הזמן הזהוב

עד שמילי אביטל שמעה את המילים "אני אוהב אותך" (ועוד בעברית!) מעל בימת האוסקר, בנאום הזכייה של בעלה, התסריטאי צ'רלס רנדולף, היא בילתה בהמון מסיבות, גוועה ברעב, כמעט איבדה את זה בגלל השמלה ויצאה מותשת מרוב מינגלינג. כן, החיים היפים לפעמים מעייפים. אביטל, שתיעדה את המרוץ לפסלון הנחשק ביומן אישי, חושפת בראיון גלוי לב איך נראה מבפנים החלום ההוליוודי הנוצץ מכולם

בשתיים בלילה בבוורלי־הילס, יומיים לפני טקס האוסקר, עשתה מילי אביטל את הדבר היחיד שעוד נשאר לה לעשות אחרי שלושה חודשים בקלחת הפרס החשוב ביותר בתעשיית הקולנוע, והקימה קבוצת תמיכה בווטסאפ תחת השם "בהוליווד אין אוכל". החברים שצורפו לקבוצה היו אך ורק כאלה שמכירים אותה היטב ומבינים לליבה של מי שכבר 23 שנה בביזנס, אבל עדיין מתנהלת בתום של מי שנחתה שם שלשום.

 

יחצ

יחצ

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה שנות הוליווד, משעשע שאביטל עדיין מופתעת לגלות שגם כשהיא מוזמנת לארוחה חגיגית באל־איי, הדבר היחיד שיאכלו שם זה את הראש שלה. עם תפריט שכולל מולקולה אחת, מוגשת על מצע אוויר חם, מובן לגמרי למה חלקים גדולים ביומן האישי השנון והמפתיע שהיא כתבה אז מוקדשים לתחושת הרעב שהוליווד מחדירה בגיבוריה.

 

"מדובר במגיפה שעומדת לחסל חיים של כמה עשרות אנשים חנוטים בחליפות ושמלות ומאופרים היטב", כתבה אביטל על אחת מאלף המסיבות היוקרתיות שנגררה אליהן בשבועות שקדמו לטקס הנוצץ. בזמן שרבים באירוע עסקו במינגלינג מעייף: "באמת? נורא מעניין מה שאתה מספר עכשיו. תזכיר לי מי אתה?" אביטל עסקה במרדף עיקש אחרי המלצריות. כלומר, "מלצריות קטנטנות עם צלחות קטנטנות שעליהן מונחים כיבודים קטנטנים. נגיד, בגודל חצי בורקס. בגודל ציפורן. כל כך קטנטן, שהייתי צריכה להוציא משקפיים ופינצטה, כדי לראות את מה שהמלצרית מתארת: 'גבינת ריקוטה מעושנת עם פיסטוקים, בצל ירוק ואניס על מצע טוסט קימל'. לקחתי אחד וביד השנייה סימנתי לה 'רגע', כלומר שלא תעזי לזוז, תכף אני אוכלת לך את הזרוע".

 

את סתם מגזימה.

 

אביטל (בשמלת ויוי בלאיש), רנדולף והאוסקר. "אם יש לך אוסקר ביד, אף אחד לא שם לב שהליפסטיק שלך ירד"
אביטל (בשמלת ויוי בלאיש), רנדולף והאוסקר. "אם יש לך אוסקר ביד, אף אחד לא שם לב שהליפסטיק שלך ירד"

 

"יש לי תמונות כדי להוכיח לך! באמת שלא האמנתי עד כמה המצב חמור. כי אתה חושב אוסקר, אתה חושב שפע. זה שפע של הכל. שפע של זוהר. עד שזה מגיע לאוכל. יש שם איזו אנורקסיה. לא יודעת, יכול להיות שמהלחץ אנשים לא אוכלים. יכול להיות שהם גם לא רוצים. אולי הם לא רוצים לבזבז אוכל, אז הם עושים ביסים יותר קטנים. כי הם יודעים שלא כולם כמוני, שבאה חזירה לחסל את הבופה.

 

"הקיבה שלי באותו זמן הייתה במצב כל כך נואש, שכל דבר – ממש כל דבר – התקבל בברכה. משפטים של אבא שלי ממלחמת יום כיפור עלו לי לראש, 'אכלתי מה שהיה, אי־אפשר אף פעם לדעת מתי תאכל שוב'. אפילו במצבי הנואש יכולתי לזהות שהאוכל היה זוועה. זה לא שינה את העובדה שהתנפלתי על המלצרית הקטנטנה הבאה שיצאה מהדלת הקטנטנה שלידה התנחלתי וניקיתי לה את הצלחת מכדורי בשר עגל עם פטריות כמהין. דרך אגב, אני לא אוכלת עגל מטעמים של 'זו חיה חמודה' ואני לא סובלת פטריות כמהין, כי זה עושה לי בחילה. אבל ניקיתי את הצלחת.

