יחידת נופש
סחיבה מהאפסנאות? הציוד כבר מחכה על המיטות בחדר הממוזג תורנות מטבח? 300 אזרחים מבשלים ושוטפים את הכלים ניקוי שירותים? תפתחו קריאה לזכיין לצד סיסמאות על הפרחת הנגב, מצפים לאלפי החיילים שמגיעים לעיר הבה"דים תנאים חלומיים צוות "ידיעות אחרונות" ביקר בין מדשאות הענק לסימולטורים המשוכללים בבסיס ההדרכה החדש של צה"ל, שמע מהמפקד למה לוקסוס זה לא דבר רע וגילה שם עוד ליהוק מפתיע: פועלי בניין מהשטחים
אם יש פה מקום המעיד יותר מכל על סדרי הגודל העצומים של העיר הצבאית הזו, הרי זה המטבח. כולנו היינו בצבא וראינו מטבחים צבאיים, אבל שום דבר ממה שאתם מכירים לא דומה למקום הזה.
הלכנו בעקבותיו של רס"ב נתן בנדלר, קצין המזון של קריית ההדרכה בנגב, וניסינו לא ללכת לאיבוד במסדרונות האינסופיים של המטבח. בעצם, זה מפעל לייצור מזון, מתחם ענק של מכונות שונות ומשונות, דוודים, מערבלי מזון התלויים על זרוע רובוטית ונקראים כאן "ג'ירפות", תנורים בגודל של משאיות תובלה וחדרי קירור שאפשר לשחק בהם קט־רגל, חמש על חמש. המקום הזה מסוגל להכין 30 אלף מנות מזון ביום לאלפי חיילים. בצמוד אליו פועלים כבר ארבעה חדרי אוכל, כל אחד מהם מכיל 650 מקומות, ובקרוב יצטרפו עוד שני חדרים שבנייתם אוטוטו מסתיימת. לא סתם בנדלר מביט על הממלכה שלו, המשתווה בגודלה לקניון בינוני בפריפריה, ואומר בגאווה: "מדובר במטבח הכי גדול במזרח התיכון!"
את מפעל ההזנה הענק הזה הוציא הצבא למיקור חוץ. כ־300 אזרחים תושבי הדרום מתפעלים את המקום, כולל הגשה, פינוי ושטיפת כלים. טירון בן יומו שבא לכאן הלום גיוס היישר מהבקו"ם, מוצא עצמו בחדר אוכל של חברת היי־טק ממרכז הארץ. הוא הולך לדלפק עם בון, פתקית נייר, בוחר את המנה הבשרית שלו, ובינו לבין עצמו ודאי מהרהר מתי יישלח לנקות את כל הזבל שהמקום מייצר. ובכן, יידעו כל טירון או טירונית המגיעים לעיר הבה"דים שאת הקרביים של המטבח המאכיל אותם הם לא יראו ולא ינקו. אזרחים יעשו זאת במקומם.
יום שלם סיירנו בעיר החדשה שקמה בנגב, שבע דקות נסיעה מירוחם. אם עברתם כאן לפני ארבע שנים ראיתם רק שלט מאיר עיניים בלב המדבר שבישר על הקמת "עיר הבה"דים". השלט הוצב סמוך לכביש ומאחוריו נמתחה השממה עד מעבר לאופק. אולם בניגוד לאופי הישראלי, שאינו ממהר לשום מקום בכל הנוגע לעמידה בלוחות זמנים כשמדובר בפרויקטים בסדר גודל כזה, הפעם חרגו המבצעים מהנורמה המקובלת.
התפעול והאכלוס של המקום החל כבר לפני שנה, במאי 2015. על שטח של 2,500 דונם, קצת פחות משטחה של גבעתיים, הוקמו כאן עד עכשיו 250 אלף מ"ר של מבנים. הם קלטו כ־7,000 חיילים, ובניינים חדשים שעדיין נבנים יקלטו בעוד כמה חודשים כ־3,000 נוספים. סדר הגודל של העפר שפונה מהמקום יכול היה להרים הר קטנטן בגובה של 200 מטר אם היה מכסה את אצטדיון וומבלי בלונדון. 300 קילומטרים של יסודות וכלונסאות שנוצקו באדמת המדבר משתווים באורכם למרחק בקו אווירי מעיר הבה"דים לעמאן בירת ירדן. ובחזרה.
