אולי זה בגנים, אולי תעתועי הגורל, אבל כבר ביומה הראשון במסע אל ארץ ישראל הזדמן לרלי אלפנדרי פרדו, אמו של ראש המוסד היוצא תמיר פרדו, לעשות שירות חשאי למען המדינה. היא הייתה אז ניצולת שואה בת 20 על האונייה "עצמאות" בדרכה לחייה החדשים. בידה מזוודה אחת, כבדה מאוד, מלאה בעיקר בספרים. "לא כל כך ידעתי איך אצליח לסחוב אותה במדרגות הצרות אל בטן האונייה", היא מחייכת היום, "אבל פתאום הרגשתי יד לוקחת ממני את המזוודה ויד שנייה שמכסה את כתפיי במעיל גשם כבד. המדרגות היו נורא צרות, לא יכולתי לסובב את הראש כדי לראות מי בא לעזרתי, אז המשכתי לעלות. היו מהומה גדולה, התרגשות גדולה".
למעלה ראתה אלפנדרי פרדו את הקברניט היהודי מכוון את הנוסעים לבטן האונייה. "זה היה מקום צפוף, חשוך וכל כך מחניק, שחשבתי שאם איאלץ לבלות בו שבוע נסיעה עם מאות העולים החדשים, נמות עוד לפני שנגיע לארץ ישראל", היא נזכרת. "אבל אז שוב הופיע האיש שנתן לי את המעיל, סימן לי ללכת אחריו והעלה אותי לסירת הצלה גדולה שהייתה מחוברת אל הסיפון. היו בתוכה שמיכות וסדינים, ובעיקר אוויר צח. לא הבנתי למה זכיתי לכל השפע הזה. ואיפה המזוודה, ולמה השאירו לי את המעיל. פחדתי אפילו למשש אותו, לבדוק למה הוא כל כך כבד. אבל בזכותו, הנסיעה לארץ ישראל עברה עליי בנעימים. רק כשהגענו לנמל חיפה, והראשונים שעלו אל החוף והתחבקו עם הקפטן באו ישר לסירה שלי ולקחו את המעיל — הבנתי שהם היו חברים בארגון יהודי שהעבירו משהו ללוחמים בתוך המעיל". עכשיו היא צוחקת במלוא פניה החביבות. "וכך קרה שהפכתי להיות הנציגה הראשונה במשפחה שעשתה את הג'וב של הבן שלי".
בעשרות השנים שעברו מאז אלפנדרי פרדו השתקעה בארץ, בנה תמיר הפך לראש המוסד, בתה אסתר הייתה ליוצרת תוכניות לימוד חלופיות, והיא עצמה סופרת. קורות חייה, כילדה שאיבדה את הוריה ואחיה והסתתרה במזווה בזהות בדויה במשך שנתיים וחצי, נדפסו לראשונה באנגלית ב־2005 וראו אור בקנדה. הספר הפך לרב־מכר והתקשורת שעסקה בדמותה באובססיביות כינתה אותה "אנה פרנק השנייה". חמש שנים לאחר מכן תורגם הספר לגרמנית ובהמשך יצא לאור גם בסרבית. "בכלל לא רציתי להתפרסם", היא אומרת במבוכה. "כתבתי את סיפור חיי למשפחה, אבל הספר הלך לבד. בכל פעם באו אנשים ואמרו, איך זה יכול להישאר במגירה? אז הסכמתי שיראה אור ובחרתי לו שם: 'זה היה רק פיקניק'".
זה היה רק פיקניק?
"אחרי המלחמה פגשתי ניצולת שואה בצרפת. היא שאלה אותי איך המלחמה עברה עליי. אמרתי לה שהסתתרתי בחדר קטן וקראתי ספרים. אז היא אמרה, 'אני הייתי באושוויץ ואצלך זה היה רק פיקניק'. כך נולד השם".