 

"מאחורי הגב שלי גיליתי תור ארוך של אנשים מתעשיית הקולנוע העולמית, חיוורים ומזילים ריר. הבנתי ששבעה אני לא הולכת לצאת משם, אז חזרנו למלון והזמנתי המבורגר. לא להפתעתי, היו עוד כמה ניצולים שעשו בדיוק אותו דבר. בפעם הבאה אני אביא את המארגנים של המסיבה הזאת לבר־מצווה אצל דודים שלי בבאר־שבע, כדי שיבינו מה זה אומר 'אוכל'".

 

על השטיח האדום

 

אביטל ורנדולף במסיבות הניצחון שאחרי האוסקר. "הבנתי ששבעה אני לא הולכת לצאת משם, אז חזרנו למלון והזמנתי המבורגר"
אביטל ורנדולף במסיבות הניצחון שאחרי האוסקר. "הבנתי ששבעה אני לא הולכת לצאת משם, אז חזרנו למלון והזמנתי המבורגר"

 

אביטל, כאמור, נשארה בחיים כדי לספר את הסיפור. שיחה איתה בימים שאחרי מספקת הצצה מרתקת אל אחורי הקלעים של האוסקר בשלושת חודשי המרוץ שבהם ליוותה את בעלה, התסריטאי צ'רלס רנדולף – החל בימים המתוחים שלפני הכרזת המועמדויות ועד הרגעים מורטי העצבים שקדמו לזכייה בפסלון על תסריטו המופתי ל"מכונת הכסף". גם אם לא ראיתם את הסרט, בטח שמעתם את המחווה הרומנטית של רנדולף על הבמה, כשהודה לרעייתו וחתם את נאומו ב"אני אוהב אותך" בעברית צחה. הייתה לו מורה טובה לעברית, אני אומר לאביטל, והיא מבטלת אותי מיד. "לא לימדתי אותו כלום. זה כל היופי. הוא לא מדבר מילה בעברית. אני הייתי בהלם – לא מהאוסקר, אלא מזה שהוא אמר לי 'אני אוהב אותך' בעברית מול כל העולם. גם לא תיארתי לעצמי שזה מה שהוא מתכנן לעשות. חשבתי שאם הוא יגיד משהו, זה יהיה משהו בסגנון 'תודה לאשתי'".

 

איך משיבים על מחווה כזאת?

 

"אי־אפשר. מה משתווה לזה, פרחים? זה גם נורא צ'רלס, נורא מדויק. שנים הוא לא אמר כלום, אבל כשהוא אומר, הוא אומר את זה יפה".

 

חוץ מ"אני אוהב אותך", יש עוד דברים שצ'רלס כבר יודע להגיד בעברית?

 

זוכה האוסקר מארק ריילנס (משמאל), סטיבן ספילברג ואשתו קייט קאפשו עושים סלפי בנשף המושל
זוכה האוסקר מארק ריילנס (משמאל), סטיבן ספילברג ואשתו קייט קאפשו עושים סלפי בנשף המושל

 

"קקי, פיפי, כל המילים החשובות. עד האוסקר הבא, אני אלמד אותו משפטים הרבה יותר מורכבים".

 

הם הכירו לפני 15 שנים בארוחה שאירגנו חברים משותפים. רנדולף היה אז תסריטאי הוליוודי מבטיח ("החיים של דיוויד גייל", "מזימות זרות", "על אהבה וסמים אחרים"), אביטל בדיוק נפרדה מדיוויד שווימר ("חברים"). ההתאהבות הייתה מהירה. אחרי שלוש שנים נישאו במגדל דוד בירושלים. שש שנים אחר כך נולד בנם הבכור. תהליך הגיור שהחל רנדולף לא הושלם מעולם. זה לא מפריע להם לבקר בבית הכנסת מדי יום כיפור, לחגוג את ליל הסדר ולערוך קידוש.