כששרון איבד את הסבלנות
ועדיין כל אלה, גם אם הם מרשימים מאוד, הם רק מספרים. הסיפור כאן הוא הרבה יותר מעוד בסיס שנבנה בדרום הארץ. הוא שם את הצבא ואת משרד הביטחון כגופים היחידים כיום שעוד מקיימים את חזונו של דוד בן־גוריון על הירידה לנגב, הפרחתו ואכלוסו, בעוד כמעט כל השאר, מוסדות המדינה והאזרחים, מתכנסים לאזור המרכז, בין גדרה לחדרה. לא סתם עוקבים אחרי התקדמות הפרויקט הזה כל כרישי הנדל"ן. על אלפי הדונמים שפינו בסיסי ההדרכה שעקרו ממרכז הארץ דרומה עתידות להיבנות שכונות מגדלים עם אלפי יחידות דיור. תזכורת לכך שהכסף הגדול נמצא עשר דקות מתל־אביב והאידיאלים במרחק שעה ו־20 דקות נסיעה ממנה, וגם זה אם נסעת בכביש 6 ושילמת אגרה לזכיין.
אל"מ דני מושיוב, מפקד קריית ההדרכה, סוקר בפנינו את קצב אכלוס העיר שלו. הראשונים לרדת לכאן היו בה"ד 10, בית הספר לרפואה צבאית, ובה"ד 11, בית הספר למשאבי אנוש, שניהם מצריפין. אליהם הצטרפו בה"ד 13, בית הספר למשטרה צבאית שישב בבית ליד, ובית הספר של חיל החינוך ששכן במסמיה. מספר חודשים אחר כך הגיע בה"ד 6, בית הספר ללוגיסטיקה, שפונה אף הוא מצריפין. בחודש הבא יצטרף בסיס ההדרכה למקצועות הקשר והתקשוב, ומיד אחריו יירד גם בסיס ההדרכה של חיל החימוש, שניהם מצריפין. כל הבסיסים הללו מפנים כ־3,500 דונם במרכז הארץ, וממש בימים אלו עוברים השטחה על ידי דחפורים.
מושיוב, קצין ארגון רפואה בהתמחותו ומפקד בה"ד 10 לשעבר, קיבל את התפקיד בתחילת 2014, כשבשטח עדיין עמלו אלפי פועלים על הבנייה. מִפקדת קריית ההדרכה הייתה הראשונה לפעול במקום והתמקמה באופן זמני במבנה שאמור לשמש כבית מעצר של המשטרה הצבאית באזור הדרום. מושיוב מדבר בהתאם במושגים של חלוציות ושליחות, ושומעיו מתייחסים אליו בסלחנות, עד שהוא שולף צילום של נייר ישן ועליו חתימתו של "הזקן", ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון.
מדובר במסמך מדצמבר 1958 המפרט את תקציב הביטחון המתוכנן ל־1958/9. באותה העת הוא עמד על 267 מיליון לירות, ובן־גוריון הסביר מאין יבואו התוספות לתקציב ולמה הן נדרשות. סעיף אחד במסמך מודגש בקו שחור תחתיו: "תקציב זה כולל 5 מיליון לירות לבניין עיר הבה"דים". ראש העיר מושיוב מתרווח לאחור בגאווה, מביט מחלונו על הפלא שקם במדבר, ומציין בחצי חיוך שבסוף־בסוף עלות הפרויקט הייתה קצת יותר יקרה ממה שהקציב הזקן: 2.2 מיליארד שקל.
"אבל מילא המסמך הזה", הוא אומר. "היה לי הכבוד לשמוע את הסיפור ממקור ראשון. בינואר השנה הגיעו לכאן כל מנכ"לי משרד הביטחון לדורותיו וביניהם היה גם שמעון פרס. ואני מספר להם בהתלהבות על ההיסטוריה ועל ההוראה שנתן בן־גוריון לבנות את עיר הבה"דים, ופתאום פרס מסמן לי עם היד, 'תירגע ילד, תקשיב לי מה היה בדיוק'. ופרס מספר שכבר ב־56' הוא ישב עם בן־גוריון, שביקש ממנו לכתוב שצריך להקים קריית הדרכה לצבא בנגב, 'ואני ישבתי וכתבתי את זה על צעטלע והתחלתי לטפל בזה, ואחרי שנתיים זה עלה על נייר רשמי כהוראה של ראש הממשלה ושר הביטחון'.
