שידור פרטי
למה עבר טיפול נפשי ארוך, אבל ויתר על ציפרלקס. איך למד להתגבר על הפחד מפני אוכל. מה הוא לא מוכן לעשות בשביל להיות אבא. מתי הבין שהוא לא מתאים לטלוויזיה. ומדוע הוא כבר לא מוטרד מאסי עזר ודפנה לוסטיג. גם כשהוא לא ליד טל ברמן, אביעד קיסוס לא שותק
כולם יודעים את זה: אני מדחיק, משמע אני קיים. אבל לפני ארבע שנים החליט אביעד קיסוס להשמיד את המנגנון ההכרחי הזה ולהתמסר להפך המוחלט: פסיכואנליזה. ארבע פעמים בשבוע הוא ביקר אצל מטפלת, פתח וחיטט וניתח, ועשה את הדבר הכי מפחיד בעולם: הסתכל לעצמו טוב־טוב בעיניים ולא נס על נפשו בבהלה.
מאיפה מגיע הרעיון להיכנס לתהליך טיפולי מחייב כל כך? זו ממש משרה נוספת.
"התשובה היא מערכת יחסים שלא הלכה כפי שציפיתי. (נאנח) שיברון לב. זה נשמע קצת צ'יפ, אבל בהיעדר מונח אחר, אני אבחר בזה. זה לא היה סתם, 'אוי אני עצוב עכשיו תעזרי לי להתגבר על זה'. הרגשתי ממש חרא. לא רוצה להיכנס לטרמינולוגיה של דיכאונות או חרדה, אבל הרגשתי מאוד רע. ואז אמרתי לעצמי, רגע. מה לעזאזל קורה שם? מה לעזאזל קורה לי? מי בגילך ובמצבך מתרסק ככה? החיים שלך טובים. יש לך עבודה שאתה אוהב. יש לך בית שאתה אוהב. יש לך קצת כסף. יש לך חברים. הכל בסדר. מה קרה? מה קורה לך?"
יש את המשפט הזה, הכל בסדר והכל לא בסדר. אולי זה מה שקרה?
"כן. אני חושב שכולם אומרים לעצמם שהכל בסדר כשהם נוסעים הביתה מישיבות גרועות בעבודה או מדייטים איומים. אבל יש רגע שאתה כבר לא יכול להגיד לעצמך, הכל בסדר. יש רגע שרשימת המלאי של הדברים הטובים בחיים שלך לא משכנעת אותך יותר. ואתה אומר לעצמך, אם המציאות היא חיובית, למה שאני לא אנסה ליישר איתה קו? אז אמרתי, טוב, אני אעשה אנליזה. הלכתי עם זה אול דה וויי.
"ואז היה לי איזה ניסיון לטיפול תרופתי והרגשתי שזה לא מתאים לי. הרגשתי שאני צריך את מלוא הספקטרום הרגשי, הרבה בגלל העבודה שלי. חברה אמרה לי לא מזמן, 'עם ציפרלקס לא נעלבים'. וזה נכון (צוחק), קצת לא נעלבים עם ציפרלקס. ועדיין, טיפול בלי זה נראה לי דרך שהיא אולי ארוכה וקשה יותר, אבל גם מתאימה לי יותר".
ומה למשל הבנת בטיפול?
"שהיום אני יכול להגיד שיש לי הרבה מזל - והיה לי הרבה מזל בחיים - ולא להגיד את זה רק כשאני רואה קבצן בלה־גארדיה, אלא להגיד את זה כאן ועכשיו, כשאני יושב איתך. את זה הבנתי תוך כדי הטיפול. פעם הייתי מאוד מתקרבן - אומר שרע לי וקשה לי ולמה החיים כל כך איומים וקשים. אז החיים איומים וקשים, אבל בתוך כל זה איי גוט לאקי. באמת. הטיפול היה צעד מאוד חכם שעשיתי. והיה לי הרבה מזל שיכולתי להרשות אותה לעצמי, מבחינת הזמן והמשאבים. זה נורא יקר".
צוחקים על הכל: טל ואביעד
קנית למטפלת שלך מטבח?
"בעיקר קניתי לי חיים".