 

בחודשים האחרונים השניים היו צמודים אפילו יותר מתמיד, כשאביטל ליוותה את רנדולף במסע לכיבוש הפסגה הכי גבוהה בקריירה שלו עד כה, ותיעדה כמעט כל פרט בשרשרת המזון המופרכת שנקראת "עונת הטקסים של הוליווד". עיקר המאמץ כרעיה־מלווה התמקד בחיפוש השמלה המושלמת. זה התחיל בהיסטריה ("המצב הוא שאני לא מבינה באופנה ויש לי שלושה שבועות להפוך למומחית"), נמשך בניסיונות למרוד ("הקוץ שנקרא 'השמלה לאוסקר' התחיל לעלות לי על העצבים. דמיינתי איך אני מגיעה עם ג'ינס לאוסקר. נמאס מכל הבלגן הזה"), ונגמר בגילוי מרעיש שסיפק לה חבר קרוב ("הוא אמר: הנטייה שלך היא להיראות פולנייה משנות ה־30. הכי חשוב בסיטואציה הזאת זה שאת לא תחליטי בעצמך").

 

אתם יודעים איך זה נגמר. בניגוד לסיוט המפורסם, מילי אביטל לא הגיעה עירומה לאוסקר, אפילו לא בג'ינס. היא הייתה לבושה בשמלת תחרה משובצת מאות אבנים נוצצות בעבודת יד יפהפייה, שיצר למענה במיוחד המעצב הישראלי ויוי בלאיש. תפירת השמלה נעשתה בתנאים מאתגרים – המידות נשלחו בווטסאפ, המדידות נעשו בסקייפ, השליחות דרך חברה משותפת יום לפני הטקס. על השטיח האדום לא היה זכר לטירוף הזה. אביטל מודה שהבחירה במעצב ישראלי לא הייתה מקרית. "לאורך השנים נוצרו לי מלא קשרים עם מעצבים נורא גדולים, ויכולתי לקחת שמלה ממי שאני רוצה. אבל גיליתי שיש היררכיה מסוימת. אם את מועמדת לאוסקר, תקבלי את הדברים הממש יפים. ואם את אשתו של התסריטאי או שחקנית שאין לה סרט לקדם, תקבלי את הדברים הקצת פחות יפים. אני לא מסוגלת להתפשר. אני לא יכולה להגיד, טוב, יאללה, נו, מה זה משנה.

 

המבורגר אחרי הזכייה באוסקר
המבורגר אחרי הזכייה באוסקר

 

"זה מין יום כזה, כמו חתונה, רק מקצועית, שכל העיניים עלייך, והיה לי חשוב להבין איך לבטא את עצמי. כאן נכנסה הזווית הישראלית. היה לי חשוב להתחבר לבגד שאני מרגישה בו נוח, אבל חשבתי שאם ממילא הבגד יצולם איפשהו, למה שמעצב אחר יקבל את תשומת הלב ולא אמן ישראלי מוכשר באותה רמה בדיוק, מהשכונה שלי?"

 

זו לא רק שמלה. זה מפעל שלם שלעיתים מעורר גיחוך. סטייליסטים שאמורים להתאים בין צבע העגיל לצבע הנעליים, ברצינות?

 

"עד האוסקר צחקתי על כל השחקניות עם הסטייליסטים הצמודים. אמרתי, איזה מפונקות. לא יכולות ללכת לחנות ולקחת שמלה? חייבות מישהו שיבחר להן עגיל? אחרי כל המסע הזה, אני נורא מבינה למה צריך סטייליסטים. זו יצירה להתאים עגיל לנעל. זה כישרון. באמת. זה כמו עיצוב פנים, מבחינת העין".

 

וזה לא נראה לך קצת שטויות?

 

רוברטס. "מי שלא נראית בת 25 אין לה כל כך הרבה עבודה"
רוברטס. "מי שלא נראית בת 25 אין לה כל כך הרבה עבודה"

 

"ברור שהכל שטויות. זה חיים ומוות? לא. אבל מצד שני, אנשים יצירתיים לא רואים בשום דבר שטות".

 

ולא התחשק לך לפעמים לנער אותם ולצרוח: תגידו, במה אתם מתעסקים? אלה לא החיים האמיתיים.

 

"ברור שהתחשק לי. אבל בלי הפנטזיה החיים האמיתיים הם בלתי נסבלים".