"ואני סיפרתי להם שעשיתי תחקיר ומתברר שאריק שרון, כשהיה ראש ממשלה, ביקש להתניע את ההוראה ההיא של בן־גוריון והעלו אותו על מסוק כדי לבחור את המיקום של עיר הבה"דים. לקחו אותו מעל שטח ליד קריית־גת ושאלו אותה מה הוא אומר על המיקום הזה, ושרון ענה, 'התבלבלתם חברים, כאן זה מרכז הארץ'. ומשם המשיכו לאזור ערד, ושרון התחיל לאבד סבלנות ואמר, 'אמנם יש פה אוויר טוב, אבל המיקום לא אסטרטגי'. וכשהגיעו לכאן שרון דפק על חלון המסוק וקבע, 'פה למטה בצומת תוקם עיר הבה"דים'.
"שרון ידע היסטוריה. פה בגבעה ממול, האנגלים הקימו בסיס רדאר בשם קאמפ א־שריף, שחלש על כל המרחב כולל סיני. הטורקים הקימו תחנת רכבת בניצנה, לא רחוק מכאן, כי המסילה שחיברה את ארץ ישראל למצרים עברה בסמוך לכאן. זה צומת אסטרטגי שיושב על ציר היסטורי שחיבר את סיני ומצרים אלינו וממשיך למכתש הגדול שממנו יורדים לערבה. לא סתם נקרא המקום על שמו של שרון".
מושיוב מספר שהיו לא מעט קצינים בכירים וחברים מהצבא שאמרו לו, "'דני, אתה תהיה מפקד קריית ההדרכה רק על הנייר, כי הפרויקט הזה ייגרר וייסחב ובסוף יזמינו אותך בתור גמלאי להשתתף בטקס הפתיחה של המקום'. לומר לכם שלא היו לי ספקות? היו. אבל מה שקרה כאן הוא פנומנלי. אני מרגיש כמו חלוץ במאה ה־21. עומד עם החיילים בחמש בבוקר ברחבת המסדרים, שעה שבה הרוח המדברית נושבת בחוזקה והדגלים מתנופפים ומכים על התרנים, ואני אומר לחיילים, 'זו לא הרוח שנושבת כאן, זה משק כנפי ההיסטוריה'. זו התחושה".
28 מבני מגורים כבר עומדים על הרגליים, עוד שלושה נמצאים בהקמה. מדובר במבנים מודולריים שנבנו בחלקים במפעל אקרשטיין בירוחם הסמוכה והורכבו כאן כמו לגו. 50 חדרים בכל מבנה, שישה חיילים בכל חדר. בניינים חכמים שכל המרכיבים שבתוכם נשלטים על ידי מחשב מרכזי והופכים את האוהלים בבסיסי ההכשרה לזיכרון עמום מתקופת המנדט הבריטי. חימום המים בדוד מווסת על ידי מחשב. כך גם התאורה במרחבים הציבוריים, למשל במסדרונות. הכל נדלק וכבה בצורה אוטומטית.
זה נראה כמו פינוק שלא מתאים לבסיס צבאי, בטח לא לכזה שאמור להכשיר חיילים חדשים בטירונות ובקורס מקצועי. החיילים הצעירים אפילו לא שומרים על הגדר ההיקפית של הבסיס, עושים זאת חיילי פלוגת האבטחה של הקריה. חייל שפגשנו במגורים של קורס חובשים אמר לנו שהם נדרשים רק לשמור על אזור המגורים "ועל הפועלים הפלסטינים שעדיין עובדים כאן בבנייה".
הנה האנומליה והיא מתחדדת בתקופה שבה המצב בשטחים לא רגוע. האזורים שעדיין נבנים מיועדים לבית הספר למקצועות הקשר והתקשוב ולבית הספר למקצועות החימוש. בכל יום מגיעים הנה כמה עשרות פלסטינים מהגדה שבעצם בונים את עיר העתיד של צה"ל. מושיוב אומר כי השטח שבו הם נמצאים מגודר ומאובטח, והעובדה שפלסטינים עובדים כאן נובעת מהחלטה של הממשלה לפיה "המקום הזה לא ייבנה על ידי פועלים זרים, אלא על ידי פועלים מקומיים מהמרחב, ישראלים ופלסטינים".
