שי זמיר מסלק את 'התפסן בשדה השיפון'

שלוש פעמים, אולי אפילו ארבע, ניסיתי לקרוא את 'התפסן בשדה השיפון'. בכריכה הכחולה־צהובה הוותיקה, במהדורה החגיגית שבה הודפס מחדש לצד קלאסיקות אחרות כמו 'מאה שנים של בדידות', ושוב באנגלית, כי לעברית יש בן סורר ומורה ואילו לאנגלית את הולדן קולפילד. זה היה הספר הראשון שלא הצלחתי לצלוח - קו ה־60 עמודים מעולם לא נחצה - ולילה אחר לילה היה סלינג'ר מוצא את דרכו בחזרה לשידה שליד המיטה שלי. הייתי אולי קצת עצבני - מדוכא וכל זה - אלא שבניגוד לקולפילד, מעולם לא ביקשתי את נפשי למות.

מאז לא סיימתי לקרוא לא מעט ספרים, אבל הכישלון של התפסן הוא ללא ספק המזופת מכולם. בהתנגדות לקאנון הממלכתי של הספרות המערבית יש לפחות מין קריצה קטנה, אבל אני מצאתי את עצמי מתנכר לסמל הניכור והמרד, הזרות והאכזבה מן העולם; ואין דבר מחורבן יותר מן ההכרה שגם אתה בן 16 אבל קונפורמיסט לא קטן. הדכדוך הקיומי של קולפילד נראה לי בכייני - וואי וואי חכה מה יעשו לך בצבא! - והתלישות שלו נרקיסיסטית ומעצבנת. היום אני כבר יודע להאשים את הישראליות שבי בחוסר האמפתיה לגורלו של קולפילד, וגם האמריקנה על ברווזיה ואגמיה הקפואים לא תרמה במיוחד להזדהות עמוקה עם הסיפור. מספרים שספרות טובה היא אוניברסלית, אבל עבורי התפסן מייצג איזשהו כשל אמפתי ותרבותי. הנער שהחמיץ פנים לנער החמוץ הוא החמץ שצריך למצוא את דרכו החוצה מהספרייה שלי.