"נתן מאיר מדבר יפה ורהוט", כתב רוגל אלפר ב"הארץ" לאחר ששודר סרט על ההתמודדות של נתן מאיר ושל ילדיו עם הרצח המזעזע של אהובתם, דפנה מאיר ז"ל, "אבל הוא לא יכול להיות פרטנר שלי לכלום. כנראה שגם לא למדינה... אני מחפש איזו אמת מידה משותפת איתו, ולא מוצא".
לא כולם חושבים כמו אלפר: "דפנה הייתה יושבת עם החולה ומאכילה אותו בכפית ולא עניין אותה אם קוראים לו מוחמד או שלמה", סיפר ד"ר אחמד נאסר, שעבד עם דפנה בסורוקה ונפשו נקשרה בנפשה. "היא התייחסה לכל חולה כאילו הוא הבן שלה". ד"ר נאסר שמע כי לפני שנרצחה החלה מאיר ללמוד ערבית. "כששאלתי אותה למה — היא ענתה לי שאנחנו צריכים לדבר את אותה שפה כי אנחנו שכנים", סיפר. "בצחוק אחד, בחיוך אחד, היא הייתה יכולה לעשות פלאים... היא אהבה להקשיב לי. אחרי השיחות איתה הייתה לי תחושה שפרקתי עול כבד שרבץ עליי". ד"ר נאסר סבור כי "מי שרצח אותה הוא מפלצת, זאת לא התנהגות אנושית". רוגל אלפר לא בהכרח סבור כך. הרי רצח חיילים ומתנחלים לא נחשב, בקרב חוגים קיצוניים בישראל, פעילות טרור.
לרוגל אלפר היה קשה לשמוע דברים שאמר נתן מאיר על רצונו בקבורה יהודית. הוא תהה איפה האמירה הזו "ניצבת בסקאלת הגזענות של סמוטריץ'? זה יותר או פחות גזעני מלרצות ללדת עם יהודים בלבד?" מדובר בעוול: אדם שיש לו ולאשתו חברי נפש ערבים (לרוגל יש כאלה?) אינו סמוטריץ', גם אם יש מצוות דתיות, שמבחינתו יהודים בלבד מקיימים. אדם דתי גם לא יצרף גוי למניין. זו גזענות? מומלץ לאלפר לקרוא את פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שדיבר על האקס־טריטוריה הדתית בהקשר הזה. אבל אולי זה לא באמת ישנה, כי מבחינת אלפר, נתן מאיר הוא האחר, וככזה הוא לא מסוגל לראות אותו באמת. רק לסנוט באמונתו ולהגחיכה.
יש הטוענים שכמבקר טלוויזיה, זה מוזר שאלפר כותב על אקטואליה. לא בעיניי. הייתי מבקר. זה משעמם. גם אני התחלתי בשלב מסוים לכתוב על אקטואליה, בתואנות שווא שזו ביקורת טלוויזיה. לא זו הבעיה עם אלפר. הבעיה היא הנטייה הפוגענית שלו לכתוב ביקורת על הורים שכולים ומשפחות שכולות. נראה לי שיש מקום לכבד אדם באבלו ולהקשיב לכאב שלו, בוודאי בשעה שהדם רותח. יש מספיק זירות להתקוטט ולהתפלמס. מדוע אדם שאשתו נשחטה בפתח ביתו, אדם שבשלושת החודשים האחרונים עומד מול ילדיו וצריך להסביר להם איפה אמא, צריך לחטוף התגוללות מרושעת ובולטת בעמוד אחורי של עיתון, ולגלות שהוא מוגדר גזען?
לפני כמה שבועות דיברתי עם רננה, בתם של דפנה ונתן מאיר, שהשבוע נסעה עם אביה כדי להעביר מסר לאו"ם. ילדה מיוחדת וגיבורה, שראתה בעיניה את אמה נושמת את נשימותיה האחרונות. היא סיפרה לי שלאזכרה של אמה הם הזמינו גם את יריב אופנהיימר משלום עכשיו. ביקשו ממנו לדבר. נוצר ביניהם חיבור מיוחד. מבחינתם, גם אופנהיימר, שמפעל חייו הוא לפנותם מביתם, הוא פרטנר. גם איתו יש מכנה משותף. זו בחירה אצילית, עמוקה ועגולה של שני הצדדים — לצד הוויכוח הנוקב, לחפש גם את הדיאלוג המפרה. אבל זו איננה הבחירה של אלפר.
דפנה מאיר כתבה תפילה שבה ביקשה מאלוהים: "תזכה אותי לתת תרופות לזקוקים לישועה". גם אם אינך מאמין באלוהים, באמת כל כך קשה להתחבר לכמיהה הנפלאה הזו? למצוא איתה משהו במשותף?
