסטרים שבאו מברוקלין לשיר על קשייהם של דור ה־Y.
ההופעה של נינט דווקא עלתה כסף, עשרה דולר הכרטיס, וכולם נמכרו. היו שם אנשים שבאו אחרי שראו אותה יום קודם בביקון, וכמובן הרבה ישראלים, שלא כולם לגמרי ידעו למה הם באים ותהו איפה 'ותראה שיום יגיע ומכל קצוות רקיע', רק כדי לקבל ביצוע חזק ל־I Put a Spell on You. חוץ מהקאברים, שאותם היא תמיד עושה מצוין, נינט שרה חומר מקורי באנגלית, חוצבת בגיטרה, נעלמת לגמרי בעולם החדש שלה.
בעלה נמצא איתה על הבמה. וגם מחוץ לה. זוג צמוד. הם מתחבקים ומתנשקים בכל הזדמנות, לא מודעים בכלל לאנשים מסביב. מזרחי נכנס לחיים של נינט כשאלה היו מבולבלים ומבלבלים אפילו בסטנדרטים שלה. "אחרי יהודה הכל היה מאוד אינטנסיבי, בתוך הבית ובחוץ. הייתי צריכה קצת שקט, ואף אחד לא נתן לי אותו. ברגע שהתחלתי לצאת עם יוסי היה לי ברור שזהו, זה לתמיד. הוא האיש הכי טהור שיש. הוא מה שחיפשתי כל החיים".
מה הוא נותן לך שהיה חסר?
"הוא הזן שלי, הוא גורם להכל להיראות הרבה יותר פשוט. בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות את הקפיצה הזו לכאן. עדיין יש רגעים שאני נסגרת ומתנתקת ואז אלוהים ישמור. יוסי מזהה את זה בשנייה ויודע בדיוק מה לעשות, איזה ספייס לתת לי. כל דבר אצלי הוא דיונים וחפירות בתוך המוח של עצמי. יוסי מראה לי שלא הכל כזה מסובך, לא על הכל צריך לחשוב כל היום. לפניו לא ידעתי איך לחיות את הרגע".
ההורות שינתה את החיים שלכם כזוג? חסל סדר לקרוע את העיר?
"לא במיוחד. אנחנו יוצאים. החלטנו מההתחלה שלא נהיה הזוג הזה שמגיע לערב קרוע מעייפות ומוותר על החיים שלו. היום שלי מטורף ומאוד קל לבוא הביתה ולהישפך, אבל זו דרך בטוחה להקריב את הזוגיות".
אומרים שלא טוב לזוגות נשואים לעבוד ביחד.
"לנו זה מושלם".
לפחות תגידי מלה רעה על הזקן שלו.
"אין לך מזל, הזקן שלו זה החיים שלי".
הביטחון שהיא בונה, עדיין לאט־לאט - "יש לי מטפלת, אבל היום זה כבר יותר תחזוק מאשר תיקון" - מאפשר לה גם להגיד דברים שיכולים להפיל עליה את הטוקבקיסטים מבלי שזה יטריד אותה, בוודאי לא כשהשם שלה משורבב בלי שתרצה או תאשר. זה מה שקרה עם ח"כ מיקי זוהר, שהחליט להודיע לאומה כי נינט טייב בוודאי תסכים עם הצעתו לאסור את המסחר בקריית־גת בשבת, כי הרי הם שניהם מאותו הכפר. נינט הנחיתה בתגובה שתי סטירות מילוליות מצלצלות, וכמו בכל דבר שקשור אליה, הארץ רעשה.
היה נראה כאילו נשרף לך הפיוז.
"בהתחלה לא. ידעתי בדיוק מה אני אומרת. אין דבר שמטריף אותי יותר מזה שמישהו לוקח עליי בעלות. הוא חושב שהוא מכיר אותי לפי סטריאוטיפים. באנו מאותה עיירה בדרום, בטוח שאנחנו חושבים אותו דבר. אל תנכס אותי. אני נוטה לא להיכנס לפוליטיקה כי הדעה שלי בהמון נושאים משתנה כל יום, אבל במקומות שאני בטוחה, אני אגיד מה אני חושבת. מי אתה שתדבר בשמי. היה רק מתבקש להעמיד אותו על טעותו".
העמדת, אין מה לומר.
"אם אחר כך הוא היה אומר, 'וואלה, טעיתי', אז אוקיי, הוא אמר שטות בטלוויזיה, קורה. אבל אחרי שעניתי הוא רק המשיך. ואז באמת נשרף לי הפיוז. אף אחד לא יזלזל באמונה שלי, אף אחד".
לא קל לדבר בישראל של ימינו.
"לא, לא קל. יש סתימת פיות כל הזמן. כשיש לי מה להגיד, אני אומרת, אני מנקה את מה שמלוכלך בסביבה שלי. הבעיה היא שאין שום שיח, ובלי שיח נשאר ריקבון. כור ההיתוך בין אנשים שונים מאוד הוא מה שעשה את המדינה הזו, ופתאום אסור להיות שונה. שמים לאנשים דבק על הפה רק כי לא אוהבים את הדעה שלהם. אני לא מבינה למה זה הידרדר ככה בשנים האחרונות. זה לא קשור לפוליטיקה, קרה לנו משהו רע מאוד כבני אדם".