כמו אינדיאנים במערבון
גם תחום הניקיון יצא למיקור חוץ. אמנם החיילים אחראים על ניקוי אזורי המגורים, אולם אלו לא הכי נקיים. אולי בגלל שהרגילו את החיילים כאן שיש זכיין והזכיין מעסיק פועלים שאחראים לצחצח את המקום. כשהלכנו לברר אצל רס"ר העיר, רנ"ג דוד אמסלם, את עניין הניקיונות והמשמעת, גילינו שהשירותים מול משרדו מזוהמים ברמה של שירותים ציבוריים בתחנה מרכזית. וזה עוד מול המשרד של הרס"ר, לך תחשוב מה קורה בשאר השירותים בעיר הענק הזו.
מצאנו את אמסלם רותח אך בשליטה. רגעים לפני שנכנסנו אליו הוא עצמו הלך לשירותים כדי להתפנות, אבל ברח משם חזרה למשרדו כדי לפתוח קריאה במחשב למנקה של הזכיין. "הייתי רס"ר של בה"ד 10", הוא אומר, "ושם היו לי עובדי רס"ר וחניכים שנשלחו אליי לתורנות. כאן זה כבר לא קיים, זו לא הממלכה שהייתה לי. הזכיין הוא זה שאחראי על המסדרונות והמרחבים הציבוריים. השירותים מולי הם שלו, לכן פתחתי קריאה במוקד השירות. זה חדש לי, אבל אנחנו לומדים לעבוד יחד. בצריפין היינו אחראים על החצרות, על הגינון, גירופים, מה שנקרא טיפוח המחנה, אבל זו היסטוריה".
איך אתה אוכף את הניקיון במגורים? יש לך 31 בניינים ענקיים. אפשר לשלוט על זה?
"אפשר לשלוט, וביד רמה. אתה אומר שראית שלא נקי שם? אז אני אומר לך שעוד לפני שראית אני עשיתי שם ביקורת וראיתי את מה שראית, וקראתי אליי את הרס"ר של אותו קורס ואמרתי לו, 'יש לך עד 16:29 לצחצח את המקום כי ב־16:30 אני מגיע למסדר ניקיונות'. אין פה פשרות בענייני משמעת. לא אצלי. בטח שמת לב שכולם פה בחוץ מסתובבים עם כומתה על הראש. זו הנחיה של ראש אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה) שהחליט כך בגלל שזה מקום חדש וייחודי וצריך להשליט פה משמעת מהיום הראשון שלו. אני התגייסתי לפני 29 שנה לצבא שבו כולם הלכו עם כומתה על הראש, ואין סיבה שזה לא יהיה כך גם עכשיו.
"כל בוקר יש פה מסדרי משמעת וניקיון. בימי ראשון האנשים שלי בודקים את ההופעה של החיילים שחוזרים מהבית. כשהם יוצאים אנחנו גם בודקים אותם. אנשים שמכירים אותי יודעים שיש לי צד רך באופי, אבל בכל הקשור למשמעת אני קשה וקשוח. החיילים שמגיעים לכאן שומעים עליי עוד בדרך לכאן ויודעים שאיתי לא מתעסקים, שאצלי אין מקום לטעויות ואין פשרות. אותי לימדו בתותחנים שהמשמעת מתחילה בקשירה של השרוך של הנעל, שאם לא תקשור כמו שצריך את הנעל לא תפגע בסוף במטרה. כולם יודעים מי אני, הרנ"ג עם הכומתה הטורקיז על הראש. זה סימן ההיכר שלי. אני כל היום מסתובב איתה ברחבי העיר ומבצע פעילות של ביקורת ומניעת ונדליזם. היה לנו בהתחלה אירוע של חייל שקישקש את השם שלו על הקירות במגורים ועל דלת השירותים. הוא עלה למשפט ונשלח ל־20 ימי מחבוש".
אתה עלית עליו?
"הזכיין דיווח לנו עליו".
אז מושיוב הוא ראש עיר צבאית שיש לה מנכ"ל תפעול אזרחי. רב־סרן דוראל סרוסי, רמ"ד הלוגיסטיקה של העיר, חושף מהלך מהפכני נוסף שהוא תוצר של העיר החדשה. "לכל בה"ד הייתה אפסנאות משלו ופה יש לנו מרלו"ג, מרכז לוגיסטי ענק שאיחד את כל האפסנאויות. נגמר הסיפור של חיילים שסוחבים ערימות של מזרנים מהאפסנאות למגורים. היום הציוד מחכה להם על המיטה בחדר, כמו במלון. מדים, אפוד, קסדה, מימיות, כל מה שסחבת מהאפסנאות בעבר מחכה לך על המיטה. נציג של הזכיין, אזרח, מגיע אליהם, עובר איתם על רשימת הפריטים ומחתים אותם. תהליך טרטורי שהיה נמשך שעות ארוכות, במבול או בחמסין, לוקח היום שתי דקות בדיוק".