 

האו אר יו

 

ריס וויתרספון. חסרת מנוחה
ריס וויתרספון. חסרת מנוחה

 

ביקום המקביל שבו בילו אביטל ורנדולף בחודשים האחרונים, החיים היו הרבה יותר מנסבלים. אם האוסקר הוא כרטיס הכניסה לליגה של הגדולים, המועמדות אליו לבדה היא כרטיס הכניסה למרכז המסיבה. כל מסיבה. "המסיבות שלפני האוסקר זה כמו הפריימריז. אי־אפשר להאמין לחשיבות שלהן מבחינת התעשייה. אנשים באטרף. אנחנו בכלל לא הולכים למסיבות, וגם כשכבר הולכים לאחת – נגיד פתיחת תערוכה של חבר – אנחנו תמיד יושבים בצד. אנחנו תמיד אומרים, לא יזיק לעשות קצת נטוורקינג, אבל גם צ'רלס וגם אני לא ממש עושים את זה. מה שמדהים זה שפתאום לא היינו צריכים לעשות כלום. נכנסנו למסיבה וכל המסיבה הייתה סביבנו, כולל שחקנים מפורסמים. זה היה הזוי. נחמד שהנטוורקינג בא אליך ואתה לא צריך להתחנן שמישהו ישים אליך לב".

 

הדיסוננס הזה, בין מצב שבו אתה עומד בפינת החדר מבויש לרגע שבו אתה הופך למסמר המסיבה, לא מביך?

 

"לא, אם אתה מבין את חוקי המשחק. הלכנו למסיבה שאירגנה הסוכנות של צ'רלס. פעם גם אני הייתי מיוצגת בה, עד שבשלב מסוים הם לא רצו לייצג אותי, כי לא רציתי לעשות משהו שהם רצו שאעשה. שום דבר לא אישי. זאת אומרת, אם אתה מצליח, אתה מקבל תשומת לב. אם אתה לא מצליח, ביי־ביי. הערך שלך נמדד בכסף שאתה יכול להכניס להם. זו התעשייה. הם רואים מספרים מעל לראש שלך".

 

בכל זאת הייתי מרגיש לא נוח בשביל כל אלה שמכרכרים סביבי.

 

אביטל. "זו יצירה להתאים עגיל לנעל. זה כישרון. באמת"
אביטל. "זו יצירה להתאים עגיל לנעל. זה כישרון. באמת"

 

"אין אי־נעימות. לכולם יש צורך נואש להתחבר להצלחה, למצליחנים, שישימו לב אליהם. זה מדהים. הסתכלתי על ריס וויתרספון במסיבה הזאת, וראיתי אותה כל הזמן מסתכלת ככה לצדדים. מי פה, מי נמצא, מי מסתכל עליי. ראיתי שהיא גם מסתכלת לכיווננו. ראיתי שהיא כל הזמן חסרת מנוחה ונזכרתי שכל האמנים חווים את אותה התחושה. כולם נורא שבירים, נורא רגישים, נורא תחרותיים, כולם נורא דפוקים ושרוטים".

 

נשמע תענוג. תזמיני אותי בפעם הבאה למסיבה כזאת.

 

"זה לא שאין תחרותיות ולא יאכלו אותך, אבל יש גם אחווה מאוד גדולה. האקדמיה עושה משהו גאוני: מהרגע שמכריזים על המועמדים, מארגנים כל יום לכל קטגוריה איזה לאנץ' או אירוע אחר. הם יוצרים קהילה אמנותית. כשמישהו זוכה, הוא תמיד מבקש להודות לכל מי שהתחרה מולו. תמיד אמרתי, יאללה עם הנימוסים האלה. עכשיו אני מבינה למה הם אומרים את זה – הם הופכים להיות חברים. מסיבות של התעשייה זה דבר נורא משעמם. רוב הזמן אני מסתכלת על אנשים או שאני מחכה שהשיחה תיגמר. אין על מה לדבר. 'היי, האו אר יו?' זה אפילו לא מקום שעושים בו עסקים. זה מקום להכיר בו אנשים. כמו בכל מקום, קל לעבוד עם אנשים שאתה מכיר".

 

תני לי לנחש, שיחות על המצב בישראל הן לא להיט של סמול־טוק.

 

קידמן. "מי שלא נראית בת 25 אין לה כל כך הרבה עבודה"
קידמן. "מי שלא נראית בת 25 אין לה כל כך הרבה עבודה"

 

"אולי אני מדמיינת, אבל אני מרגישה שזה מעורר איזו הסתייגות. זה שאני ישראלית זה לא לטובתי. מה שהיה מאוד לטובתי בתחילת הקריירה שלי, כשכולם רצו להכיר אותי, 'וויי, ישראלית!' או שתמיד כולם היו אומרים לי ישר, 'גם אני יהודי!' — עכשיו זה לא דבר חיובי. ממש".

 

איך זה בא לידי ביטוי?

