מה נשתנה?
אני כבר יודע בדיוק איך ייראה השנה ליל הסדר שלי
שבועיים לפני הסדר
תמיד זה מתחיל בטלפון מאמא שלי — הנחליאלי של חג הפסח.
מאור: אָה אמא. אני בעבודה, אני אחזור אלייך יותר מאוח –
אמא: לא, תקשיב שנייה. שנייה.
מאור: נו זריז.
אמא: איפה כדאי שנאכל השנה בליל הסדר? רק אנחנו בבית או עם כל הדודים?
מאור: לא יודע אמא, פסח רק עוד שבועיים — מה שתחליטי בסדר מבחינתי.
אמא: אני אגיד לך למה. אני ממילא לא רואה אותך מספיק, וכשאוכלים עם כולם אני לא מרגישה אותך בכלל, עד שאתה בא.
מאור: אז סבבה, נאכל בבית רק אנחנו.
אמא: זהו, שמצד שני — זה חג. עם כולם יש יותר אווירה. לאכול בבית זה שעה וגמרנו – ואז אתם כבר הולכים לחברים שלכם.
מאור: נו, אז נאכל עם הדודים. אמא, אני עם אנשים אני חייב לנתק –
אמא: אבל רק תגיד לי מה אתה מעדיף.
מאור: אבל אני לא מעדיף כלום. תבחרי את. אני מעביר את ההחלטה אלייך.
אמא: אף פעם אין לך זמן לאמא שלך! סליחה שהתקשרתי בכלל, יותר אני לא אתקשר אליך, אני אלך להתייעץ עם השכנים. ביי.
מאור: רגע אמא, רג — (ניתקה) כוסאמק.
שבוע לפני הסדר
כשם שלפני יום כיפור יש עלייה משמעותית במכירות הסלוטייפ בארץ, לפני הפסח עולות אצלנו המניות של האקונומיקה. כל העיר מריחה מכלור. הבית שלנו נראה כאילו עבר בתוכו טורנדו והחליף את מיקומם של כל הרהיטים: החלונות והתריסים – במטבח; כלי האוכל – בסלון; הספות – במרפסת; המקרר ‑ במקלחת; הכיסאות על השולחן והשטיחים – בחלונות. וכמובן לקראת ליל הבדולח כל כלי הקריסטל יוצאים לחופשה השנתית שלהם ממאסר העולם בוויטרינה של אמא שלי, שממרקת אותם לקראת המפגש עם המשפחות. דורון ביטון פירסם באינסטגרם: "איך אתה יודע שפסח מתקרב – לפי זה שאתה נכנס להתקלח עם המגירות של המקרר".
מאור: אָה אמא?
אמא: אתה רוצה שאני אבוא לנקות לך את הבית לפני החג?
מאור: לא, אין צורך שתבואי מבאר־שבע עד תל־אביב בשביל זה. אני אמצא מישהי שתנקה לי בתשלום.
אמא: מי?
מאור: לא יודע. מישהי. אני אמצא.
אמא: תגיד לי, נפלת על השכל?! אתה מעדיף להביא איזו חאנג'ה שתנקה לך במקום שתיתן לאמא שלך לעשות את זה? למה הן יודעות לנקות אלה? יעבירו לך סמרטוט מלמעלה ויגידו לך: "זה נקי". לא! אני נשבעת לך שאם אתה מביא מנקה אני לא מדברת איתך יותר.
מאור: טוב אמא. תבואי לנקות. אני מנסה לחסוך לך ואת צועקת עליי.
אמא: תגיד לי, אתה שומר פסח בכלל? למה נראה לי ששמה בתל־אביב אתם לא שומרים שום דבר. מה קרה, שבוע אחד בלי חמץ אפשר לחשוב. אנחנו יהודים!
מאור: אבל אמא, מה את רוצה ממני — אני שומר פסח.
אמא: ובשר עם חלב אתה מערבב?
מאור: מה זה קשור עכשיו?
