האם יש טעם בכלל לצפות בסרט "גאליס: קונקט" אם אינך שייך לקהל מעריצי הסדרה "גאליס"? והאם המעריצים עצמם — רובם ככולם ילדים — ייהנו בסרט? על פניו, התשובה לשאלה הראשונה היא בכל מקרה "לא" מהדהד. וזה חבל. אם סרטי ילדים מחו"ל של פיקסאר ודיסני יכולים לכבוש ולהקסים צופים שכבר עברו בר־מצווה, למה שהכישרונות הגדולים שיש פה לא יצליחו לעשות דבר דומה עם "גאליס"?
נראה שבהתחלה לפחות זו הייתה הכוונה: אחרי ההצלחה המרשימה של החלק הקודם, שהביא יותר מ־200 אלף צופים, לסרט ההמשך צירפו תסריטאית משופשפת (שירלי מושיוף) ובמאי איכותי (אסף קורמן מ"את לי לילה" – הנגטיב המוחלט של הסרט הזה). תוסיפו לזה תקציב מכובד, הפקה מפוארת וקיבלתם שאפתנות הפקתית שלא ראינו מאז ימי מנחם גולן.
גם העלילה מעידה שהיוצרים כיוונו כנראה לפרויקט יומרני בהרבה: בסרט הנוכחי גיבור הסדרה יונתן (תובל שפיר) וחברתו דני (אליאנה תדהר הכריזמטית, נקודת האור המרכזית בסרט) נשלחים לממד אחר וצבעוני, בו כולם מחוברים לשבב מלא באפליקציות ששולט במוחם. ההתייחסות לדור הסמארטפונים תהיה ברורה גם לבני השמונה, וקורמן מנסה לרפרר בהומור לשלל סרטי מד"ב כמו "מטריקס", "דוח מיוחד", "מטרופוליס", "זיכרון גורלי" ו"האלמנט החמישי" - שהסרט נראה לפעמים כמו גרסה דלת תקציב שלו, עם המון תלבושות ותפאורות צ'יזיות. אבל זה גם המקום שבו הביצוע החפיפניקי לעיתים ב"גאליס: קונקט" ניכר, והסרט לא מצליח לעמוד בפני עצמו ונותר מוצר זניח לחלוטין. בסוף נותר בעיקר טעם לוואי תעשייתי ופלסטיקי. מה שמחזיר אותנו לשאלה השנייה והחשובה באמת בפתיחת הביקורת: כן, מעריצי "גאליס" כנראה ייהנו מהסרט. בתור פרק מורחב של הסדרה הסרט עושה עבודה סבירה ולא יותר. אבל ספק אם הוא יותיר בהם חותם כמו שסרט ילדים אמיתי יכול וצריך. כאמור, חבל.
