שחין: אנשים שכותבים שירים מחרידים ובכל זאת יש להם מיליון עוקבים שכנראה קיבלו מהם מסאז' רגליים אישי. אנשים שבחיים לא יכתבו מילה אחת אמת, בחיים לא יסתכנו בלהגיד: "היה לי יום נורא, בן הזוג שלי כבר לא מתייחס אליי", רק ישתפו בדיחות דביליות וממים דביליים עוד יותר. אלה שרוצים נורא לזכות בכיסא סבנטיז מתנדנד מתנת "מחסני השדרה" ולכן מבקשים ממך לעזור להם בשיתוף. והכי גרוע: אלו שכותבים מכתב אהבה משתפך וממש־ממש ארוך לילד בן השלוש שלהם, למרות שהם יודעים שהוא לא יקרא אותו לעולם. סליחה, אם המטרה היא שהילד יידע איך הוא הכניס אור לחייך, לך ותחבק אותו עכשיו. אהבה לילד היא דבר אישי שלא מעניין את הזולת. ואת זה אומרת מישהי שכתבה רק לפני שבועיים מכתב אישי לילדה שלה.
כינים: כינים נוהגות למצוץ ממך את טיפת הדם האחרונה, אבל משטרת הפוליטיקלי קורקט לא תרפה ממך גם אחריה. למעשה, הם לא ירפו ממך גם אחרי שתיפלי על ברכייך ותתחנני למחילה, גם לא אם תקראי לילד הבא שייוולד לך על שם הקבוצה שלהם.
האנשים שמחפשים אותך על קוצו של יו"ד נמצאים בכל מקום, לא משנה אם זה פמיניסטית מהזן הנזפני, זה שאוהב להוציא אותך מיזוגנית רק כדי להשפיל אותך, או סתם עושי צדקה מקצועיים וטובי לב בעיני עצמם.
מצטערת, אבל אני גם לא מאמינה להם. לא, לא מאמינה לך, אדוני הטהרן שמטיף לי שמה פתאום אני זורקת ספה לרחוב, למה אני לא מסיעה אותה במכונית שאין לי לאשדוד, יש שם מקלט נהדר לילדי גן אריתריאים, הרי ראית בעצמך בתמונה שהספה הזו נראית כמו קונדום משומש וורוד. לא, אתה כמו צלף של טעויות, יושב ואורב לאנשים שיגידו או יעשו את הדבר הלא נכון כדי שתוכל להתעליין עליהם, אפילו אם לא כתבו לך אישית, אפילו אם אף אחד לא שאל מה דעתך, ישר תצוץ כדי לתקן ולטרחן ולהיות טהרן יותר מהאפיפיור, הכל כדי להראות את הנוצות המוסריות שלך, טווס של כל מה שנכון.
דם: נו, ברור שכל המקללים, השונאים, מאחלי סרטן השחלות והאונס. אלו שמספיק להם שתצייני שאת מחבבת את סגנון הדיבור הציורי של אחמד טיבי וכבר את "בוגדת שרמוטה זונה של ערבים, אמן יכניסו אותך עירומה לכפר". כן, אני יודעת, גם שמאלנים לוקים בזה, אבל מה לעשות שעם כל החפירות וההטפות וההתנשאות, נדיר לקרוא טוקבק שאומר: "יא מחלואה ימנית, מתנחלת שכל מה שהיא רוצה זה זימבור חזק מיהודים".
אבל יש גם שוחרי דם מסוג יותר מתוחכם. למשל, כאלו שמשתפים איזו פליטת פה טיפשית שלך, שהם יודעים שאת מתחרטת עליה וכותבים לידה בקלילות: "אני רק אניח את זה כאן".
"אבל למה, בשם האלוהים?" את מתייפחת. "כבר הסברתי לכולם שזו הייתה טעות, כבר גנזתי את הציוץ, למה את מנפנפת בציוץ שלי על 'אישה שילדה היא לא רק מחלבה, תודה' מול יועצת ההנקה הזאת?" לאותה קטגוריה נכנסים אלו שממשיכים לריב ולהעליב אחרי שכולם כבר סיימו את הוויכוח, אחת בלילה, כולם מעלים תמונות של מרגריטות פטל, והוא עוד יורה עלבונות סמיכים לאוויר.
דבר: פעם היו רק האמהות במאמאזון ששולחות זו לזו צילומי מסך של הפרונקל שצמח ל"פושפושוני" על הירך. היום האנשים שנהנים להגעיל השתכללו. אם הם פעילים למען זכויות בעלי חיים, הם יעלו תמונות של גורי חתלתולים שנדרסו על ידי טרקטורון על שביל ישראל. אם הם טבעונים, הם לא יפסיקו להעלות קופים שהראש שלהם מנוסר.