ב־2015 החלה רשת מכללות גרמנית לחלק את ספרה של אלפנדרי פרדו כמתנת סיום לבוגריה בכל בירות אירופה. בשלב זה החלו לשים לב לספר גם בישראל, והמכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, בשיתוף ועדת התביעות, תירגמו אותו לעברית. "מיד אחרי המלחמה נשבעתי שיותר לא אדבר גרמנית", אומרת אלפנדרי פרדו בשקט. "ומאז שהכרתי את בעלי יוסף והקמנו בית, גם לא הכנסנו שום דבר מתוצרת גרמניה הביתה. אבל בשנה שעברה התקשר אליי מנהל קולג' גרמני שקרא את הספר בסרבית. הוא אמר שהוא מתבייש, ביקש סליחה וגם רשות להשמיע את קולי לדור הגרמני הצעיר".
מה ענית?
"נתתי לו רשות. אני חושבת שיש חוסר צדק מוחלט בכך שהדור הזה צריך להיות אחראי לדור ההוא. מספיק שהגרמנים צריכים ללמוד את ההיסטוריה שלהם. הרבה יותר קל לתלמידים יהודים ללמוד על השואה מאשר לתלמידים הגרמנים, שהסבים של הסבים שלהם העלו את היטלר לשלטון. אמרתי למנהל הגרמני, השואה שייכת לדור אחר, ואתה שייך להיום. סיפרתי קצת על עצמי, והוא סיפר על המשפחה שלו. אמרנו, הנה, יש יהודי וגרמני שחושבים בדיוק את אותו הדבר על השואה. אבל בזה סיימתי. ולא כתבתי לו יותר".
עכשיו יוצא ספרה של רלי אלפנדרי פרדו בעברית (תרגום: עדה פלדור, הוצאת יד ושם). הפעם ביקשה המחברת לקרוא לו בשם "רלי — נערה מבלגרד בזהות בדויה". רגשותיה כלפי יציאת הספר בעברית מעורבים. "אף פעם לא ריחמתי על עצמי", היא אומרת. "כל כך הרבה ניצולי שואה סובלים עד יומם האחרון, אבל אני לא שייכת לפולחן השואה בישראל. השואה לא השתלטה על החיים שלי. אני השתלטתי על השואה".
אז למה בכל זאת הספר רואה אור?
"לזכרם של הוריי ואחי. אני מרגישה חובה להשמיע את קולם, לצייר להם פנים, כדי שיהיו נוכחים ולא ייבלעו בתוך ההנצחה הכללית. עם זאת, אני מאוד סובלת כשאני שומעת שאנשים שיש להם מה לומר במדינה מזכירים את השואה לצורכי הפחדה, כאילו הם בטוחים שהיא תחזור על עצמה. אני לא יכולה לשמוע את ה'לעולם לא עוד' הזה. נורא פוגע בי שמישהו מסוגל להטיל ספק ופוגע עוד יותר שיש פה בארץ יהודי שיכול להגיד שהוא לא בטוח אם בעוד 30 שנה נהיה קיימים. הרי היום יש לנו מדינה. הרי היהודים היום לא בטוחים בשום מקום בעולם חוץ מאשר בישראל".
לא כולם מרגישים בטוחים בישראל, במצב הביטחוני והכלכלי הנוכחי.
"להיות לא בטוחים פה זה הרבה יותר בטוח מאשר בכל מקום אחר. פה אנחנו לפחות לא חסרי אונים. כשהבן שלי תמיר היה בצבא במלחמת יום כיפור, עשרה ימים לא שמעתי ממנו. ישבתי ליד הטלפון והתחננתי שישמיע קול. שרק יצלצל. ופתאום התחלתי לחשוב על אמא שלי, שלקחו לה ילד בן 16 למחנות כפייה בידיים ריקות, ואף אחד לא שמר עליו ולא היה לו אוכל או רובה, אפילו לא סכין בשביל להגן על עצמו, ואילו הבן שלי יצא לקרב כשמפקדים מלפניו והחברים מאחורי גבו, ויש לו נשק על הכתפיים והוא פועל בשם ולמען המדינה שלו. אמרתי לעצמי, אני באמת נורא דואגת, אבל לעומת הדאגה של אמא שלי בשואה, אני במצב הרבה יותר טוב".
מה הבן שלך אמר על הספר?
"כלום. הוא מאוד שתקן".