* * *
והחיים של קיסוס, 37, נראים לא רע בכלל. כרגע, למשל, הוא מצטנף כחתול מפונק על הספה הלבנה בסלון המעוצב שלו. גם הבוקר הגיש יחד עם טל ברמן את 'טל ואביעד' ברדיו אקו 99 אף־אם, תוכניתם היומית הוותיקה, המוצלחת והמצליחה מאוד. 300 אלף איש שלא יכולים בלעדיה הופכים אותה לתוכנית עם הרייטינג הכי גבוה ברדיו האזורי.
גם ללא מיקרופון בסביבה קיסוס הוא להטוטן של מילים. איש מצחיק, שלא מתבייש להודות שהוא עובד קשה בשביל להיות משעשע: לפעמים, הוא מודה, הוא מתפלל שתיפול משקולת על רגל של מי שמתאמן לידו בחדר כושר, רק כדי שיהיה לו סיפור קורע לספר ברדיו. ובדיוק כמו באולפן, כך גם במציאות, קיסוס הוא תמהיל של חינניות, נבזיות ורגישות עם נגיעות של טרחנות.
"מה אני אגיד לך", הוא נאנח, "כשאתה אדם שגם באופיו וגם בפרסונה שלו נטפל לדברים הקטנים, יש לזה צדדים פחות אסתטיים לפעמים וזה נשמע כמו טרחנות. מי שחושב שאני טרחן מן הסתם קצת צודק. אני חושב שאני צריך להיות הקול הזה שמנג'ס על כל שטות ואומר כמו תינוק, 'אבל למה? אבל למה?' זה התפקיד שלי, להטיל ספק. ובשבע בבוקר אני לא יודע לזייף אורגזמות או להיות איזושהי דמות. אני יודע להיות עצמי. אולי בווליום גבוה יותר, אבל עצמי. לפעמים אני אומר שזה מדהים איך אחרי השעה 9:31 אני מפסיק להיות מצחיק ונכנס משהו מורבידי, אבל חבריי טוענים שאני עדיין מעלה חיוך על פניהם בשעות אחרות של היום, אז אני מאמין להם".
אתה וברמן כבר 14 שנה יחד, יום־יום, בשבע בבוקר. זו אשכרה מערכת יחסים שממשיכה לעבוד. לא בא לכם לפעמים לשכב עם אחרים? לעשות משהו בנפרד?
(צוחק) "בא לנו. אבל אנחנו משתמשים בטרמינולוגיה פחות עסיסית. יש קשיים. אני חושב שהקשיים שלנו מתגלים כשאנחנו נופלים למלכודת הזאת כשמישהו מאיתנו חושב בטעות שהשני צריך להיות דומה לו. לפעמים, בגלל שאני אדם אנושי וחלש, מעצבן אותי שהוא לא כועס על מה שאני כועס, שדברים שמתסיסים אותי לא עושים לו את זה".
מי רב יותר טוב?
"אני. זה לא טוב לריב, אבל אני רב יותר. אני יותר אמוציונלי. מתחמם הרבה יותר מהר. אני לפעמים מדבר לא כל כך יפה לאנשים שעובדים איתי. כי אני כועס. כי אני חרדתי יותר. כי אני מפחד יותר. וככל שאנשים מפחדים יותר, הפוטנציאל שלהם לגילויי אלימות גבוה יותר".
אתה דיווה?
"אני חושב. אבל זו לא קריקטורה של דיווה. (חושב רגע) בעצם אולי לאנשים שעובדים איתי זו קריקטורה של דיווה. זה קשור בזה שהתוכנית, טפו־טפו, גדולה ומצליחה ולכן יש המון פרטים שמעורבים בה וכשאני מרגיש שהדברים לא בשליטתי, שמנסים לדחוף לי משהו שאני לא אוהב, אני אהיה עצבני כי אני מפחד".
