דרור משעני לא סובל את הבלש של יו נסבו

המשורר ו. ה. אודן, קורא בלשים מושבע, כתב פעם שרומן בלשי אי־אפשר לקרוא פעמיים ולכן מותר להיפטר מהם לאחר הקריאה. אני בדרך כלל לא מוותר על אף בלש שקראתי, כי אני יודע שאודן טעה - לא רק שאפשר אלא שחובה לקרוא אותם לפחות פעמיים (קריאה שנייה תגלה תמיד שהפתרון שמציע הבלש רחוק מלהיות הפתרון היחיד לתעלומה); ובכל זאת אני מוכן להעביר הלאה את הספרים של הנורווגי יו נסבו - ואין ספק שיהיה מי שייקח.

הרומנים של נסבו הם כל מה שאני לא אוהב בבלש העכשווי: הם מהירים, הם אלימים, הם מופרכים, הם מצליחים מאוד. נסבו לא מאמין שמוות אחד, שטרגדיה אחת, מספיקים לספרות, ומרגיל את קוראי הבלש לכך שבכל רומן צריכים להיות לפחות שישה או שבעה מקרי רצח, אחד יותר ביזארי מהשני, כאילו שמוות של אדם לא מספיק דרמטי כשלעצמו, ונהפך ראוי לסיפור רק אם הוא בא בתוספת כריתת אצבעו ותחיבתה לפי הטבעת שלו (נשבע שמקרה כזה מופיע באחד מספריו). בגלל סופרים כמו נסבו קוראים שואלים אותך, "למה אצלך יש רק רצח אחד?" ומבטיחים שיתחילו לקרוא את ספריך "כשגם הרוצחים שלך יתחילו לעקור איברים פנימיים", כאילו הרומן הבלשי בשיאו לא היה בדיוק ההפך מזה: סיפור של מוות אחד, של טרגדיה אחת, שנבחנים ברצינות, מתוך סקרנות וכבוד אמיתי וסירוב לתת לקורבנות להישכח.

את הארי הולה, הבלש של נסבו, אני בכלל לא סובל. הוא ההפך הגמור מכל הבלשים שאני אוהב לקרוא, וגם מהבלש שאני כותב. על גב הכריכה של 'המושיע', הרומן האחרון של נסבו שאני מחזיק בבית, המילה השכיחה ביותר היא "הכי". "הבלש הכי טוב", "השוטר הכי בעייתי והכי שיכור בנורווגיה". הבלשים שאני אוהב הם לא הכי שום דבר, וגם מקרי הרצח שהם חוקרים לא "הכי מזעזעים שיש" – פשוט כי הם יודעים שאין באמת דבר כזה "המוות הכי מזעזע", ושכל מוות, כמו כל חיים, ראוי לחקירה ולסיפור.