 

"אני מרגישה שאנשים מתעלמים מהעובדה שאני ישראלית. אם מישהו, נגיד, מציין את זה, אף אחד לא מתייחס לזה. זה סוג של פצצה מתקתקת שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה, שלא תתפוצץ. כי בדרך כלל אם יש להם משהו להגיד, זה לאו דווקא חיובי. ואם יש להם משהו חיובי להגיד, הם מתנפלים עליך עם כל כך הרבה חיובי, שאתה אומר, הבן אדם חי בסרט, הוא לא מבין מהחיים שלו והוא לא מבין מה זה המזרח התיכון. אתה גם לא יכול להסביר, כי איך שלא מסתכלים על זה, זה מורכב וזה כואב וזה מסובך וזה מפחיד וזה עצוב. אז אני פשוט לא נכנסת לשיחות כאלה".

 

מה זה וונדר־וומן

 

"מכונת הכסף". "גם אנחנו הפסדנו במפלת הבנקים"
"מכונת הכסף". "גם אנחנו הפסדנו במפלת הבנקים"

 

היא נולדה לפני 44 שנים בירושלים, לאב יליד מרוקו ולאם ממוצא טורקי, וגדלה ברעננה. בגיל 20, אחרי קריירת משחק קצרה בישראל, נסעה לחפש את מזלה בניו־יורק. כמה חודשים מאוחר יותר כבר לוהקה לתפקיד הראשי בשובר הקופות "סטארגייט". בהמשך כיכבה ב"איש מת" של ג'ים ג'רמוש לצד ג'וני דפ, ובתפקיד משמעותי ב"נשיקה בין חברים", קומדיה רומנטית מצליחה.

 

במובנים רבים, מילי אביטל היא פורצת הדרך להוליווד. הישראלית הראשונה שעשתה את זה בענק. זו שהצלחתה איפשרה לאחרים להעז לחלום. היא עשתה את זה הרבה לפני ש"בטיפול" נמכרה ל־HBO, הרבה לפני ש"חטופים" הפכה ל"הומלנד", הרבה לפני שבר רפאלי השתעשעה עם דיקפריו, הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו שגל גדות תכבוש את העולם עם וונדר־וומן. בעשור האחרון, מאז שנישאה והביאה לעולם שני ילדים, היא שומרת על פרופיל נמוך. טיפולי הפוריות הממושכים שעברה והרצון להתמקד במשפחה שינו את סדרי העדיפויות.

 

מאז שהפכה לאם, היא מוכנה להצטלם רק בניו־יורק ובישראל, וגם זה, היא מדגישה, לא בכל מחיר. היא כיכבה בסרטים הישראליים "חתונה קולומביאנית" ו"נודל" והייתה אחת מכוכבות "חטופים". בשנה שעברה שיחקה בסדרה "666 פארק אווניו", גילמה את אחד התפקידים הראשיים בפרק ה־300 החגיגי של "חוק וסדר" והצטלמה לסדרה ישראלית חדשה לצד שני כהן, שצפויה לעלות בקרוב בערוץ 2.

 

השנים בשואו ביזנס – קצת באל־איי, כיום בניו־יורק – לא קילקלו את אביטל. היא לא נגועה במנייריזם או בחשיבות עצמית מביכה, מהסוג ששחקנים נוטים לאמץ אחרי רבע דקה של תהילה, ועדיין יפה באופן משבש נשימה. היא מלאת אנרגיה ומצחיקה מאוד. אין לה עניין להתחבב בכוח. היא עושה את זה בטבעיות ובלי מאמץ. אולי בשל האופן שבו התגלגלה הקריירה שלה – מראש הגבעה לתפקיד האישה התומכת – נדמה שהיא מתבוננת על הוליווד במבט מפוכח, נוקב. "אני באמת כל הזמן קצת משקיפה מבחוץ", היא מודה.

 

סאתרלנד. אמרה לא
סאתרלנד. אמרה לא

 

אפשר להגיד שלא קיבלת תפקידים מספיק טובים, ואפשר להגיד שסירבת להתמסר לשיטה ההוליוודית.