אל"מ רן קינן המכונה "ינקו", מפקד בה"ד 6 למקצועות הלוגיסטיקה, אומר שלמרות שהעסק הזה חדש וכולם לומדים אותו, יש לו יתרונות גדולים. "היום אני מתעסק נטו בהכשרה", הוא אומר, "בצריפין החניכים עשו תורנויות באפסנאות ובמטבח וגירפו עלים אצל הרס"ר. בקורס של חודש ימים היה שבוע אחד של תורניות. היום ההכשרה יותר ממוקדת ויותר אפקטיבית".
צריך לראות את ינקו מדבר על המעבר מצריפין לכאן בהתלהבות של ילד כדי להבין את בשורת המהפכה של המקום. "פיקדתי על בה"ד שישב בבסיס שהוקם על ידי הצבא האנגלי לפני 100 שנה, פחות או יותר. הם נטעו אקליפטוסים בשביל הצל ובנו צריפים מעץ עמיד לקור ולחום שהובא מהודו. 80 אחוז מהזמן שלי ושל הסגן שלי הושקע בצריפין בתקלות. 'פה התפוצץ צינור ישן, במגורים יש עכברים, המזון מקולקל'. היו לנו שם 30 דונם של מחנה וכאן יש לנו שני מבנים. אני כבר לא בסיס נפרד עם ש.ג, חדר אוכל וגדר היקפית.
"אם פעם החניכים שלי היו פוגשים חניכים מחילות אחרים בתחנות ההסעה, מחוץ לבסיס, היום הם נפגשים איתם בשבילים כאן. חששנו מה יהיה. חניך של קורס נהיגת משאיות רואה חניך של משטרה צבאית. אחד זורק מילה, השני מחזיר לו, ולך תדע לאן זה מתפתח. אבל פה נכנסנו אנחנו, המפקדים, בנוכחות מוגברת במגורים, בחדרי האוכל ובמרכזי הלימוד שבהם נמצאות הכיתות. אני פה חודשיים וחצי ולא הייתה אלימות, מכות בין חיילים. בצריפין דברים כאלו קרו. אנחנו רואים גם שכמות הפניות לקב"ן ירדה. בצריפין החיילים ישנו בחדרים גדולים מעץ, 40־30 בצריף, ופה יש להם חדר של שישה והוא ממוזג. שם היו להם כיתות במבנים ישנים ותאר לך מה זה להכניס 40 חבר'ה לכיתת לימוד, זה כמו אינדיאנים במערבון. פה הכל חדש, ממוזג, הייטקי. החיילים מרוצים, טוב להם, הם רואים שלצבא אכפת מהם".
הוא לוקח אותנו למרכז הסימולטורים של מקצועות הנהיגה, המופעל גם הוא על ידי זכיין, ושוב מתרגש, "אין דברים כאלה! זה לואו־טק שפוגש היי־טק!" מדובר באולם מלא מדמים, שנראה כמו חלל של משחקי מחשב. יש סימולטור של משאית, של אמבולנס, של פרייבט ושל ג'יפ. "שם לא היה לי דבר כזה. חייל בקורס נהיגה של משאית היה נוהג אולי שלוש שעות ביום כי היו רק כמה משאיות והרבה חניכים וצריך היה לחכות שהמשאית תחזור. בזמן הזה החניך היה עושה עבודות רס"ר או שומר, מפתח תסכולים. פה הוא לא צריך לחכות. או שהוא על המשאית, לומד נהיגה מעשית, או שהוא על הסימולטור. וחכה, זה עוד כלום, בוא נלך לראות את מגמת הבישול".