אמא: אז אתה מערבב.
מאור: אני לא מקפיד על ההפרשי שעות, אבל אני לא אוכל צ'יזבורגר.
אמא: מה זה צ'יזבורגר?
מאור: טוב, אמא, שיגעת אותי. אני צריך לעבוד! יש לי טור לכתוב!
אמא: על מה הפעם? מתי תכתוב עליי?
יום לפני הסדר
חייבים לאכול את כל החמץ. אצלנו עולים במשקל כבר לפני החג מכל הבצקים הקפואים שחראם לזרוק. המקפיא מתרוקן מעולם הקולינריה התימני, וכל הבורקסים, המלאווחים והג'חנונים חייבים להיאכל ומיד.
לתוך הבית לא יתקרב מעכשיו פירור לחם. בארגז חום בפינת המטבח שוכבים להם הפסטות, הפתיתים, הקמח והקורנפלקס וכמו משפחתה של אנה פרנק מתכוננים לעלות אל עליית הגג למשך השבוע הקרוב ולחכות שיעבור זעם.
בנוסף, ביום שלפני החג אוכלים רק מחוץ לבית. לא אמרתי מסעדה. אמרתי "מחוץ לבית". בכלים חד־פעמיים, יושבים כמו פליטים על המדרגות של הבניין, כששכנים עולים ויורדים מביטים בנו במבט חומל.
מאור: אבל אמא, אני בן 35, אני לא רוצה לאכול על המדרגות כמו איזה הומלס.
אמא: אז תלך לאכול פלאפל. תביא לי גם חצי מנה.
מאור: מה פלאפל עכשיו?
אמא: לא אמרת לי איזה דג אתה רוצה למחר בערב.
מאור: לא יודע. את הדג שאת עושה תמיד.
אמא: עם הקוצים או בלי הקוצים?
מאור: בלי.
אמא: מה בלי?!? אתה תמיד אוכל את הדג עם הקוצים — לא קניתי בלי! אין לי זמן ללכת לקנות עכשיו. אתה רוצה בלי קוצים, תלך לקנות אתה. ותביא גם ארגז קולה.
מאור: טוב, תעשי דג עם קוצים וזהו.
אמא: אז בלי קשר תלך להביא לי ארגז קולה.
בוקר הסדר
העיר מריחה כמו ל"ג בעומר ועשן דק מיתמר מעל הבתים. נדמה כאילו כל היהודים בעיר הפכו לענקים בכיפות שהחליטו להתגודד סביב מדורות קטנטנות בשכונותיה. עד עשר היה עוד מותר לאכול פיתה, אבל אחרי עשר — זה חטא. מי חשב שפיתה יכולה להיות כל כך מסוכנת.
אמא: איזה חולצה לגהץ לך לערב?
מאור: את החולצה החומה.
אמא: לא. אתה לא הולך לי עם החולצה החומה בערב חג. זה ערב חג!
מאור: מה רע בחולצה החומה?
אמא: רע. אתה חוּם. תלבש לבן. דווקא בגלל שאתה חוּם, יפה לך לבן.
מאור: אבל אני לא אוהב את החולצה הלבנה. היא משמינה אותי.
אמא: אין מה לעשות. היא יותר יפה. אתה הולך הערב לבית כנסת?
מאור: לא יודע. רק אם יהיה לי כוח.
אמא: מה יקרה אם פעם בשנה תלך לבית כנסת?!
מאור: לא יקרה כלום. אם יבוא לי — אני אלך. ואם לא – לא.
אמא: אל תלך מצידי. נהיית כופר נהיית. מאז שעברת לתל־אביב התקלקלת לגמרי.
ליל הסדר
הפרמיירה. כל הגברים הולכים לבית הכנסת, ואילו אני נשאר לרכל עם כל הנשים התשושות, שמאופרות בחגיגיות אך ידיהן סדוקות מרוב חומרי ניקוי ובישולים.