 

"רגשית אני מרגישה מאוד מתמסרת, אבל יש באבחנה 'סירבת להתמסר' משהו נכון. גם היום, כשרוצים שאעשה אודישן למשהו שלא מעניין אותי, אני לא מסוגלת. במובן הזה, אני לא מרגישה מחויבות לשום דבר חוץ מלמשפחה שלי ולעצמי. אני לא מסוגלת לעשות משהו עם איזשהו דיסוננס לעצמי. קח לדוגמה את המתנות האלה שמקבלים באוסקר. יש שבוע שהמועמד יכול לאסוף לעצמו המון מתנות. ברור שהמתנות הגדולות הולכות לשחקנים ושהתסריטאים הם בתחתית הרשימה מבחינת רמת המתנות, ובכל זאת, נורא רציתי. אמרתי לצ'רלס, בוא נלך. התברר שזה בלוס־אנג'לס. אז אמרתי, אני אסע ללוס־אנג'לס בשביל מתנות? אמרתי לו, תלך אתה. הוא לא הלך. בדיעבד, אני שמחה שלא נשאבנו לזה. כי זה שטויות".

 

יצרת מנגנון עצמי קשוח כלפי הוליווד.

 

"זה מאוד שמר עליי, וזה היה מאוד במודע, לא כי לא קיבלתי עבודה. היה לי כל מה שרציתי, זה פשוט לא מספיק עניין אותי. בהרבה מובנים ניצלתי בזכות זה שהדברים האלה קרו בתחילת הקריירה שלי. נורא מהר ידעתי להבין מה אני רוצה ומה לא. הבנתי שלא מעניינת אותי הכמות, אלא רק האיכות; שאני מוכנה לעבוד באלף עבודות אחרות, ולא לעשות משהו שאני לא מסוגלת להוציא מהפה. כי גם את הסרטים האלה עשיתי. מצד שני, הפסדתי כי לא יכולתי לפתח את עצמי כשחקנית. יש לי גם את העניין הזה עם משחק. אני לא חייבת להיות על במה, ממש לא. אם יש תפקיד מורכב זה מעניין אותי, אבל לא ברמה של לבלות כל היום באודישנים. למזלי, אני לא צריכה להתפרנס מזה. כי באמת הבחירות שלי היו אחרות".

 

גדות. "מסלול מרשים"
גדות. "מסלול מרשים"

 

להקים משפחה?

 

"עוד לפני זה. היה רגע שקיבלתי באותו היום שתי הצעות. זה לא קורה הרבה. לשחק תפקיד בולט ב־'24' (עם קיפר סאתרלנד) או לגלם לוחמת עשירית בחשיבותה במיני־סדרה על גטו ורשה. כל כך היה לי חשוב להיות בגטו ורשה הזה, כמו איזו משוגעת. לא כי אני מרגישה שאני יהודייה. בגלל שזה חלק מהדי־אן־איי שלי. באותו רגע היה שבר. באותו רגע גם הסוכנות שייצגה אותי אמרה לי, או־קיי, ביי".

 

ככה?

 

"כן. הם ניסו לשכנע אותי ש־'24' הולכת להיות סדרה מדהימה. אמרתי, אני מבינה. אבל אני לא מסוגלת. יצאה סדרה נחמדה על גטו ורשה, אבל לא יצירת מופת. ובכל זאת, אני לא מתחרטת על זה עד היום".

 

אכלו המבורגר אחרי מסיבת הניצחון באוסקר
אכלו המבורגר אחרי מסיבת הניצחון באוסקר

 

גם על ההחלטה להתמסר למשפחה ולילדים על חשבון הקריירה?

 

"אין אישה שלא מבינה שכשהיא מקימה משפחה היא הולכת לעשות ויתור. זה ויתור מסוים, אבל את גם מרוויחה משהו אחר. זו בחירה. בגלל זה אני לא חושבת שכולם צריכים לעשות ילדים. אבל מכיוון שהרגשתי את הצורך, הבנתי שצריך לשלם על זה איפשהו. היה ברור לי שאני דוחה את הקריירה ומתמסרת לזה. זה לא שאני מחכה לגיל 50. כל פרויקט שאני בוחרת לעשות חייב להיות מותאם לשאר הצרכים שלי, שזה להיות עם הילדים שלי ולעשות דברים אחרים. כתבתי סרט שאני מקווה לצלם בקרוב. אני משווה את התהליך שלי לבישול איטי, שאני מקווה שיהיו לו טעמים שנשארים איתך ליותר זמן מאשר קרטיבים".

 

הוליווד לא מאוד ידידותית כלפי נשים בשלות.