הצוואה של אבא
שום דבר בחזותה העליזה, מסבירת הפנים, של אלפנדרי פרדו לא מסגיר את ילדותה האבודה בבלגרד. בביתה שטוף השמש בכפר־סבא היא מקיפה את עצמה בספרים ופרחים, מטפחת חמישה נכדים, שתי נינות וגם כלבה קטנה. לפני שמונה שנים התאלמנה מהאדריכל יוסף פרדו. אבל החיים חזקים, והעיסוק במשפחה ובכתיבה ממלא את ימיה וצובע את לחייה בסומק נעורים רענן. רגע לפני פרידתם דרש ממנה אביה משה שתבטיח שלעולם לא תאבד את אומץ ליבה ואמונתה בטוב יותר. האב ואחיה היחיד אברהם (אצה) נשלחו אל מותם, אבל רלי דבקה בהבטחתה גם בימים הרעים שבאו עליה, ונדמה שגם היום, בגיל 87, היא עדיין נאמנה לצוואתו.
הפרידה מאביה ומאחיה באה כחצי שנה לאחר שגרמניה כבשה את יוגוסלביה. אביה ואחיה נכלאו במחנה הכפייה טופובסקה־שופה. חייה הקודמים, הנוחים, נעלמו, והיא נותרה לבדה עם אמה, חשופה לרעב ולאכזריות הגרמנים. "אחד הזיכרונות המשמעותיים מאותה תקופה הוא שהלכתי עם אמא ברחוב וקצין גרמני צעיר צעק לה לעצור. הייתה לו מזוודה יותר כבדה מאמא שלי, אבל הוא פקד עליה לסחוב אותה עבורו עד תחנת הרכבת. אמא הייתה מאוד רזה ושברירית, בקושי הרימה את המזוודה וגררה אותה ברחובות הארוכים. הלכתי אחריה וחרב עולמי. ניסיתי לעזור לה, אבל הייתי קטנה, בקושי בת 12, ולא הצלחתי. רק הנחתי את היד שלי על היד שלה. אם הייתה עוצרת לרגע, היו יורים בנו. חשבתי אז שאנחנו יחידים בעולם. הסתכלתי על העוברים ושבים וחיפשתי מישהו שיעזור לה, שיסתכל, שירחם עלינו, ולא מצאתי אפילו זוג עיניים אחד שהשתתף בצערי".
איך ייתכן?
"הם פחדו. אפילו להסתכל פחדו, כי הגרמנים הרגו גם בהם. אסור לשפוט את האנשים על מה שעשו באותה תקופה. שום דבר לוגי לא קיים בהתנהגות של האנשים בשואה. לא היה מקום לעוד מישהו. כל אחד ניסה לשרוד ולהגן על עצמו".
ובכל זאת היו גילויי גבורה. רלי זוכרת את עצמה נוסעת קילומטרים ארוכים עם אמה כדי להביא משלוח מזון לאביה ולאחיה הכלואים. היה רעב גדול, והמזון הדל שקיבצו במאמץ כלל את מנתן לשבועות הבאים. "עמדנו שעות בתור, בקור בלתי נסבל, אבל כשהגיע התור שלנו להיכנס, החייל שפך חצי מהחלב בבקבוק וזרק את הלחם שקיבלנו במתנה מהשכנים. כנראה מרוב התסכול והרעב תפסתי את היד שלו ונשכתי אותה בכל הכוח. למזלי, בדיוק פתחו את השערים ואני רצתי פנימה עוד לפני שהחייל הבין מה קרה לו. אמא הייתה מאובנת מפחד. מצאנו את אבא ואצה והבאנו להם את האוכל. אני זוכרת שהם החזירו לנו אותו כי אמרו שהוא נחוץ לנו יותר מאשר להם, ואנחנו התעקשנו שהם יאכלו, כי העבודה והרעב במחנה הכפייה היו איומים, וככה ביזבזנו את הדקות היקרות בלתת ולהחזיר את האוכל מאחד לשני, ורק כשיצאנו אמא שאלה אותי, למה נשכת את החייל, הרי יכולנו למות. ואני אמרתי, לא יכולתי לראות איך את כורעת על הברכיים לפני החיה הזו ומתחננת שיחזיר את הלחם".
