(לבניי ובנותיי)

לֹא יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם

עֲבָדִים הָיִינוּ

וַעֲבָדִים נִשְׁאַרְנוּ

וְאֵין לֶחֶם

לֹא כִּי מִהַרְנוּ

כִּי אֵין כֶּסֶף

לִקְנוֹת בַּמַּכֹּלֶת

פַּרְעֹה

עֲדַיִן חַי וּמוֹשֵׁל בָּנוּ

הוּא וְסָרִיסָיו וְשָׁלִישָׁיו

בָּאוֹצָר

הָעַבְדוּת מוֹדֶרְנִית

הָרָעָב אוֹתוֹ רָעָב

אָמַרְתָּ לֹא יִהְיֶה עוֹד

מַבּוּל

(אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא מַצְלִיחַ לְהָבִין לָמָּה,

אוּלַי שָׁוֶה לְךָ לִשְׁקֹל אֶת זֶה

שׁוּב מֵחָדָשׁ) אָז לְפָחוֹת

תַּרְעִיד אֶת הָאָרֶץ

תִּקְרַע אֶת הַיָּם

אִשָּׁה יְשֵׁנָה עַל סַפְסָל

תַּחַת שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ

גֶּבֶר מְחַפֵּשׂ אֲרוּחָה

כְּמוֹ חָתוּל בַּעֲרֵמַת זֶבֶל

עָפָר וְאַשְׁפַּתּוֹת

וְאֵין תְּקוּמָה

לֹא יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם

וַאֲנִי לֹא מִתְכַּוֵּן לְשַׁקֵּר

לְבָנַי וּבְנוֹתַי.

מתוך: הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה

/ הוצאת טנג'יר