 

"ממש לא. היא אכזרית. מי שלא נראית בת 25, מאותו גיל והלאה אפשר להגיד שאין לה כל כך עבודה, חוץ משלוש־ארבע שחקניות, כמו קייט ווינסלט וקייט בלאנשט כאלה, וזהו. אפילו שחקניות מפורסמות, כמו ניקול קידמן או ג'וליה רוברטס, לא עובדות הרבה. חלקן מתפשרות ולא מעטות מפיקות לעצמן את הסרטים. עם השנים אני רואה יותר נשים בעמדות מפתח בתעשייה, אבל ברור מאליו שגיבורה רומנטית לא תהיה בת 50 אלא בחורה בת 25 שבחיים לא הייתה נשואה ורוצה להתאהב בפעם הראשונה. אני מאוד מבינה את זה. עם זאת, אני חושבת שהסיפורים האחרים, היותר אפלים, היותר מורכבים, זה המקום שבו עושים עבודות יותר מעניינות".

 

 

איזו עצה היית נותנת לגל גדות?

 

"אני לא יודעת אם הייתי יכולה לייעץ לה משהו. אני מבינה את המסלול שהיא בחרה בו וחושבת שזה מדהים. אני לא בחרתי בזה. זה גם לא הגיע אליי. אף אחד לא הסתכל עליי ואמר 'וונדר־וומן'".

 

לא היית יכולה להיות וונדר־וומן?

 

"לא. אני מנסה להיות וונדר־וומן בחיים. אבל בסרט בטוח לא".

 

אחרי כל כך הרבה שנים בביזנס, מה השיעור הכי חשוב שלמדת על עצמך?

 

"שהצלחה לא מביאה אושר. מה שעושה אושר זה מאמץ שנותן תפוקה. אם אתה רק מתפרסם בשביל כלום, אתה לא יכול באמת להיות מאושר מזה, כי לא הרווחת את זה.

 

"יש לי חיישן אושר מאוד־מאוד ברור לגבי עצמי. ברור לי שכסף לא יעשה אותי מאושרת. הוא ייתן לי ביטחון, לא אושר. זה הבדל מאוד־מאוד גדול. כל האטיטיוד שלי לגבי החיים הוא שאני פה כדי ללמוד, ואני מנסה ללמוד הכל, כל הזמן. כשאתה צעיר אתה חושב שאושר זה היי, אבל אושר זה שלווה, זה לא היי. זה איזון. זו הרמוניה".

 

שיעור בכלכלה

 

איזון היא לא בדיוק המילה לתאר את ההכנות שלפני טקס האוסקר. טרללה דווקא כן. "מכונת הכסף", שרנדולף כתב (יחד עם הבמאי אדם מקיי) על פי ספרו של מייקל לואיס, היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר יוקרתיים (בהם גם פרסי הסרט והבמאי) וזכה בפרס לתסריט המעובד הטוב ביותר. הוא עוסק במשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב לפני פחות מעשור, ובאופן המכוער והחזירי שבו ניצלו אותו כמה גורמים כדי להתעשר על חשבון התרסקותם של אחרים. אביטל מודה שהעבודה של רנדולף על הסרט עזרה להם להתנהל טוב יותר עם כסף.

 

"ברור שזה משפיע. גם אנחנו, כמו כולם, הפסדנו המון כסף במפלה הזו של הבנקים ב־2008. זה הכריח אותנו לקחת אחריות כלכלית על החיים שלנו. להגיד, 'בוא לא ניתן את הכסף לכל הבנקים'. כשאתה מושפע מהתרסקות כזאת, זה מעורר הרבה כעס. כל האמון שלך במערכת הכלכלית ובממשלה ובבני אדם מתערער. אתה הולך לבנק, אומרים לך משהו אחד ומתברר שעבדו עליך בעיניים.

 

"אני לא אוהבת מתמטיקה ולא אוהבת חשבון ולא אוהבת כסף. שנים הייתי מעדיפה שיגידו לי, 'הנה, זה הכסף שיש לך לחודש', וזהו. לא רציתי לדעת. אבל בשלב מסוים בחיים שלנו החלטנו שאנחנו פשוט נעשה סדר בבלגן, ובאמת שינינו. זה היה סוג של התבגרות. ובאמת עכשיו אני מבינה. לא מבינה ברמה שאני אדע באמת מה קורה, אבל זה נורא חשוב לשלם את החשבונות של עצמך לבד בלי לסמוך שהמנהל האישי שלך יעשה את זה. נורא כיף להיות לא אחראית, והלוואי שכולם היו עושים בשבילי הכל, אבל יש בזה משהו כל כך מסרס. אתה מרגיש שאתה לא אדון לעולם שלך".

 

פסלון אוסקר הופך את החיים לנוחים יותר כלכלית?