בחורף 41', זמן קצר לפני שגם אמא לנקה נשלחה למחנה הריכוז סיימישטה, היא החליטה למסור את רלי לידי אחותה שהתנצרה שנים רבות קודם לכן. כך הפכה רלי לראדה, נערה נוצרייה שחיי מציליה וכל בני משפחתה של דודתה תלויים ביכולתה לשמור על הסוד. "הייתי הצרה שלהם", היא אומרת בפשטות. "הדודה חשבה שהמלחמה תימשך רק שלושה חודשים, ובגלל שאמא נשלחה למחנה ריכוז, רצו לנסות להציל לפחות אותי. אבל שלושת החודשים עברו, המלחמה לא נגמרה והדודים נשארו עם ילדה יהודייה שאם מגלים אותה — הורגים את כולם. הייתי אובייקט מסוכן שנורא מפחדים ממנו, אבל אי־אפשר להיפטר ממנו".
אבל הם היו בני משפחתך.
"כשאנשים שרויים בסכנת חיים, הם חושבים קודם על עצמם ועל הילדים שלהם. זה מובן. הם היו בהיסטריה גמורה. אם רק יכולתי להתאדות, זה היה אידיאלי. אבל בפועל הייתי בביתם, והיה צריך להמציא לי סיפור כיסוי וללכת איתו למשטרה ולמשרד הפנים כדי להשיג ניירות. לימדו אותי לדבר במבטא כפרי ולספר שאני בתו הלא חוקית של הדוד. קיבלתי עצות מכל הצדדים איך לעבור את זה בשלום. הם היו מבועתים, כי שגיאה קטנה שלי הייתה יכולה להרוג 20 איש. אבל אני הייתי שקטה. הרגשתי המבוגרת היחידה בין כולם. ולמרות שהרגליים רעדו, אמרתי להם, יהיה בסדר, והלכתי למשטרה ודיקלמתי את מה שצריך כדי שכולם יחיו".
זו אחריות כבדה מדי לילדה קטנה.
"לפני המלחמה הייתי ילדה מפונקת. בגלל שסבלתי ממחלה ביד ימין, כולם טיפלו בי ופינקו אותי מאוד, אבל כשפרצה המלחמה הכל נעלם, ואני התבגרתי בבת אחת. האחריות על חייהם של אחרים מוחקת את הילדות".
שיחות עם אלוהים
בחורף 42' פקעה סבלנותם של הדודים, ורלי נשלחה לכפר הקיט ארנג'לובץ, שם חיה בתנאי רעב ומחסור. בקיץ חזרה לבלגרד והסתתרה במזווה זעיר, מטר וחצי רוחבו, בביתם של בני זוג שהחביאו אותה תמורת תשלום. שנתיים וחצי הייתה סגורה בכלאה הצר. "ובזמן הזה היו לי המון שיחות עם אלוהים", היא מחייכת. "מאוד פחדתי ממנו, בגלל שחשבתי שאם אעליב אותו, הוא לא ישמור על ההורים שלי וגם לא עליי. אז מדי פעם הייתי אומרת לו דברים חמורים ותכף אחר כך אומרת 'שמע ישראל' כדי שהוא ישכח".
כינו אותך אנה פרנק השנייה.
"אנה פרנק הייתה במחבוא עם ההורים ושאר בני המשפחה. אני הייתי לבד, אבל האמנתי שהכל זמני ושההורים שלי יחזרו. הרי אבא הבטיח. לא ידעתי על הפתרון הסופי של היטלר ולרגע אחד לא עלה בדעתי שהם לא יחזרו. המחשבה עליהם החזיקה אותי. ברגעים קשים חשבתי על אמא והתביישתי. כי ידעתי שהיא מקבלת במחנה הריכוז שלושה תפוחי אדמה קטנים ליום, כשאני בניגוד אליה לא רעבה".
איך העברת את הזמן במזווה?