הפינג־פונג המילולי בין קיסוס לברמן הצמיד להם הרבה מאוד מאזינים נלהבים, אבל גם אנשים שמחבבים אותם פחות. למשל אייל גולן, שתבע את השניים על לשון הרע לאחר שחיוו את דעתם על פרשת 'משחקי חברה'. זה נגמר מחוץ לכותלי בית המשפט, בהסכם פשרה, ואז גולן שוב לא אהב משהו ששמע בתוכנית שלהם. הוא פנה שנית לבית המשפט בטענה שההסכם הופר, תביעתו נדחתה, והוא הגיב בהגשת תביעה חדשה. "ההליך המשפטי עוד לא הסתיים", מעדכן קיסוס, "אבל חשוב להגיד שלא התנצלנו, לא נתנצל ואנחנו לא חוזרים בנו מדברינו. למען האמת, היינו אומרים את אותם דברים גם מחר".
הוא אמר לאחרונה בראיון ב'7 לילות' שצריך לסתום לכם את הפה.
"אייל גולן הוא אדם מאוד־מאוד מפורסם. אני ודאי לא צריך לספר לו שלפרסום יש צדדים נעימים יותר ונעימים פחות. כשאתה באור הזרקורים, ברור שאנשים ידברו עליך, גם ברדיו. כשם שאני לא יכול לשלוט בכל דבר שאומרים עליי ולוודא שהוא מוצא חן בעיניי, כך גם הוא לא יכול לשלוט. דיבתו ודאי לא הוצאה. טל ואני איננו אנשים שמוציאים דיבה. אין לי שום עניין להמשיך להתכתש איתו. זה משעמם אותי, זה מבזבז את זמני ולדעתי זה גם מבזבז את זמנו של בית המשפט. ואחר כך עושים כתבות על התיקים שנערמים בבית המשפט. אז אולי חלאס? אולי תשחרר? אבל אם זה מה שהוא רוצה, אני מכבד אותו. אני מבין שהוא נפגע, אבל אני לא כאן כדי ללטף לו את הראש".
בוא נדבר על המתחרים החדשים יחסית שלכם, דפנה לוסטיג ואסי עזר. אפשר להגיד שהדינמיקה ביניהם בתוכנית שלהם ברדיו תל־אביב דומה למה שאתם עושים. הם גם קצת הקניטו אתכם בהתחלה, אמרו שייתנו לכם פייט. הייתה תחושה שנכנסו לכם לטריטוריה?
"לגבי הדינמיקה, מהמעט ששמעתי נדמה לי שבבחירה בינינו לבין שי ודרור הם יותר רצו להיות אנחנו. בשלב הזה זה כבר לא מטריד אותי כמו בעבר. אני מודה - ולא הודיתי בזה קודם - שכשזה התחיל, זה הטריד אותי. אני יודע שזה אמור להחמיא לי, אבל תוך כדי שזה קורה זה לא כל כך נעים. זה הרגיש כאילו מישהו מנסה לעשות את מה שאתה עושה בהרבה פחות חן, יכולת וכישרון, ולכן אולי קצת מוזיל את מה שאתה עושה.
"מה שאני עושה זה לא הובי. זה לא הטיפול בספא של כוכבי טלוויזיה משועממים. רדיו זה עבודה. זה מקצוע. אני לא יכול לעשות את כל הדברים שמנחים בטלוויזיה עושים. אם הייתי יכול לעשות אותם, לא הייתה לי היום משכנתה. אני לא שם כי אני לא יכול. רדיו זה מקצוע, ונהייתה לי תחושה בשנים האחרונות שכל אחד יכול. אז לא כל אחד יכול".
על אסי עזר אמרת בעבר שהוא ההומו שהגיע הכי רחוק בתקשורת. הוא עשה סדרה. הוא מנחה בפריים טיים. משדר רדיו. היו רגעים שזה עורר את הקנאה שלך? לא בו עצמו, אלא במעמד?
"אני מקנא בהרבה אנשים. יפים מאוד או שיש להם יותר כסף מאשר לי. הפעם היחידה שקינאתי לטריטוריה שלי מולו הייתה כשהוא הגיע לרדיו".
* * *
לפני שהרדיו הפך לתחום עיסוקו המרכזי, קיסוס עשה הרבה מאוד טלוויזיה. טובה יותר ('דייט לסטרייט') וטובה הרבה פחות ('ווייפאאוט', '24/7'). בשנים האחרונות הוא לא נראה על המסך.
פשוט התעוררת בוקר אחד ואמרת, 'לא בא לי על טלוויזיה'?
