עדי קיסר משליכה רומן ישן של לאונרד כהן

יש רק שני ספרים שהתחלתי לקרוא ולא הצלחתי לסיים. שני ספרים בלבד. בדרך כלל, אם אני פותחת ספר - תמיד אגיע לסוף. גם אם אסבול. ככה אני, כמו המנחה ההוא ממקבילית המוחות - התחלתי ולכן אסיים.

אבל את Beautiful Losers של לאונרד כהן ('מפסידנים יפים', קראו לו בעברית) לא הצלחתי מעולם לסיים. לא רק שלא הצלחתי לסיים אותו, עברתי עם הספר מערכת יחסים שלמה, שבסופה הוא קיבל מעמד של אקס - כזה שמרוב שהוא פאדיחה, אני מעמידה פנים שהוא לא קיים.

זה היה הספר הראשון של לאונרד כהן שאי פעם קראתי. הגעתי אליו מכושפת מהשירים. הייתי ה־Winter Lady שבחרה את הדרך הרבה לפני שהגיעה לדרך המהירה, שכבתי מול החלון ההוא מספיק זמן בשביל להתרגל לחדר ריק. לא פגשתי עד אז מישהו שכתב ככה, שידע לעשות קסמים וחתכים במילים. ואז השגתי את הספר הזה, והרגשתי כמו נרקומנית שעד היום קיבלה מנות קטנות ועכשיו מקבלת את כל מה שהמשטרה החרימה לכל הספקים ביחד.

והספר היה נוראי. כאילו כתב אותו ילד מפוצץ הורמונים שלא עבר עריכה. ניסיתי וניסיתי ונלחמתי, ובסוף החלטתי שאני מפסיקה, כדי שאוכל להמשיך לאהוב אותו. קיוויתי שאם יעבור מספיק זמן, אני אשכח שהוא אי פעם כתב את זה. עבר זמן, ולא שכחתי. לפעמים אני חושבת שזה רק חיזק את האהבה שלי אליו - כי הצלחתי לסלוח לו.

הספר השני שמעולם לא סיימתי לקרוא הוא הארי פוטר.