עוד משהו שקרה לנו בשנים האחרונות הוא גל של תלונות על הטרדות מיניות. כשפרשת מאי פאטל והמג"ד לירן חג'בי התפרסמה, נינט התיישבה וכתבה תוך דקות את השיר 'מה קרה'. "אנחנו לא רואים הרבה טלוויזיה בבית", היא אומרת, "אבל התחלתי לשים לב למינון של ידיעות על תלונות. כל יום סיפור אחר על גבר בעמדת כוח שמואשם בהטרדה מינית ויותר מזה. 'מה קרה' נולד מהתדהמה שלי. איך בנאדם שאמור להגן עליי עושה בדיוק את ההפך? איך אני אמורה להרגיש ביטחון אם מפקד בצבא הוא חלאת המין האנושי? ואחר כך הבנות האלה, הקורבנות, צריכות להילחם כדי לשכנע שזה מה שקרה להן. עד שהן כבר מוצאות את האומץ להתלונן, אז אומרים להן שהן יותר מדי יפות, או איך הן מתלבשות או למה עכשיו. מה זאת אומרת למה עכשיו?"
עברת הטרדות מיניות?
"כן, כמו כל אישה. אין אישה בעולם שלא הוטרדה מינית. זה עניין יומיומי. אני לא מבינה למה כולם מופתעים, אלה החיים שלנו כשאנחנו סתם הולכות ברחוב".
את קרובה למשה איבגי, הוא היה בחתונה שלך. מאמינה למתלוננות נגדו?
"עבדתי עם איבגי הרבה ולא נתקלתי בשום דבר כזה. אני נותנת לו ליהנות מהספק עד שיוכח אחרת, אבל לעולם לא אגיד מראש שמישהי שהתלוננה ממציאה משהו, כי זו המציאות שלנו".
יום שני, 17:00, יוניון סקוור
הגרון הגמור של ווילסון הביא לביטול ההופעה בשיקגו, ונינט זכתה ביום חופש לא מתוכנן. בינתיים בישראל מתפרסמת ידיעה שהיא נמצאת במגעים עם הפקת 'דה ווייס' על תפקיד של מנטורית בעונה הבאה. "מעולם לא קיבלתי פנייה מ'דה ווייס'" היא חותכת. "זו המצאה גמורה".
למחרת המריאה לעוד הופעות עם ווילסון בלוס־אנג'לס ומקסיקו, ואת הסיבוב סיימה בהופעה משלה בפסטיבל היוקרתי SXSW באוסטין, טקסס. יש לה כבר בסיס בארה"ב, כולל ניהול אישי מקומי, ותוכנית מסודרת לחודשים הבאים. "יוסף ואני עושים הכל ביחד, מממנים מהכיס שלנו", היא אומרת, "את המיקסים לאלבום עשה אנדרו שפס, שעבד עם לנה דל ריי, אדל ורד הוט צ'ילי פפרס. 2,500 דולר מיקס לשיר אחד. מה אגיד, מזל שחסכתי. אבל אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים והולכים בקצב שלנו. אני לא רודפת אחרי שום דבר".
שלוש ההופעות בפסטיבל השלימו לנינט נסיעה באמת בלתי נשכחת. "בהופעה האחרונה ניגש אלינו הצלם של הפסטיבל ואמר שהוא ראה 40 הופעות בשבוע האחרון וזו האחת שהפילה אותו", היא מספרת כשהיא עוצרת בניו־יורק בדרך הביתה. "הוא ממש הופתע שאנחנו מישראל. פגשנו מישהו שניגש אליי אחרי ההופעה בניו־יורק, אמר שהוא מגיע כל שנה לפסטיבל באוסטין ושהוא מתכוון לבוא לכל שלוש ההופעות שלנו שם. והוא אכן הגיע. עם חולצה שלי".
האתגר של נינט עכשיו הוא כפול. גם לנסות לפרוץ לשוק האמריקאי, וגם להתפייס סוף־סוף עם הקהל הישראלי. היא מרגישה בדרך לשם. בשנה האחרונה, למשל, חזרה לשיר את ‘ים של דמעות’ בהופעות בארץ. לקח לה 12 שנה להצליח לשיר שוב את שיר הזהב הזה, ועכשיו היא מחבקת אותו. גם זה חלק מהתרפיה.
"בחודשים האחרונים אני יורדת מהבמה בארץ בחיוך", היא אומרת. "אחרי הפעם ההיא שקיללו אותי מהשורה הראשונה, במשך שנים הייתי עולה על הבמה ונסגרת לגמרי. לקח לי המון זמן לחזור לבטוח בקהל וגם היה מאוד קל להגיד, 'סבבה. לא רוצים? לא צריך'. עכשיו יש וייב אחר, זה כאילו שאני והקהל עושים מייק־אפ סקס. זה מאוד מוזר, אבל גם מאוד מספק. הלכתי 10־12 שנה בדרך שאמרתם לי בפירוש לא ללכת בה, אבל התעקשתי, והנה אתם מתחילים לבוא איתי".