"קודם כל הבנתי שהחיפוש שלי אחרי קריירה בטלוויזיה הוא חיפוש שבמידה מסוימת ידעתי שלא אמצא בו שום דבר, כי ידעתי שזה לא יספק אותי. ולא הודיתי בפני עצמי במניעים האמיתיים שלי. היום אני יודע במה אני טוב, במה אני נורא טוב, במה אני טוב פחות ובמה אני לא טוב בכלל. שנית, אני לא כל כך אוהב את מה שאני רואה בשנים האחרונות בטלוויזיה. זו האמת. פעם התוכניות יותר מצאו חן בעיניי. ואני אומר את זה כמו שזה: זה לא מגניב אותי יותר".
'האח הגדול' כפרצופה של הטלוויזיה המסחרית?
"כשאני רואה 'האח הגדול' כל דינמיקת האדונים והמשרתים שההפקה יצרה, כשבדרך כלל האדונים הם גברים לבנים וסטרייטים והמשרתים הם הומו מחמד או אישה צעירה ונאה, זה מגעיל אותי וזה לא משהו שבא לי להשתייך אליו ואם לומר את האמת אני בז לו. מעבר לזה, אני לא חושב שקורצתי מהחומר שעומד מול המצלמה, מחייך כאילו הוא חווה עכשיו אורגזמה וקורא מתוך הפרומפטר ומקבל את פניהם של המועמדים ששרדו עד כה. אבל זו עבודה, ויש אנשים שאוהבים לעשות אותה".
יש בכל זאת משהו שאתה רואה וקצת מקנא?
"כשאני רואה את התוכנית של גורי אלפי, אני נורא מקנא בו. כשאני רואה את את 'חדר 101' של עינב גלילי, אני אומר נפלא. וב'גב האומה' אני אומר, וואלה גן עדן. אבל מספר התוכניות האלה הולך ומצטמצם. לא אעשה טלוויזיה רק בשביל להגיד לעצמי שאני עושה טלוויזיה. רק בשביל לשרת את הבור הנרקיסיסטי שלי, שמרגיש הרבה פחות פעור מפעם. אין צורך".
בעבר דובר על זה שאתה כותב ספר. מה איתו?
"זה לא קרה. ספר זה כמו להגיד מהפכה. אתה לא יכול לתכנן לעשות אותו. המשקל של כל האנשים הדגולים האלה (מחווה בידו על ספריית הענק בסלון) יושב לך על הראש. מה שקרה זה שחשבתי שאני בשל לעשות את זה והבנתי שאני לא בשל כמו שחשבתי. יש בי כעס על עצמי שנתתי לפרסום על זה לצאת משליטתי. זה היה כתוב בעיתון! פתאום אני רואה את את השם שלי ברשימת ספרי השנה הבאה! עשיתי על עצמי איזה סיבוב ייסורים של, 'אז למה התחייבת? נהנית מהחריטה של העט על הדף של החוזה? חשבת שהמחשבה תיצור מציאות', כמו שמורים ליוגה אומרים?"
לא שחסר לקיסוס מה לעשות. הוא כותב טור אישי במגזין 'ליברל', מתנדב במרכז סיוע השרון לנשים מוכות, שאליו הגיע באמצעות ידידתו מרב מיכאלי ("אישה שאני אוהב בכל ליבי") וגם חבר בוועד המנהל של איגי - ארגון הנוער הגאה. "אני חושב שלהומואים יש תפקיד אמיתי בפמיניזם, תפקיד שהם או לא מבינים או מבינים ומזניחים, אפרופו רצונם המאוד גדול לעשות ילדים בפונדקאות".
תסביר.
"אני לא אעשה ילדים בפונדקאות, כי בעיניי זה ניצול. אני מבין שיש אנשים שזה מתאים להם, או מתיישב בתוך האידיאולוגיה שלהם, שהיא לא בהכרח בלתי הומנית. אבל מאוד קשה לי עם הרחם הזה שנוסעים אליו להודו. לצערי הרבה הומואים לא מבינים את זה או שהם מבינים את זה, אבל הרצון להיות מושלמים ולעשות ילדים גובר על זה".
