אביגדור פלדמן מגרש את ז'אק דרידה

עומד זועף על המדף העליון, מעבר לטווח יד, האדון הנכבד ז'אק דרידה, כבר שנים שהוא אינו מחליף מילה עם איש בסביבתו. החבר'ה הטובים, לאקאן, פוקו, בודריאר ואלתוסר, ניסו להזמין אותו למשחק פוקר ובירה במדף השלישי, והוא אפילו לא טרח לסרב. לאחרונה הפסיק לדבר גם עם היידיגר והוסרל הקשישים, תקוע במבוך הלשוני שטווה לעצמו.

"דרידה, דרידה", אני אומר לו, "מה קורה לך?" והוא משיב בכעס, "אל תקרא לי ז'אק דרידה, כי כאשר השם מתקרא פרטי בתודעה, הוא כבר מסתווג ומתבטל בנוקבו בעצמו, הוא אינו עוד אלא מתיימר להיות שם פרטי" ('על הגרמטולוגיה', הוצאת רסלינג, בתרגום משה רון). "למה אתה עושה לי ככה?" אני שואל אותו. על הגב סחבתי אותך, בשנות ה־80, בתרמיל בד גס שרכשתי במיוחד מחנות 'בארנס אנד נובל' המקורית, בשדרה החמישית פינת רחוב 18 בניו־יורק. בחנות המופלאה ההיא, שנסגרה לפני כשנתיים, היה חדר אחורי, כמו פינה לעישון סמים, ובו מדור 'פוסטמודרניזם' למכורים בלבד, שבו עמדו צפופים, זה לצד זה, דרידה וג'יימסון ובאחטין וקריסטבה ואחרים, שהאיצו באותן שנים את דפיקות ליבי.

מצטער, ז'אק, אני לא יכול איתך יותר. זה לא אתה - זה אני. איבדתי את זה. אני מניח אותך על ספסל בשדרה, אחריך יבואו כל השאר מן החדר האחורי, ורק עטלפים ידפדפו בדפים הלא־מובנים.