20 קילומטר של שבילים הקימו פה, לצידם נשתלו כ־200 דונם של מדשאות. ינקו צועד מהר, בהתלהבות, יוצא ממבנה אחד, עוקף את קומפלקס חדרי האוכל והמטבח, מדשאה מימין, מדשאה משמאל, נכנס לתוך מבנה ענק אחר, מטפס קומה אחת במדרגות ופונה שמאלה למסדרון ארוך. רב"ט שי אשד בכר, מ"כית בפלוגת הטבחים של בה"ד 6, מחכה לנו בכיתת הבישול שנראית כמו מטבח בתוכנית ריאליטי. מדוגמת, רק בלי כל החסויות. "שם בצריפין הכל היה נורא ישן", היא מעלה זיכרונות שהייתה מעדיפה להדחיק. "הגז לא עבד, הסכינים היו קהים, הסירים שרופים עם דפיקות בפח, הארונות לא נסגרו כמו שצריך. בקיצור, היה מעאפן. פה זו ליגה אחרת, רמה של מסעדת שף. יש לנו קומבו סטימר דנדש שידענו עליו רק מספרות מקצועית ומעבד מזון עם יותר פונקציות מאשר אני יכולה לספור ולהבין. כל הכלים, הסירים, המחבתות והסכינים, הכל־הכל חדש. בקיצור, מטבח וואו. ושים לב למצלמות שמחוברות לתקרה, הן מכסות כל פינה פה במטבח. כל הבישולים של החניכים כאן מוקלטים ובסוף־בסוף אנחנו יושבים וצופים בסרטונים ויכולים ללמוד מהטעויות, 'פה עירבבת מוקדם מדי, כאן שמת את המלח והפלפל לפני שהעסק הגיע לרתיחה'".
אנשי הקבע בקושי עוברים
לפינוי בסיסי ההדרכה מהמרכז והתכנסותם בנגב, 20 דקות נסיעה דרומה מבאר־שבע, יש גם משמעויות של כוח אדם. המהלך הזה איפשר לצבא לקצץ 15 אחוז במשרות אנשי הקבע של היחידות שירדו לכאן. המפקד ינקו מבית הספר ללוגיסטיקה אומר שמדובר בקיצוץ דרמטי. "שם הייתה לי מחלקת חימוש והיא נסגרה. הייתה לי מרפאה עם רופאה ו־10 חובשים ששובצו ביחידות אחרות. היה לי שם סגן בתקן של סא"ל ופה התפקיד הזה בוטל. הייתה לנו פלוגת מפקדה שפורקה. רק בבה"ד 6 נאלצנו לפטר כ־10 אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל כתוצאה מהמהלך".
מי שלא פוטר מוצא את עצמו עכשיו מתעורר ב־5:30 בבוקר במרכז הארץ כדי להגיע להסעה של 6:00 שתביא אותו לעבודה ב־7:30. "40 איש מגיעים אליי בכל בוקר מהמרכז. אנשי קבע, קצינים ואזרחים עובדי צה"ל. רוב אנשי הקבע בצריפין יצאו הביתה כל יום, ופה חלקם נשארים ללון בבסיס פעם־פעמיים בשבוע בגלל המרחק".
כמה אנשי קבע אתה מכיר שעברו עם המשפחה לדרום כתוצאה מהמהלך?
"לי יש חמישה אנשי קבע שקנו דירות בבאר־שבע, בדימונה ובירוחם, ואם תשאל אותם, אף אחד מהם לא חלם שהוא יעבור אי פעם לגור בדרום".
הלכנו לרס"ן זהבה דויטש, מפקדת המרכז הרפואי של העיר. בת 38, אם לשלושה ילדים קטנים, גדלה והתגוררה כל חייה בנתניה. ולא רק היא, גם בעלה ערן לא מכיר אף עיר מלבד נתניה. "כל המשפחה שלנו שם והחברים", היא אומרת. "אפילו קנינו בעיר דירה לפני שלוש שנים, דירה חדשה בשכונה חדשה, 'אגמים' אם אתה מכיר. אבל אני שירתתי בחר"פ בצריפין ודיגדג לי תפקיד יותר קרבי רחוק מהבית, גם בשביל האתגר וגם כדי שאוכל להתקדם בדרגה. התמודדתי על תפקידים באוגדה, בבקעה ובאוגדה בצפון, ולא התקבלתי, אז ניגשתי למכרז שנפתח לתפקיד בעיר הבה"דים שמבחינתי סוגר לי את השריטה של האתגר והמרחק מהבית, כלומר לא לחזור כל יום הביתה".
איך בעלך הגיב?