שזה עוד בסדר, זאת הגעלה למטרה טובה, אני בעצמי תרמתי להמון עמותות לכלבלבים אחרי שראיתי תמונות כאלו, אבל לאחרונה יש סוג חדש של מפיצי דבר, המסכנים המקצועיים. וככה כתבה לי חברתי אלי מהטוויטר: "אנשים שכותבים הם איך מרעיבים את עצמם, מעלים תמונות של הידיים שלהם כדי להראות שהם חותכים, מדברים על זה שהם בהתקף חרדה. את פשוט חסרת אונים כי הם לא רוצים עזרה. ואני יודעת כי הצעתי, המון פעמים, הם רוצים רחמים".
ערוב: אף פעם לא ברור איך צריך לדבר איתם. מה שלא תגיד תצא נורא ותעשה טעות. ממש כמו ש"ערוב" זו המכה היחידה שלא ברור לאף אחד מה היא אומרת, ככה גם הם: מפחידים מרוב שהם מקפידים על עמעום. כי הרי רובנו אנשים טובים, רובנו נעדיף למות מאשר להעליב את ה"אחר", אז למה, בשם האלוהימ/ה, למה אתם עושים לנו את זה כל כך קשה?
פעם התכתבתי עם בחור/ה בן 22 מהקווירייה, שטען בפניי שהוא "אישה לכל דבר, קוראים לי ניקו". הכל היה בסדר גמור, הוא היה אינטליגנטי ומאוד מעניין, רק שדבר אחד העיב עליי: ניקו גידלה זקן. ככה שאפשר להבין למה מדי פעם נפלט לי בטעות "אתה". אם כבר בחרת לך לוק מאתגר, אם כבר בחרת להצהיר על עצמך כבחורה ששלמה עם עצמה בעוד ששיער הפנים שלך צורח שון קונרי, אז מה, לא תבין קשישה סטרייטית אומללה, ועוד חיפאית, שמתפלק לה מדי פעם לפנות אליך כבן?
לא עזר כלום, נקברתי כליל תחת מטר הטפות שגלשו לעלבונות ביצ'יים. נפרדנו כידידים, כלומר כידידות.
ברד: אלו שממטירים עליך עוד ועוד תמונות ופרטים מהחיים המושלמים שלהם. הנסיעות המשפחתיות שלהם לאיי סיישל, המקינטה הנחשקת עם ההדפס של הזברה. הם תמיד מאוהבים, תמיד קוראים לבן זוגם "האלוהי" ו"המתוק" ואף פעם לא רבים איתו. בסופו של דבר זה בדיוק כמו ברד. נוחת לך על הראש כמו אבנים שאיזה ילד זבל זורק כדי להזכיר לך מה מקומך בהיררכיה, ומשאיר אותך קפוא ולא מרגיש כלום.
מכת בכורות: האנשים האלו נולדו עם תחושה מרכזית אחת: הם הבכורים של העולם, הילדים הראשונים, אף אחד לא חשוב או חיוני כמוהם. כל מי שכותב: "אני חורג ממנהגי כאן כדי לדבר על ענייני פוליטיקה", או "מי שמכירים אותי יודעים שאני בדרך כלל לא מגיב/מתייחס לכל מה שקשור לסלבס ולאייל גולן בפרט". בחייאת ראבק, אדון הוגה דעות, פה זה פייסבוק, לא הפרלמנט הבריטי. אף אחד לא חיכה שתחרוג ממנהגך, תרד למעננו מהאולימפוס שלך שבו אתה מתלטף עם איילי צפון סלסטיאליים וחושב על ניטשה, רק כדי למסור את דברך החשוב לאומה. רק אלוהים יודע מאיפה קיבלת את הרעיון הזה שאנשים פה עוקבים אחריך מספיק כדי לדעת מה מנהגי הכתיבה הרגילים שלך, שאשכרה קראנו יותר ממשפט אחד שלך כדי שיהיה לנו מושג במה אתה עוסק בדרך כלל או לא עוסק.
תת־ז'אנר מוזר ומרגיז במיוחד של הבכורים הם אלה שחושבים שהתחבורה הציבורית שייכת להם. "עליתי למונית שירות ויש כאן מישהי חצופה שאוכלת סנדוויץ' טונה מסריח". "קבלו תמונה של הגבר שהתיישב לידי בקו 63, הוא לא שם דאודורנט".
אני לא יודעת מאיפה קיבלו בני דור ה־y את הרעיון שכל אוטובוס הוא כרכרה, שכל מונית שירות עם פצעי סיגריות בריפוד היא לימוזינה הדורה שתפקידה לשאת את הישבן הפרטי והקדוש שלהם בחזרה הביתה. כל מה שאני יודעת הוא שהרוסי שיושב לידך ואוכל נקניק הוא בן אדם בן 53 שמרוויח אולי 20 שקל לשעה. זכותו לאכול מה שבא לו, שיקלף מצידי שק של קלמנטינות רקובות, כדי שתהיה לו אנרגיה למשמרת הכפולה שלו.
ארבה: אנשים שכותבים דברים שאתה מת להגיב להם ולא יכול. מת להתנפל עליהם כמו ארבה סקרן ולפשוט עליהם בשאלות, אבל לא נעים לך. כמו ההיא בפיד שכותבת ציוצים זועמים ומאוד־מאוד עסיסיים לגבר הגרוע שעזב אותה. אני מתה לדעת מי זה, אבל אם אני אשאל אני אצא רכלנית. כנ"ל לגבי האנשים שכותבים פוסטים כועסים ובלי שמות, "עלייך, כן את, שחשבתי שאת חברה אבל גיליתי שאת אף פעם לא נמצאת שם בשבילי ושאת מרוכזת בעצמך".
איך אני אמורה לדעת אם את מתכוונת אליי, כפרה, הרי גם אני סוג של חברה שלך. לפחות תני לי צ'אנס לתקן, לפחות תנקבי בשמי כדי שאשלח לך זר פרחים או משהו. בוקר שלם עובר עליי בניסיונות מביכים לשחזר מה עשיתי, עד שבערב את עונה לסמס הארבה החטטני שלי, "למי התכוונת?" ומתברר שמדובר בכלל בידיד שלך, מוקי, שהסווית לו את המין כדי שלא יגלה.
צפרדע: ראית תמונה אטרקטיבית של בחורה בפייסבוק, קלטת שהיא לא שמרנית. כלומר, לפעמים היא גם כותבת את המילה המזמינה הזאת שנשים ישראליות טובות מהסוג של אמא שלך לא כותבות: "סקס". בשאר הזמן היא סתם מהגגת על איזה יום קשה ומלא באוטובוסים מאחרים היה לה, אבל אותך זה לא מעניין, מה שחשוב זה ש: 1. היא בחורה. 2. היא בחורה שנראית טוב. 3. היא בחורה שנראית טוב ולא מתביישת לנפנף בלי בושה בעובדה שהיא לא סולדת ממין.
עד כאן בסדר. מותר לפנטז ומותר גם לך לנסות את מזלך ברולטה הגדולה ששמה התחלות בפייסבוק. אבל בחייאת, מר צפרדע, מה נסגר עם צורת הפנייה שלך? למה שתיכנס לתיבה שלה ותרשום שם "היי" במין עצלנות מקוממת כזאת. המהדרין גם יוסיפו מאמץ וירשמו "הייי" עם שלוש יודים.
וכן, אני יודעת שאולי אתה לא מתכוון, שאולי אתה בחור חמוד שלא מצטיין בכתיבה. ועדיין, כל "היי" כזה שאתה שולח לבחורה גורם לה לחשוב שאתה קרפדת פייס מצויה, כזו שמנסה לתפוס בכל הוצאת לשון שלה כמה שיותר זבובים.
חושך: צייצניות מין רווקות שכל ציוץ שלהן, לא משנה על מה, חייב לרמוז לכל ציבור הגברים שגם כשהן מנקות חלונות הן עדיין נשארות פנטזיה. כל מיני דברים כמו "מנקה לסבתא החולה באלצהיימר שלי מרק מהפה בתחתונים אדומים ובלי שום דבר אחר בערך, עוד מעט אצא מפה ואלך לקנות לעצמי תותים כדי לטבול אותם בשוקולד". זה מרגיז בעיקר כי זה כמו לקרוא כתב סתרים ממש־ממש גרוע, כתב סתרים כזה כמו של חפש את המטמון בכיתה ד'. כל הרמיזות לזה שאת סקסית כל כך ברורות, משובצות בטקסט הכאילו שגרתי בצורה כל כך בולטת, לא עדיף כבר שתכתבי: "כדאי לכם להתחיל איתי, אני אוהבת סקס וגם ממש חרמנית"?