"למדתי צרפתית. חששתי שאבא יחזור מהמחנות ויגיד לי שאני בורה. וקראתי הרבה. הייתי לבד בעולם וגם הרגשתי ככה. דיברתי הרבה עם עצמי. כשהייתי בת שלוש ופחדתי בלילות, אמא תמיד אמרה, 'את יודעת, רלי, אפילו כשנמצאים לבד בחדר, לא באמת בודדים, כי לכל אדם יש את הכוכב שלו בשמיים, והוא שומר עליו. צריך רק להרים עיניים לשמיים כדי למצוא אותו'. בתוך המזווה, מבעד לחלון הקטן של בית הסוהר שלי, חיפשתי כוכב כדי להירגע. אחרי שנה בערך התחלתי לכתוב שירים. אבל בוצה, בעלת הבית, מצאה את המחברת והתנפלה עליי. היא חששה שאם יגלו אותי, השירים יעידו עליי שאני יהודייה. הייתי אפס, אבל משקל טונה על בני הזוג שהסתירו אותי ועל הדודים ששילמו להם. זו הייתה תחושה קשה. פעם חליתי, היו לי 40 מעלות חום, אבל אי־אפשר היה להביא לי רופא. הדאגה היחידה שהטרידה אותי הייתה מה יעשו בני הזוג שהסתירו אותי אם אמות ואיפה יוכלו לקבור אותי. הרי לא יוכלו להוציא אותי לחצר. דאגתי שיגלו אותי בגלל מותי והצעתי להם לקבור אותי במרתף".
ב־44' החלו הגרמנים לחפש קומוניסטים בבתי התושבים. רלי כבר הייתה בת 15 ובני הזוג שהסתירו אותה פחדו שבחיפוש המדוקדק יגלו אותה במזווה. "הם החליטו שאם ידפקו על דלתם, עדיף להוציא אותי משם כדי שאספר שבתור ילדתו הלא חוקית של הדוד הובאתי מהכפר בקרואטיה למחנות המעבר ושאבי אסף אותי משם אל בית ידידיו. לילה אחד זה באמת קרה. העירו אותי. הגרמנים דפקו בדלת. קמתי בכתונת הלילה ונכנסתי למטבח. עמדו שם ארבעה חיילים וסוכן יוגוסלבי. מיד התחלתי לדקלם את הסיפור שלי. ופתאום אחד מהם תפס את השערות הארוכות שלי, שלא הסכמתי לגזור, ואמר, איך יכול להיות שלא גילחו לך את השיער במחנות הילדים שורצי הכינים? אמרתי, 'אבא שלי לקח אותי מהמחנה באותו היום, ולא הספיקו לגעת בשערותיי'. התשובה הניחה את דעתם. הם ערכו חיפוש מדוקדק בבית ואז עזבו. ברגע שדלת הכניסה נסגרה, עמדתי על השטיח, ולעיני בוצה ובעלה ברח לי פיפי. אחר כך התחלתי להקיא, אבל בני הזוג היו כל כך מאושרים שאפילו לא כעסו עליי. אמרתי את גרסת הכיסוי והגרמנים האמינו לי. מאז איפשרו לי לצאת מפעם לפעם אל חדרי הבית".
בתום המלחמה כבשו הרוסים את בלגרד ורלי שוחררה מן המזווה. היא גבהה ויפתה והבגדים שהיו ברשותה נעשו קטנים. "בוצה, בהתקף פתאומי של טוב לב, נתנה לי במתנה את החלוק הישן שלה, ואני קיצרתי אותו והרגשתי כמו נסיכה", היא נזכרת. "חזרנו לבית הדודים שלי. הם בקושי הכירו אותי. בזמן המלחמה הילדים שלהם הלכו לבית הספר וניהלו חיים נורמליים פחות או יותר. אני הגעתי מעולם אחר".
ב־47' שלחו הדודים את רלי אלפנדרי פרדו לצרפת. חיכתה לה שם אנה, קרובת משפחה צעירה שנישאה לנוצרי. "היא לא הבינה שום דבר בשואה", אומרת רלי בשקט. "לא היה לה מושג כמה יהודים נרצחו במזרח אירופה, וביום שהגעתי אמרה לי, 'את לא צריכה להגיד שאת יהודייה'. היא חשבה שאשכח את העבר, אתחיל לרקוד ולפלרטט ולעשות חיים. אבל אני הלכתי ללמוד. רציתי להספיק את מה שהחסרתי כדי שכאשר ההורים יחזרו, הם ימצאו בחורה מלומדת. אנה רצתה לעשות ממני צרפתייה צעירה, אבל אני נשארתי יהודייה ניצולת שואה. אז לא הסתדרנו. שנתיים חייתי בצרפת ולמדתי באקדמיה, ויום אחד אמרתי, די, אני עוזבת, והחלטתי לעלות לארץ ישראל".