אמא: מאור, בוא תגיד שלום לדודה שלי. אחות של סבתא שהייתה גרה ממש לידנו לפני 3,000 שנה (בכלל מאז שהתפרסמתי, אמא שלי לפעמים מחזיקה אותי לידה כמו תיק של מייקל קורס).
מאור: היי דודה, נעים מאוד.
דודה של אמא: מה נעים מאוד? אתה לא זוכר אותי? אני מכירה אותך מאז שהיית כזה קטנצ'יק.
מאור (מחייך בצביעות)
דודה של אמא: קראתי שאתה וחברה שלך נפרדתם. למה? מה קרה?
מאור (רוצה לומר: "אישה זרה שחושבת שקשר דם קלוש מקרב בינינו – אני לא מכיר אותך ולא מתכוון לענות לך, אז אל תדחפי את האף שלך לחיי האישיים. חג שמח". אך במקום זה עונה:) כן, מה נעשה.
דודה של אמא: אז מתי תתחתן כבר? יאללה אין זמן. אני עוד צריכה לבחור שמלה. אני רוצה לפגוש את נינט.
מאור: מי אמר שתוזמני?
דודה של אמא: מה?
אמא: כלום. חג שמח דודה, (ואז פונה אליי) תהיה נחמד!
xxx
הייקו: יש לי 16 דודות ודודים/ ו־57 בני ובנות דודות ודודים/ וכמעט לכולם יש שלושה־ארבעה ילדים/ וכולם, כולל אני, רעבים פיצוצים.
"מתי קיבינימט הם חוזרים כבר מבית כנסת, מעצבנים". גברים שחוזרים מבית הכנסת בערב חג — לא ראיתם שאננות כזו בחיים שלכם. הם מפצחים גרעינים והולכים בסלואו מושן. מודעים לחלוטין לעובדה שכולם מחכים להם, ובכל זאת הם מותחים כמו אורגזמה את הגעתם הביתה.
דוד מבוגר: חג שמח! קום תביא נשיקה. מה זה ככה השמנת?
מאור: (קם ומנשק) חג שמח, דוד.
דוד מבוגר: למה לא באת לבית כנסת?
מאור: לא היה לי כוח... הייתי עייף מכל השבוע הזה.
דוד מבוגר: אין דבר כזה "עייף". התפילה נותנת כוח. שאלו אותי שמה היום: "מה עם עוד עונה של 'אימפריית זגורי', תשאל את האחיין שלך".
מאור: כן. עובדים על זה. כותבים. אם ייצא טוב – תהיה עוד עונה. אם לא – אז לא.
דוד מבוגר: מה אכפת לך — תעשה בשבילהם עוד עונה. הילדים שלי מתים על זה. אני לא כל כך התחברתי. זה לא הרגיש לי אמיתי כמו החיים שהיו לנו פה, איך שגדלנו יא חסר'ה.
מאור: (מתעצבן) ואיך בדיוק גדלתם?
דוד מבוגר: חבל לך על הזמן. היית צריך, נגיד, לעשות איזה סצנה, לא יודע — שהסבתא מכינה קוסקוס! זה אמיתי, זה מהמציאות.
מאור: וואלה? ומה עוד היה קורה בסצנה הזאתי? היא הייתה מכינה קוסקוס ו... מה עוד?
דוד מבוגר: והילדים היו באים לאכול. והיו שרים שירים. ושמחים. להראות שמחה. אנחנו המרוקאים זה רק שמחה.
מאור: וואלה. ואין מריבות?
דוד מבוגר: יש לפעמים. אבל לא בהגזמה.
מאור: אה. אז בעצם אתה אומר שפעם כל מה שעשיתם היה להכין קוסקוס, ואז לאכול אותו ולשיר?
דוד מבוגר: נו בוודאי. אלה היו ימים טובים. לא כמו היום, כל הילדים עושים פירסינג.
מאור: מה זה קשור?
אמא: (קולטת אותי) מאור בוא רגע! (בא) מה אתה מתווכח איתו זה? תעזוב אותו, חפרן כזה לא ראיתי בחיים שלי.
