מצילנו מידם?

ליל הסדר קרב ובא. כבכל שנה נתכנס ונספר ביציאת מצרים. ומה נספר? כדרכם של ניסיונות לעצב זיכרון, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא סיפור פשוט. יש בו רעים - פרעה והמצרים, לבן הארמי, הגויים העומדים עלינו לכלותנו בכל דור ודור; ויש בו טובים - הקדוש ברוך הוא המצילנו מידם והחכמים המפרשים את מעשיו.

הקב"ה התחיל במלאכת ההצלה באותם ימים רחוקים במצרים, שבהם גילה את כוחו בסדרה של ניסים מזהירים ועשה שפטים בקמים עלינו. וישנם החכמים: תפקידם להסביר לנו הן מה גדלו מעשי האל (אנחנו חייבים, מתברר, להודות להלל, לשבח, לפאר, לרומם להדר, לברך לעלה ולקלס את מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה), ומה גדולים מעשי חכמים שבלעדיהם ובלעדי ביאוריהם היינו עלולים להחמיץ את העובדה שהאל עוזר לנו יום־יום, גם כאשר נראה - ללא הביאור - כי מאז אותם ימים מופלאים במצרים זנח אותנו לאנחות והוא עושה לא פעם יד אחת עם שונאינו.

ומה אין בסיפור הפשוט הזה של הצלה והצלחה ונקמה שאנחנו מספרים לעצמנו, תוך פירוט מייגע של מדרשים מפולפלים, דברי שבח והלל למי שעשה לאבותינו, וציפייה לוהטת, נואשת לא אחת, להפוגה מוזיקלית בשעמום (מתי כבר חד־גדיא) ולאותו "שולחן עורך" שבכל שנה ושנה מצילנו, ולו לשעה, מידם? אין בו את מערכת היחסים המוזרה בין האל לבין עם בחירתו. שכן משעה שרודפיהם המצרים טבעו בים, האיום העיקרי על שלומו של עם ישראל הוא צור ישראל וגואלו.

זה מתחיל במעשה העגל. לכאורה חטא נורא של העם. למעשה יוזמה וביצוע של אהרון הכהן, אחי משה ומי שהעם נתון, בהיעדרו, למרותו. "ויאמר אליהם אהרון, פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אליי... ויביאו אל אהרון ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה... וירא אהרון ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרון ויאמר: חג לה' מחר". אלוהים לא כועס על אהרון (שיוצא ללא פגע ורבב מכל הפרשה) אלא על העם, ושוקל לחסלו ולהחליפו בעם אחר שיצא מחלצי משה. בסופו של דבר הוא מסתפק בטבח סמלי של 3,000 איש.

אבל חמת האל, יש לציין, אינה בוערת רק למראה עגלים. כאשר העם מתאונן על קשיי הדרך, חורה אפו של הקב"ה ואש אוכלת בקצה המחנה. כאשר מזמן אלוהים לישראל את השלו, הוא נתקף בחמת זעם נוכח נימוסי השולחן של עם הבחירה: "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם, ויך ה' בעם מכה רבה מאוד". כאשר המרגלים מדווחים כי הארץ המובטחת אמנם זבת חלב ודבש, אבל אוכלת יושביה, נתקף העם באימה גדולה. ולאלוהי ישראל פשוט נמאס. רעיון השמדתו של העם שב ועולה בליבו: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי ובכל האותות אשר עשיתי בקרבו? אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו".

בסופו של דבר תכנית ההשמדה מבוטלת משיקולי יח"צ. משה מעלה בפני בוראו את שיקול "מה יגידו": "ואמרו הגויים... לאמור: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר." אלוהים מסתפק אפוא בכך שרק הדור ההוא ימות ("עד תום פגריכם במדבר") ב־40 שנות נדודים כפויים. אחר כך יבואו אל הארץ. ומה מצפה לנו שם? לא חגיגה.

בעיני המאמינים, הדינמיקה הזאת מאפיינת את יחסינו עם צור ישראל מאז ועד היום. אנחנו מעצבנים, והוא מעניש. במידה מסוימת אפשר לראות בסדר פסח סדנת עצבים. אנחנו מהללים ומקלסים בתקווה שחמתו לא תבער. זוכר כמה טוב היית אלינו פעם? אל נא באפך.