 

"הסיבה שצ'רלס לא איתי כאן, בארץ, זה כי הוא צריך לעבוד. כולם שואלים אותי אם זכינו במיליון דולר או כמה כסף מקבלים עם האוסקר? אולי כדאי לציין: האוסקר זה לא קופה שנפתחת עם מיליון דולר. זה לא לוטו. אתה לא מקבל צ'ק. אתה מקבל תואר אבירות מבחינה מקצועית, ותודה לאל, זה מסדר פרנסה. אבל זה לא כסף".

 

גם בכל הקשור לשרשרת המזון בטקס האוסקר, התסריטאי זה "ההוא שמסתיר לנו את בראד פיט". "כשזה מגיע לשטיח האדום, התסריטאי הוא התחתית של התחתית", כתבה אביטל ביומן האוסקר שלה. "למרות שהתסריטאי הוא זה שיוצר עולם יש מאין, למרות שהתסריטאי הוא הנכס החשוב ביותר בכל סרט ובלעדיו אין כלום, אין סיפור אז אין סרט – על השטיח האדום התסריטאי הוא האדם שכל הצלמים רוצים שיירד משם כבר, כדי שיוכלו לצלם את השחקנים".

 

יום האוסקר מתחיל מהכנות בבוקר, ובשתיים בצהריים – ארבע שעות לפני תחילת הטקס – כבר צריך לנוע לכיוון האולם. "ככל שאתה פחות מפורסם, ככה אתה מגיע יותר מוקדם. זה מאורגן כמו צבא. מחכים בתור בלימוזינה ואתה יוצא רק כשאומרים לך לצאת. התחלנו את היום ב־11:00 בבוקר וסיימנו אותו בסביבות שלוש לפנות בוקר".

 

ומה עם השיער, האיפור והבגדים – איך הכל לא מתפרק עד הלילה?

 

"בוא נגיד שככל שהערב מתקדם אתה נראה פחות ופחות טוב, אבל אם יש לך אוסקר ביד, הזוהר בא מבפנים. אף אחד לא שם לב שהליפסטיק שלך ירד".

 

עם כל הרצון לפרגן ולתמוך, זו גם בטח חוויה קצת טעונה להיות רק על תקן המלווה, לראות את המצלמות מכוונות על אחרים.

 

"לגמרי. אני שחקנית, עדיין יש לי אגו. אני עדיין אוהבת להיות על במה. אני לא חיה ומתאבדת בשביל זה, אבל גם אני בן אדם יוצר, גם אני רוצה להיות, גם לי מגיע. היה רגע לפני שנכנסנו לאולם, שצ'רלס התראיין לסי־אן־אן וראיתי מיקרופון, אז אוטומטית באתי יחד איתו. ואז קלטתי, לא, בעצם אני לא מעניינת אותם. הם רוצים את המועמדים. אני לא מועמדת. אני צריכה לעמוד מאחור. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'אבל אני לא אוהבת לעמוד מאחור'", היא צוחקת.

 

"אז ברור שזה קיים, אבל הרי לא באתי בתור המזכירה שלו. הרגשתי נורא חלק מזה. אין דבר שהוא עושה, אין גרסה שהוא כותב, שאני לא קוראת. אנחנו מדברים כל הזמן על סיפור ועל תסריט. כל הזמן. צ'רלס גם ביסס איזו סצנה בסרט אחרי שהוא בילה עם הבן שלנו בנג'מין בחנות צעצועים. כשבאנו הביתה, צ'רלס שם את האוסקר על השולחן ואמר, זה האוסקר של משפחת רנדולף. זה נורא מקסים שהוא התייחס לזה כאילו זה פרס משפחתי".

 

את מפנטזת על האוסקר? מחזיקה את השמפו במקלחת ומודה לאקדמיה?

 

"לא. יש לי אמביציה מאוד גדולה, אבל לא כזאת שממוקדת בפרס. אני לא חיה בשביל ההכרה הזאת. אגב, מתברר שיש מין אמונה טפלה בין השחקנים, שאם אתה רוצה לזכות באוסקר, אסור לך להחזיק אוסקר של מישהו אחר. במסיבות שאחרי, הרבה מהשחקנים שניגשו לברך, אמרו כל הכבוד ואיזה יופי, אבל אף אחד לא רצה להחזיק את הפסלון. לי לא הייתה בעיה להרים אותו קצת. זה מאוד־מאוד כבד".

 

החזקת את זה?! אבוי!

 

"ברור. אני לא מאמינה באמונות טפלות". •

 

itaisegal@hotmail.com

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "הזמן הזהוב"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים