"זה לא נתפס שאין יותר רונית"

אוולין הגואל מתקשה להסתיר את הדמעות. מהרגע שבו נודע לה על מותה של חברתה הטובה רונית אלקבץ, היא שבורה לרסיסים. הן חלקו לא רק חברות יפה: אלקבץ העניקה לה גם מתנה נפלאה — את התפקיד בסרט "שבעה", שזיכה את הגואל בפרס אופיר. "זה לא נתפס שרונית איננה", היא אומרת. "זאת אבדה עצומה. היא הייתה בשבילי הכל. מי שהיה קרוב אליה והכיר אותה באמת — יודע שלא הייתה כמוה וגם לא תהיה אחת כמוה. היה בה שילוב בין פאר עוצמתי ויופי, ולצידם צניעות אין־סופית ונתינה. היא הייתה יוצרת מאוד חשובה וגיבורת תרבות. משהו חד־פעמי. לא הספקתי להיפרד ממנה לפני מותה, אבל הייתי בטקס האשכבה וההלוויה וליוויתי אותה בדרכה האחרונה. כולנו חשבנו שהדיבורים על כך שהיא חולה מאוד — לא אמיתיים. גם עכשיו, כשאני רואה את התמונות בעיתונים ובאינטרנט, זה לא נתפס בעיניי שאין לנו יותר את רונית".

קטע ממאחורי הקלעים של הסרט "ילד טוב ירושלים"

מה שמקל מעט על הכאב הפוצע הם העיסוקים הרבים של הגואל — בקולנוע ובתיאטרון. בסוף השבוע ייצא בבתי הקולנוע סרט חדש בהשתתפותה — "ילד טוב ירושלים", קומדיה קלילה של רועי פלורנטין, שם היא מגלמת את אמו המסרסת של עמוס תמם. "עמוס הוא שחקן נפלא, רגיש ומרגש", היא אומרת. רועי פלורנטין, שעבדתי איתו בעבר על הסדרה 'מובילים', ביקש שאשתתף ושמחתי להיענות לו. את עמוס אני מכירה עוד הרבה קודם, כך שבכלל לא יכולתי לסרב לו. רועי הוא במאי שחקנים מדהים, אנרגטי, כיפי, איש מאוד מצחיק, והתוצאה היא בהתאם — כיפית ומענגת".

משהו מהאמא המסרסת הזאת יש גם בך?

"אמא זו אמא. לכל אמא לא פשוט לשחרר את הילד שלה. הילדה שלי בת 16 וחצי, ומבחינתי היא עוד תינוקת. אני מחבקת אותה, אני מגוננת, אבל אני גם מנסה להוביל אותה. היא כבר אישה קטנה. אני כמובן לא מסרסת כמו האמא בסרט, אבל בכל אמא מרוקאית יש את האמא הפולנייה".

בתיאטרון היא משחקת עכשיו בשתי הצגות בתיאטרון באר־שבע — "סליחות" של חנה אזולאי הספרי ו"חתונת הדמים" של לורקה. "'סליחות' היא הצגה מאוד מרגשת, נוגעת", אומרת הגואל. "הצגה שמדברת על יחסי משפחה לא פשוטים. ארבע אחיות שחוץ מקשר דם אין ביניהן שום קשר. הקהל מרגיש מטולטל. הוא גם חווה פורקן של צחוק וגם של דמע וזו חוויה מיוחדת. 'חתונת הדמים' של לורקה מדברת על מוסר מול תשוקה".

תיאטרון או קולנוע?

"אני נהנית מכל דבר. למזלי התברכתי בתפקידים שונים ובאפשרויות מאתגרות. המפגש עם הקהל בתיאטרון הוא מפגש מרתק. זה וואן טייק, בלי עריכה, וכל החושים מתרכזים בדמות שאתה מגלם לערב אחד נפלא, לשעה וחצי של קסם. נפלת — נפלת. המראת לגבהים? האושר הוא כמעט אין־סופי".