אלפר ייעץ בעבר ליהודי צרפת שלא לעלות ארצה: "המפעל הציוני מת. התאבד... להגר עכשיו מצרפת לישראל זה כמו להגר מפלשתינה לגרמניה הנאצית ב־1933". על חנה אמדדי, אמא של הרוג בתאונת דרכים שאמרה ברדיו שזה קרה בגלל המחלוקת בעם וצריך לחזור בתשובה, כתב "דאעש, מבחינת השקפת העולם, זה כאן". גם אני, כמו אלפר, לא מסוגל לחבר בין אסונות פרטיים להתנהגות שלנו כעם, אבל בשונה ממנו, אינני מסוגל לומר על אם, שאיבדה בן ומחפשת לעצמה טקסט שיעזור לה לגייס כוח ולהמשיך בחייה, שדאעש זה כאן. גם משום שאין לה שום קשר לזה (היא שוחטת אנשים שלא מסכימים עימה?); אבל גם משום שלא כל מי שחושב אחרת ממני הוא דאעש. באתר "פרספקטיבה" טענו בעבר שאלפר לקח נאום של מרים פרץ ותלש מתוכו פסקאות כדי להציג אותה כמי שמתפללת שבניה ייהרגו. הוא הגדיר את דבריה "האנטי־הומניזם הימי ביניימי הזה, הקרוב יותר ברוחו לדאעש מאשר לנאורות". הבעיה הייתה שהנאום המלא שמתוכו ציטט היה שיר הלל לאהבת החיים ולקדושתם, בדיוק ההפך ממה שהציג. זה היה חתיכת מעשה נבלה. שאלת את עצמך, רוגל אלפר, מהו המקור האפל שמניע אותך להתנפל כך על נתן מאיר, או על מרים פרץ, ישראלית ששכלה שני בנים בצבא?
השבוע, ביום שלישי, התכונה הזו היכתה שוב. בערוץ 10 שודר סרט עם שמוליק לביא, אב ששכל את בנו, ליעד ז"ל, ב"צוק איתן". ליעד, סרן בצנחנים, היה בן 22 בלבד במותו. אלפר שוב הריח דם, והקדיש לאב הזה — ששילם את המחיר הכבד ביותר שאדם יכול לשלם — מאמר נוקב, מחוצף וחסר רחמים. זה באמת בלתי נתפס כמה רע זה מצד אלפר: אבא שאיבד את בנו בקרב, נאלץ לקום ולקרוא בעיתון כי הוא חלק מ"הקיטש של השכול". אלפר מרהיב עוז ומלגלג באגרסיביות גם על בנו השני של שמוליק, שמתלבט אם להתגייס לקרבי. "זה ילד בן 18 שאומר דברי הבל", כותב עליו אלפר, "שטויות מצמררות, הוא מאמין שאחיו מת בקרב עם חיוך על הפנים".
עכשיו תראו: אפשר להאמין בחיים שלאחר המוות ואפשר לא. אפשר לכפור באפשרות שאדם יכול למות עם חיוך על הפנים, ואפשר לכבד את מי שאומר זאת או להניח שהוא מתכוון לכך מטפורית. כל זה דיון לגיטימי. אבל איך, באמת איך אפשר לבוא לאח שכול, ילד צעיר, ולהתערב בכזו ברוטליות באבל שלו, להטיף לו, לקבוע עבורו במה נכון להאמין ולכתוב עליו שהוא מקשקש? זה לא רק מעשה לא ליברלי, זו גם ממש אכזריות והלבנת פנים.
וזה גם לא כוחות. אתה רוגל אלפר. מה אתה רוצה מהילד הזה? את הדיון על השכול בישראל אפשר לקיים גם בלי לבחור קורבנות ספציפיים ולהתחרע עליהם, וגם בלי להצליף באובססיביות באנשים שמנסים להקים את עצמם מתוך טרגדיה גדולה. קצת חמלה, אלוהים. קצת חמלה.
לפני כמה שבועות, בעיצומו של גל הטרור, בזמן שיהודים נדקרו ברחובות, כתב אלפר מאמר שבו הוא מבקש סליחה מהמחבל שידקור אותו. מדהים בעיניי שאדם, שמצא בליבו מקום לאמפתיה לפלסטינים שיוצאים לשחוט יהודים מזדמנים ברחובה של עיר, לא מסוגל לראות בנתן מאיר – ישראלי בן גילו, אזרח נאמן ואב מסור שעבר טרגדיה נוראה – פרטנר לחיים משותפים. את המחבל אתה מבין, מר אלפר, אבל אם שכולה שמאמינה באלוהים מעוררת בך אסוציאציות לדאעש?
כמו אלפר, אגב, גם אני אינני מאמין בהשגחה פרטית. אבל בשונה ממנו, אני לא מתנשא על מי שאמונתו שונה משלי. איך בכלל אפשר להתנשא על אדם כמו מאיר? האיש, וזו דוגמה אחת שמעידה על אישיותו, הכניס לביתו ילדי אומנה. הוא משמש להם אב. גדלתי לצד אח כזה. גם במשפחתי הקרובה אימצו ילדי אומנה. יש לי הכלים לקבוע כי אין בעולם חסד גדול מזה. לא מדובר בפעולה חד־פעמית של פילנתרופיה, זהו מעשה אצילי ומתמשך, אהבה שאינה תלויה בדבר. אתה נמצא שם עבור הנשמות החשופות ביותר. אבל אלפר, שמסוגל לגייס אמפתיה כדי להבין מחבלים שדוקרים נשים וילדים ברחוב, לא מוצא דבר במשותף עם נתן מאיר. דבריו של אלפר אמנם מנוסחים מעדנות, אבל אי־אפשר להימלט מהתחושה שמקורם באגרסיה. הבחירה שלו לעלוב שוב ושוב בהורים שכולים ובמשפחות שכולות איננה בחירה פרובוקטיבית. זו בחירה שיש בה רוע. זו בחירה סדיסטית.