את מבינה למה התגובות לכל דבר שאת עושה כל כך חזקות?
“היחס אליי כמעט אף פעם לא קשור למוזיקה שלי. זה קשור למה שאני מסמלת עבור אנשים, לבחירות שעשיתי, למחזות זמר שלא רציתי לבצע ושירים שלא רציתי לשיר. אף פעם לא הבנתי את הקיצוניות הזאת, אולי כי לאנשים הייתה תחושת בעלות עליי. אנחנו עשינו אותך, למה בגדת בנו".
שנאת את 'ים של דמעות'?
"אולי נטרתי לו קצת. הרי בכלל הייתי אמורה לשיר את ‘שלל שרב’ בגמר, ואם הייתי שרה ומנצחת גם איתו, כל מה שבא אחר כך היה נראה אחרת. אף אחד לא היה אומר לי, 'את מקריית־גת, עשית 'ים של דמעות', למה את לא מסכימה לעשות מזרחית?' במשך שנים הפסדנו המון כסף כי לא הסכמתי לתנאי של לשיר את ‘ים של דמעות’. במשרד היו אומרים 'לא' עוד לפני ששאלו אותי. לשיר שירים שאני לא שלמה איתם עושה לי כאב פיזי מתחת לחזה. עכשיו כבר אין לי את הכאב הזה, אני שרה אותו באהבה, עשיתי איתו שולם".
אמרת פעם שיש לך רכבות שדוהרות בתוך הראש. הן עדיין שם?
“כן, אבל הן נוסעות קצת יותר לאט. אנשים חושבים שאני אדם עצוב. זה לא נכון, אני אדם שמח. אני פשוט עסוקה יותר מדי זמן בלחשוב על כך שכל יום מקרב אותי למוות. אני חושבת על זה מאז שהייתי ילדה”.
מתיש.
“את לא מבינה כמה זה מתיש להיות אני. כשאני מצליחה לרדת מעשרה ממדים לשניים, זה כמעט זן. תהום אצלי זה תהום, הכי תחתית, והיי זה הכי היי, ואין שום דבר באמצע. היו תקופות שהייתי עייפה כל הזמן, ברמה של ללכת לעשות בדיקות דם. פיזית הכל היה בסדר, ובכל זאת בסוף היום הייתי עם הלשון בחוץ. יוסף אומר שביום שהוא יבין מה הולך אצלי בראש, הוא יכתוב על זה ספר”.
את יושבת היום בניו־יורק ועוד חושבת על מה היה קורה אם לא היית הולכת לאודישן ההוא?
"כבר לא. ברור שבכל מקרה הייתי מתעסקת במוזיקה. לפעמים אני רואה ילדות בתוכניות האלה ואומרת לעצמי, 'יא אללה, הייתי בגילן, מה ידעתי'. אבל הילדים של היום יודעים בדיוק למה הם הולכים, אנחנו לא ידענו כלום. המשפחה והחברים שמרו עליי, אחרת זה היה נגמר רע מאוד. אין בכלל ספק שהייתי יוצאת מדעתי ולא יודעת אם אי פעם הייתי חוזרת. היו רגעים קשים מאוד, רגעים של שיתוק, אבל צלחתי את זה. אני בן אדם חזק, חשבתי שלא, ואני כן.
"כל האהבה ההיא מאוד החמיאה לי, אבל לא הרווחתי אותה. העברתי שנים בנסיונות להרוויח אותה בלי לאבד את עצמי. זה עלה לי ביוקר, אבל היום אני יכולה להגיד, וואלה, עברתי דברים ולא ויתרתי. מותר לי לעלות עכשיו לבמה ולהרגיש טוב עם זה שאוהבים אותך".
* * *
גם ווילסון אוהב את נינט. מאוד. הם ישובו ויתאחדו בארץ, כשתתארח בהופעה שלו באמפי שוני ב־7 במאי, ובאלבום הבא שלו, שעליו הוא עובד עכשיו, הוא מתכנן לשתף אותה בשני שירים. "אני רוצה שהיא תהיה מעורבת עוד יותר", הוא אומר בשיחה מבואנוס־איירס, שם סיים את הסיבוב הארוך שהרג לו את הגרון. "היא כוכבת אמיתית. בגלל זה גם לא היה לי ספק שהיא תציל אותי באותו ערב".
בסיום ההופעה בביקון חיבק ווילסון את נינט על הבמה במשך כמה דקות. הוא היה אסיר תודה. יום למחרת סימס לה "הצלת אותי, אני חייב לך". "איזה חייב לי?" היא אומרת, "אני חייבת לו כל כך הרבה. ההזדמנות שהוא נתן לי. אני לא מבינה בכלל למה זכיתי בזה".