ביום שבו עלתה על כבש האונייה נפרדה אלפנדרי פרדו מעברה. רק הגעגוע להוריה נותר כשהיה, חריף ותמידי. "אף פעם לא הפסקתי להאמין שיחזרו", היא אומרת בעצב. "אפילו כשנולדו הילדים, אפילו כשהייתי מבוגרת מאוד. רק כשהגיל הכרונולוגי שלהם הפך להיות לא הגיוני לאדם חי, הפסקתי להאמין".
את יודעת מה עלה בגורלם?
"אבא ואחי נרצחו במחנה העבודה ואמא במחנה ההשמדה שנשלחה אליו. מוזיאון יד ושם פירסם בשנים האחרונות ספר על יהודי יוגוסלביה. ידעתי שכתוב בו איך אמא מתה. הספר ישב אצלי בבית ולא נגעתי בו. רק לפני שבוע הוצאתי אותו. קראתי שם שאספו את הנשים והילדים במכוניות קטנות, הזרימו לתוכן גז ושרפו את גופותיהם. אני מומחית בלספר סיפורים לעצמי כדי שאוכל לחיות. כך שהייתי בטוחה שאמא שלי הייתה כל כך חלשה, כל כך רזה ואכלה רק שלושה תפוחי אדמה, שהיא מתה מרעב לפני שהובאה אל המכונית".
כמו סכין בבטן
בשלהי 49' הגיעה אלפנדרי פרדו לנמל חיפה. "כשירדתי מהאונייה הפקידה שאלה לשמי. כשאמרתי שקוראים לי רלי, הפקידה אמרה, לא רלי אלא אריאלה. אמרתי לה בתוקף, מספיק זמן הסתתרתי תחת זהות בדויה. אני יהודייה, אני רלי, וככה זה יישאר".
החיים בארץ לא היו קלים. אלפנדרי פרדו התגוררה בבית קרובת משפחה בחיפה ועבדה למחייתה בספרייה העירונית. "בחודשים הראשונים לשהותי בארץ, איזה אומלל כתב שהיהודים הלכו למחנות כצאן לטבח. האמירה הזו פצעה אותי כמו סכין בבטן. חשבתי, לאיזה מקום הגעתי, ואיך דווקא יהודים בישראל לא מבינים שאף אחד לא הלך כצאן לטבח, אלא הובל באיומי רובה אל מותו. שנים רבות אחר כך היה הפיגוע הנורא בנהריה, וסמדר הרן איבדה את בעלה ושני ילדיה, ואני חשבתי שאולי ביום הזה אנשים הבינו סוף־סוף שמול תת־מקלע כל אחד הופך להיות חסר אונים".
ב־53' הכירה את האדריכל יוסף פרדו. "הספרייה הייתה קרובה לטכניון וכשהסטודנטים גילו אותי, הם קיבלו פתאום התקפת קריאה", היא צוחקת. "בעלי היה אחד מהם".
סיפרת לו את קורותייך?
"סיפרתי באופן כללי, לא לפרטי פרטים, כי הרגשתי שמה שעבר עליי היה בעיקר שלי, וגם בגלל שכשדיברו בארץ על השואה, הפכו את הקורבנות לעפר. ואני יצאתי מהעפר. השתקמתי ונישאתי וילדתי ילדים וגידלתי אותם בצורה בריאה ולא סובבתי את הראש לאחור. הבית היה דור שני לשואה, אבל לא הייתה אווירה של געגועים ועצב. להפך, הייתה תחושה שצריך להספיק לחיות וליהנות ולאהוב ושהדגש צריך להיות על החיים, לא על המוות".
והילדים?
"כשהבן שלי תמיר התחיל ללכת לבית הספר, הייתה אופנה כזו, שמלמדים את השואה לכיתות הנמוכות. אני זוכרת שהבן שלי חזר הביתה וממש פחד ממני. כאילו הדבר הזה שלמדו עליו בבית הספר נמצא אצלו בבית. סיפרתי לו שלא חוויתי את מחנות הריכוז ושהייתי כל הזמן בחדר ושזה היה פיקניק. וכשהבת שלי עלתה לכיתה ב' אמרתי לה שישבתי במזווה אבל קראתי ספרים".
וביום השואה?