בשנים האחרונות יש תחושה שילדים נהיו חלק מהערכה של ההומו המעודכן. זה שלב אבולוציוני של הקהילה?
"זה לגמרי שלב באבולוציה. מה שזה אומר הוא שאפשר ופעם זה היה בלתי אפשרי. אני מאמין שזה גם רצון להיות מושלמים לפי חוקי העולם הסטרייטי הנורמטיבי, ומי שרוצה להיות מושלם באופן כל כך נואש מן הסתם מפעמת בו תחושת פגימות מאוד גדולה. אני לא מרגיש עד כדי כך פגום ואני בטח לא צריך להיות עד כדי כך מושלם. אני חושב שיש המון דרכים מופלאות להביא ילדים. הלוואי שהעולם היה מרוכז יותר בלאמץ ילדים עזובים מאשר בלהביא עוד ילדים. לצערי זה לא ככה כי לכולם יש את הבסיס הנרקיסיסטי להסתכל בעיניים של הילד שלהם ולראות את עצמם".
אבהות זה משהו שאתה חושב עליו?
"יש לי איזשהו צורך הורי, וזה דבר חדש. יש לי צורך להיות אבא ועדיין בתוך זה אני יכול להגיד שאני מעדיף שלא יהיו לי ילדים מאשר לעשות אותם בצורה כזאת. חד־משמעית. זה נראה לי נורא מוזר. וזה לא שאני שם את עצמי כמגן אנושי של נשים. זה באמת עושה לי כאב בטן".
התחושה שלך כחלק מהקהילה היא גם חדשה. אני זוכרת ראיון ישן איתך שבו אתה אומר, 'אני לא בקהילה, אני אני'.
"זה השתנה. הייתי צעיר וטיפש והייתי צריך את הכסף. חשבתי שאני לא צריך שום הגדרות ושאוכל להיות מנותק מהכל. אבל זה לא נכון. דברים שאתה אומר ועושה כשאתה אדם ציבורי יש להם השפעה וצריך לקחת אחריות על ההשפעה הזאת. בדיוק כמו שלא הייתי מחטט באף מול מצלמות הטלוויזיה או מכנה את הקולגה שלי יאכנע בחדשות.
"היום אני יכול להגיד שבוודאי שיש קהילה, וגם אם אני לא מחבב את כולם באותה מידה, יש משהו משותף שמלכד אותנו. זה לא רק מאבק משותף או מטרה משותפת, זו גם איזושהי חוויה דומה שעברנו בחיים - אם נתייחס למשל ליציאה מהארון - שיכולה להותיר בנו שריטה דומה. אלה האנשים שלי. חלקם יותר וחלקם פחות. חלקם עושים פונדקאות. חלקם לובשים דגמ"ח. אבל הם עדיין האנשים שלי".
מה דעתך על מה שדרור רפאל עשה ב'מחוברים'?
"חשבתי שזה מקסים. מאוד־מאוד. חשבתי שזה ממש הגיע בזמן. את הייסורים הסטרייטיים כולנו שמענו. יש שכבה גדולה מאוד של אנשים שחיים באיזה אמצע מבחינה מינית ואת הסיפור של האמצע אף אחד לא מספר. כל ה'בי', המתלבט, רוצה משהו אחד ואז משהו אחר. ואלה סיפורים יפים. מורכבים ומרגשים. ודרור באותה קלות שהוא סיפר את הסיפור, הוא היה יכול לא לספר אותו. והאומץ והרגישות וסליחה על המילה השחוקה, הגאווה! זה היה פשוט מהמם. אתה יכול לחיות את חייך כסטרייט ויש לך אופציה להתעמת עם הספקות ויש לך אופציה לא להתעמת. והוא התעמת. ובטח כולם באו ואמרו לו, 'למה מול המצלמות? למה מול כולם?' אבל את מבינה שזו הווריאציה העדכנית על 'תחזור לארון'. מאוד החמאתי לו על זה. האפורים זה הסיפור. לא השחור והלבן".