מאור: למה, דווקא נראה שהוא מבין מאוד בתסריטאות. חבל שיתבזבז.
אמא: חחחח. תביא לי נשיקה. חג שמח. איזה כיף שאתה בבית.
מאור: (מנשק) אני גם שמח.
אמא: מאוד יפה החולצה הזאת עליך. אמרתי לך ללבוש לבן. בחג – רק לבן. מאור: אני נראה שמן. מתי אוכלים?
xxx
בּבּלו.
"בבהילות יצאנו ממצרים". לכל מי שלא עושים אצלו בבית "בּבּלו" אני אלמד: אב המשפחה מניף את קערת הפסח ומנופף בה מעל הראשים של בני המשפחה ומברך: "בּבּלו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא בני חורין אלללה". וכולם שרים איתו. כזה. מסורת של צפון אפריקאים.
ה"בּבּלו", הוא הרגע היחיד בשנה שבו ניתן ממש לגלות את מי אבא הכי אוהב: על מי הוא מתעכב עם הצלחת המעופפת, במי הוא משקיע יותר בשירה. הכל במיקרו־ניואנסים של אהבה. וכשהצלחת מגיעה מעל ראשכם ואתם נבוכים, זו המבוכה הנעימה בעולם. אני מציע לכל המשפחות שבהן לא עושים "בּבּלו" – תנסו. זה הדבר שאני הכי אוהב בחג.
xxx
ההגדה.
מלאכי השלום באו, בירכונו, יצאו ושבו שלוש פעמים כל אחד. ואז קידוש. ואז רחץ וכרפס ויחץ ומגיד — ועוד מילים שלא מובנות לאיש. ואז חכם ורשע ותם וסתום. ואז "מה נשתנה". ואז דם וכינים וערוב והשאר. ואז כוס ראשונה. ואז אחיין עם הפרעת קשב, שכמעט מתמוטט מרוב לחץ כשקריאת ההגדה מגיעה אליו. ואז אוכלים מתאבני מרור וכרפס וחרוסת ו — מי עיצב את התפריט הקיצוני הזה שם בתקופת התנ"ך? הרגו אותנו.
וכל זה הוא בעצם בילד־אפ מטורף לקראת ארוחת חג שהיא – בואו נודה – כמו כל ארוחת שישי, אפילו (בלי הלחם) — פחות טובה.
עשרות אנשים סביב השולחן, שלא אכלו כלום מהבוקר, ממתינים בסבלנות לאיזה דוד נובו־דתי שהפך לשומר הסף של ההגדה, ממש כאילו המלאך גבריאל בעצמו מינה אותו להשגיח שאנחנו לא מחפפים אותה.
אמא: נו, שיסיים כבר זה. אני מתה מרעב. מהבוקר תה לא שתיתי.
אחותי: וואי, איך בא לי דג עכשיו.
מאור: כן, אבל מה שווה דג בלי לחם?
דוד דתי מתפלל: או־קיי. עכשיו כולם למזוג כוס שלישית ולשתות בהסבה לשמאל. "בהסבה" זה להטות את הראש לשמאל, על מנת לא להקדים קנה לוושט.
מאור (לוחש): מתי בכלל הוא חזר בתשובה זה?
אמא: לפני חודשיים.
מאור: אה. נו, בגלל זה הוא קורא כל מילה בהדגשה כאילו החיים שלו תלויים בזה?
אחותי: חחח... ברור.
מאור: אבל רגע, הוא לא טס לפני חצי שנה להודו עם חברה שלו וחזר עם קעקוע ענקי של אינדיאני?
אמא: כן. ועוד הייתה לו חברה רוסייה. בכלל לא יהודייה.
מאור: אז איך עכשיו הוא דתי?
אחותי: שנה שעברה הם עשו בהודו ליל סדר בבית חב"ד והוא לקח איזו פטרייה מקולקלת וחשב שאלוהים מדבר אליו.