"ביום השואה אני כועסת. כי הניצולים שבאו ארצה עשו את כל המאמצים להשאיר את השואה מאחוריהם ולבנות את החיים שלהם מחדש. לפי מה שאני רואה מסביב, הם גם די הצליחו. אבל הניסיון של המדינה להחזיר אותם לשואה ולהשאיר אותם שם פוגע בהם ופוגע בי. השואה הייתה לפני 70 שנה, בני אדם חיו פה, בנו את עצמם, היו שהצליחו והיו שנכשלו. ויש כאלו שלא עברו את הטראומה והמדינה צריכה לטפל בהם כמו במשפחות שכולות, אבל מה זה כל פולחן השואה הזה? ספירת המלאי כל שנה, כמה הם מתמעטים, כמה מהם נשארו. להיות ניצול שואה זה לא פירמה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שיהיו בה אנשים מבוגרים שאין להם תנור בחורף או כסף לאוכל ולתרופות. אבל זה לא קשור לניצולי שואה אלא לאנשים מבוגרים. כל הזמן כותבים, 'לניצולי שואה אין כסף לחימום בחורף', 'אוטו דרס ניצול שואה'. זה לא מכבד. לניצולי שואה אין זכויות יתר, וראוי שהמדינה תדאג לרווחתם של כל האנשים המבוגרים הזקוקים לעזרה".
והיא דואגת?
"המדינה רק מדברת על ניצולי השואה שצריך לעזור להם כי הם מבוגרים ועוד מעט ילכו לעולמם. בפועל, המדינה משתמשת בשואה ולא באמת נותנת את מה שנחוץ לתת. פולחן השואה מוגזם ובכלל לא בכיוון הנכון, בגלל שאי־אפשר להסביר את השואה. אני מתנגדת לכל המשלחות של תלמידי בתי ספר לפולין, למרות שגם הילדים והנכדים שלי היו שם. אני חושבת שזו טעות גדולה, כי יש ילדים שמתייחסים לזה בתור טיול נופש לחו"ל ואחרים חוזרים משם חולים, לא מסוגלים להתמודד עם עוצמת המראות. אבל הכי כואב שאנשי חינוך טוענים שילדים שחוזרים מהסיור בפולין הופכים להיות אוהבי ישראל גדולים יותר. זה פוגע בי באופן אישי. הילדים שלנו, שגדלו במדינת היהודים, צריכים ללמוד אהבת המדינה במחנות ריכוז? איך ילד מסוגל בכלל להזדהות עם דבר מפלצתי כל כך? לדעתי עדיף להקים בכיכר המדינה פסל יפה לזכר הנספים, לקחת לשם את התלמידים ולהסביר להם על השואה בסביבה בטוחה. שיראו דברים יפים, לא ארובות ותנורים".
איך הילדים והנכדים מגיבים לדעותייך אלה?
"ביום השואה הם מצלצלים, ואם הם בסביבה, גם באים אליי ויושבים ומדברים איתי. השואה נוכחת. היא תהיה נוכחת תמיד, אבל החיים נוכחים יותר. לימדתי את ילדיי לאהוב את הארץ ולהעריך את העובדה שניתנה להם היכולת להגן עליה. זכיתי לכך שהבן שלי היה ראש המוסד. אני גאה בזה מאוד ושמחה שהוא הלך בדרכו. זו הייתה הבחירה שלו וגם אם לא תמיד הייתי שמחה בזה, הוא לא שאל אותי ולא הייתה לי זכות להתערב. אחרי גיל 18 הוא עשה מה שהוא חשב לנכון".
פחדת ממה שעלול לקרות לו?
"היה לי מזל שלא ידעתי מה הוא עושה במוסד. משום מה תיארתי לעצמי שהוא יושב במשרד היפה שלו, ומגישים לו קפה ודואגים שלא ישמין. אף פעם לא חשבתי שהוא עלול להיות שרוי באיזו סכנה. אם הייתי חושבת ככה, הייתי מתה מפחד. לפני כמה שבועות בני הביא לנשיא לשעבר שמעון פרס את הספר שלי. הנשיא קרא אותו ושלח לי מכתב, ובו כתב שהספר מעניין ושהבן שלי גיבור שהשתתף במבצעים עצומים ואירגן דברים גדולים למען המדינה. קראתי את זה, וכל כך נבהלתי. אמרתי, איזה מזל שאף פעם לא ידעתי שהוא כזה גיבור".