* * *
ניסיון ההתנתקות שלו בעבר היה לא רק מהקהילה הלהט"בית, אלא גם מהביצה התקשורתית. היום הוא מודה שזה נבע מפחד, "ואולי כדי לא לקחת חלק בתחרות הזאת", הוא מהרהר, "של מי כוכב גדול יותר, מי חתיך יותר, מי מזדיין יותר. וזה לא דבר בהכרח קהילתי. זה דבר שאופייני לכל אחד מהמגזרים שאני משתייך אליהם. אני עובד בטלוויזיה. המחשבה ללכת בשדרות רוטשילד, לפגוש איזה סלב ולהסתכל עליו במבט של 'אני שווה יותר אני שווה פחות' התחשק לי למות מזה. היום זה לא מאיים עליי במיוחד. אני יודע בדיוק מה מידת הכוכבות שלי, שהיא לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. בדיוק בגודל הראוי".
מה שמשותף לטלוויזיה ולקהילה הוא הסגידה לנעורים. בקהילה אם אתה מתבגר אתה ישר דודה או וייז'ה. בטלוויזיה, חוץ מגברים כמובן, את יאכנע. כמה מפחיד להתבגר באקלים כזה?
"הדור שלנו, שהוא אולי הדור הראשון שחי באמת מחוץ לארון בעולם שהוא עדיין לא שוויוני - במיוחד במדינת ישראל - הוא דור שעדיין לא הזדקן. תיכף נהיה זקנים והמונחים האלו ישתנו. ברור שהומואים זה מגזר תחרותי. גם שואוביז. גם אמהות צעירות. לא יודע אם אני עומד היום בכל הסטנדרטים ההומואיים האסתטיים".
עוד פינה שקיסוס לאט־לאט סוגר עם עצמו היא מערכת היחסים הלא פשוטה שהוא מנהל עם אוכל. "במחצית הראשונה של שנות ה־30 שלי ממש הייתי על סִפָּהּ של הפרעת אכילה", הוא אומר. "היום אני עדיין לא אוכל את כל מה שאני רוצה, אבל אני אוכל הרבה יותר מבעבר. הרבה יותר מהדברים שאני רוצה. גם עליתי כמה קילוגרמים לאחרונה, ואני חייב להגיד שזה ממש מוצא חן בעיניי. אני מסתכל על עצמי לפני ארבע־חמש שנים ואני ממש מזועזע. הפחד הזה מאוכל, הוא עבר לי לגמרי. (חושב רגע) לא לגמרי".
מה זה פחד מאוכל?
"פחד להשמין. אתה מספר לעצמך שאתה חי חיים בריאים בעוד שהאמת היא שאתה כל הזמן בדיאטה וכשאתה עושה את זה לאורך זמן אתה מאבד את היכולת להבחין בין חיים בריאים למה שזה באמת. לא היה בזה שום דבר בריא. נראיתי חולה. הייתי צריך לשרוץ בים כדי להשתזף מרוב שהייתי חיוור. לא יכול להיות שברגע שאתה משיג מטרה, ישר משתלט הפחד שתאבד אותה. זה כמו הישגים מקצועיים. פעם אם היו מחמיאים לי יותר מדי חזק, הייתי אומר, 'אוי, הנה עוד שנייה הכל מתרסק, הבלוף נחשף'. עכשיו אני הולך לחדר כושר ופתאום אוכל יותר פחמימות כדי לגדול! זאת שפה שבכלל לא דיברתי בה. זה נראה גברי יותר. בריא יותר".
איך הפסקת עם זה?
"אני לא יודע למה, אבל פתאום התחלתי לראות כל מיני בחורים יותר בנויים ברחוב ולקנא בהם. פתאום אמרתי בא לי גוף אחר והתחלתי להתאמן. יש לי מאמן שאני נורא אוהב. בהתחלה התאמנו בבית, ואז הוא אמר, 'תראה, אני מבין שאתה צריך שליטה באוכל. בוא אני אגיד לך מה לאכול'. התחלתי להקשיב לו, וזה עבד. הבנתי שכשהוא אומר לי לאכול יותר, אז מותר לי לאכול יותר".