מאור: חחחחח.
אמא: אל תדברו ככה. זה לא יפה.
מאור: וזה יפה שבגלל פטרייה עכשיו כולנו צריכים לסבול? למה לי נראה שהוא מאריך את התפילה פי 7 ממה שהיא הייתה אמורה להיות. אני עוד שנייה אוכל לו את הראש מרוב רעב.
xxx
שולחן עורך.
אוכלים.
אמא: מאור, רוצה מצה רטובה?
מאור: לא, אני מעדיף לא רטובה.
אמא: כבר הרטבתי את כולן.
מאור: אז מה את שואלת, תביאי רטובה וזהו.
אמא: ואיזה דג להביא לך?
מאור: מה איזה דג? אמרת לי שהכנת לי את הדג עם הקוצים.
אמא: בסוף הלכתי לקנות לך בלי קוצים. מה, אני אשאיר אותך ככה בחג?
מאור: תודה, אין אמא כמוך בעולם. ויש איזה מטבוחה לאכול עם המצה?
אמא: יש חמישה סוגי מטבוחה. כל האחיות שלי — שרה, שושי, חיה, יהודית ואני — כל אחת הכינה מטבוחה אחרת. יש עם שום, בלי שום, עם פלפל, בלי פלפל, מתוקה, חריפה, אדומה ועם לימון. איזה בא לך?
שעה אחרי הסדר.
דוד דתי מתפלל: יאללה ילדים! מאור תביא אותם. בואו נמשיך את ההגדה.
מאור (רוצה לומר: לא ממשיך, ולא אכפת לי שאנשי השיווק של ההגדה שמו בכוונה בסוף את כל הלהיטים הגדולים, כמו שבטח אריאל זילבר שר רק בסיום הופעותיו את "החברה להגנת הטבע". אך במקום זה אומר:) תתחיל. אני כבר מצטרף (ולא מתכוון להצטרף).
אמא: כל העבודה הקשה שלי כל החודש, ובסוף הכל נגמר תוך שעתיים.
מאור: אמרתי לך שלא היית צריכה להשתגע. תראי כמה אוכל סתם נזרק לפח.
אמא: בסדר. כפרה (במלרע).
מאור: כפרה, כפרה.
אמא: מה שלומך? איך אתה מרגיש? למה אתה נראה לי קצת מדוכדך.
מאור: לא, סתם... גם העבודה והכל. המון לחץ. וגם... חן קצת חסרה לי, אני מודה. קשה להיות לבד בחג.
אמא: סימסתי לה היום "חג שמח", והיא כתבה לי בחזרה. דיברת עם ההורים שלה?
מאור: כן בטח. סימסתי להם גם. לכולם: לאבא שלה, לאמא שלה. ולדודים.
אמא: נראה לך שתחזרו?
מאור: אמא.
אמא: מה?
מאור: אנחנו בעיתון עכשיו. מה את שואלת שאלות באין כניסה?
אמא: מה, איזה עיתון?
מאור: לא משנה. מתי הולכים הביתה? אני גמור.
אמא: הנה, יסיימו את ה"חד גדיא" ונעוף. רוצה פיצוחים?
מאור: לא, איזה. אני לא יכול לנשום.
אמא: איפה נעשה חג שני?
מאור: שום חג שני. אני לא פה. אני טס לחו"ל.
אמא: מה חו"ל — אבל יש מימונה!
מאור: אז פעם אחת אני לא אהיה במימונה, מה קרה?
אמא: תטוס אחרי המימונה.
מאור: לא. לא יכול ולא רוצה. תניחי לי. אני טס וזהו.
אמא: (קמה) אז תעזוב אותי בשקט. ילד מעצבן. הרסת לי את כל החג עכשיו!
מאור: נו שנייה, חכי רגע אמא! אמ —
xxx
לכן, אם אני כבר יודע בדיוק איך ייראה החג שלי, אולי השנה אפשר יהיה לפסוח עליו?