הוא חי לבד ומדי פעם מחפש את האחד לראות איתו טלוויזיה. "בשנות ה־20 שלי הייתי נמשך לגברים שנושאים עימם בשורה של אכזבה. סטרייטים למשל", הוא עושה פרצוף. "ואני לא רוצה להישמע כמו מדונה כשהיא מדלקמת קלישאות, אבל כשאתה אוהב את עצמך אתה פחות זקוק לאנשים ששונים ממך. מי ששלם עם החלקים ההומואיים שלו לא צריך מישהו שמאוד רחוק ממנו".
הזוגיות האחרונה שלו הסתיימה לפני שנתיים, "עם בריאן, אמריקאי שחזר לניו־יורק. למה זה נגמר? בבקשה אל תהיי אמא שלי. ככה! הוא היה בא להורים שלי לארוחות שישי והוא מאוד אהב את הסלט סלק שאמא שלי מכינה, אז היא הפכה את זה למנה שלו. היא לא יכולה להכין סלט סלק בלי להתגעגע לבריאן. אמרתי לה, 'אז אל תכיני את הסלט סלק! את יודעת להכין מספיק סלטים אחרים.' (נאנח) אין עם מי לדבר".
אתה יוצא לדייטים?
"זה קורה. לא לעיתים מספיק קרובות אם לומר את האמת. אני לא מכיר מספיק בחורים. לפני כמה זמן חשבתי לפתוח טינדר וכמובן שהשתפנתי והתביישתי. ואז אמרתי לעצמי, מה זה משנה? מה הסוד הגדול? בניגוד לרוב חבריי שמתעבים דייטינג, בעיניי זה די מהנה. חבר טוב שלי טוען שזה שאני מסוגל ליהנות מדייטים ראשונים זו סטייה. כמה פעמים אתה יושב עם מישהו שאתה לא מכיר ויש ביניכם פוטנציאל? ומגדלים באוויר? זה מהמם בעיניי".
וסטוצים?
"וואו, הגעת לבן אדם הלא נכון. אני לא יכול. אל"ף, משום שאני מוכר, ובי"ת, משום שאני מתעורר מאוד מוקדם בבוקר. אני תמיד שואל את עצמי אם בחרתי בעבודה הזאת כדי שאני לא אעשה סטוצים, או שאני לא עושה סטוצים כי בחרתי בעבודה הזאת. כשאתה צעיר אתה זקוק יותר לסטוצים כי אתה זקוק יותר לאישור. בעבר הייתי מאוד מקנא באנשים שיכולים לשאת את העול הרגשי של המון פרטנרים בזמן קצר. אני לא חושב שהייתי מצליח להשתלט על דבר כזה. (מהרהר) אני גם לא יכול לנסוע ולחגוג בחו"ל, כי יש לי משיכה כמעט מוחלטת לגברים ישראלים. הם מאוד מוצאים חן בעיניי. ואני לא אוהב הרבה דברים במדינה הזאת".
ואתה מדבר עליהם ברדיו. אבל ברמה האישית שלך, כאביעד, מה הכי מוציא אותך מכליך?
"המקום הזה, בניגוד למה שחושבים, מפגר אחרי השינויים שקורים בעולם. העובדה שאני משלם את אותם המיסים ויש לי אותן החובות ולמרות זאת זכויותיי אינן אותן זכויות היא דבר איום ונורא. בואי נתחיל מזה שאסור לי להתחתן. שאני צריך למצוא חן בעיני אלוהים שאיננו האלוהים שלי כדי שיהיה לי מותר להתחתן. זה דבר מופרע לגמרי.
"יום־יום זוגות סטרייטים חילוניים טובים הולכים ומתחתנים ברבנות, המוסד השוביניסטי, המיזוגני, ההומופובי האלים ביותר במדינת ישראל, מתוך איזו הדחקה של העובדה שבזה שהם ממשיכים לשתף פעולה עם הממסד הזה הם תוקעים סכין בגב של החברים ההומואים שלהם, של האנשים שאיתם הם שתו דרינק אתמול בלילה. איך יכול להיות שמישהו מעז לכנות נישואים אזרחיים במקום הזה בשם המכובס ברית זוגיות? (מתרגז) ברית זוגיות תעשו לאמא שלכם! אני ובן זוגי התיאורטי בלבד נתחתן! למה? כי ככה מתחשק לי".
לפנייה לכתב/ת 