"אני חושבת שבהתחלה הוא לא הבין את המשמעות המלאה. כלומר היה לו ברור שאני לא אהיה בבית כמה ימים בשבוע ואת זה הוא היה מוכן לקבל. הוא אמר, 'אוקיי זהבה, אין בעיה, תסעי, אנחנו נישאר פה, נתמודד'. אבל התחלתי עם הנסיעות ופתאום זה לצאת ב־6:00 בבוקר מהבית כדי להגיע לבסיס ב־8:00. לאט־לאט הבנתי את המשמעות. היינו בסך הכל שנה בדירה החדשה, עוד לא הספקנו לסדר אותה לגמרי, אבל התחלתי בדיבור עם בעלי שאולי כדאי לחשוב על מעבר. רק לחשוב. ערן אמר, 'אם זה רק לחשוב, אין בעיה'. הלכנו לסיור שאורגן לקצינים ואנשי קבע על ידי הצבא. ערן לקח יום חופש והגענו לירוחם והעיניים שלי נפקחו בהתלהבות. אמרתי, 'פה אני רוצה לגור'. ערן התחרפן. 'לפה את רוצה להביא אותי, לפה?! מילא לעבור, אבל למה ירוחם?' זה היה קיצוני מדי עבורו. הבנתי שאני לא יכולה לעשות רק מה שאני רוצה. ישבנו, דיברנו והחלטנו ללכת על האמצע, על אזור בית קמה, שהתגלה כשוס. מצאנו בית צמוד קרקע במושב שדה צבי, 45 דקות מכאן".
איך הילדים קיבלו את זה, המשפחה?
"הגדולה שלי בת שבע והקטנה בת שנתיים וחצי, ולכולם הסברנו שאמא קיבלה עבודה חדשה רחוקה מהבית ושכולנו נעבור יחד לבית חדש. הפכנו את זה למהלך של כולנו, למהלך משפחתי של ביחד. אמא שלי והחברים שלנו לא האמינו, ממש היו בשוק. אמרו לנו, 'אנחנו שמים סטופר לראות כמה מהר תחזרו לנתניה, אין מצב שתחזיקו שם מעמד'. אבל ככל שהזמן עבר, ואנחנו כבר למעלה משנה בבית החדש, התחברנו יותר ויותר למקום. עשה לנו טוב, הרוגע של המושב. בשבת האחרונה ישבנו לארוחת בוקר בחצר מול הנוף המהמם ואמרתי לבעלי, 'מתי עשינו דבר כזה? רק כשנסענו לצימר'".
תישארו שם כשתסיימי את התפקיד?
"לפני שנה, אם היית שואל אותי, הייתי מאוד סקפטית. עכשיו אני מאוד רוצה. שנינו, גם ערן, מאוד רוצים".
כמה אנשים את מכירה כאן בעיר הבה"דים שעשו את המהלך הזה?
"בעדינות, אפשר לספור אותם על כף יד אחת".
יצאנו מהמשרד של דויטש במרכז הרפואי והצצנו לחדר ההמתנה. הוא נראה בדיוק כמו סניף חדיש ומושקע של קופת חולים, עם מסכים גדולים, תוכנה לניהול תורים ומזכירות רפואית שמנפיקה מרשמים או הפניות. משם חזרנו ללשכה של אל"מ מושיוב, ובדרך עברנו מדשאה ענקית עם ספסלים מבטון וחצינו בהליכה גשרון מעל נחל סכר האכזב. פה ושם שמענו טירונים שואגים, "כן המפקד! 60 שניות המפקד!" ורצים לכיתת לימוד, אבל בסך הכל התחושה היא תחושה של קמפוס אוניברסיטאי.
שאלנו את מושיוב בחשש אם הוא לא דואג שייצאו מפה חיילים מפונקים מדי. "הייתה לנו באמת דילמה בעניין. החיילים מגיעים לתנאי בית מלון ומכאן הולכים לגדודים, לשטח. חשבנו שאולי המעבר מהתנאים הנוחים יקשה על ההסתגלות לתנאי השטח. אבל בסוף־בסוף חייל הוא טיפוס סתגלן. התנאים כאן טובים ושם פחות טובים, אז מתרגלים. אני מכיר את המושג 'לונה בא"ח' שנולד אחרי שבנו את בסיסי האימונים החטיבתיים החדישים של הצנחנים וגולני. אבל העובדה שחיילים מקבלים תנאים טובים בבא"חים לא פוגעת ברמת החיילות שלהם. זה שהחיילים כאן לא עושים תורנויות ב'צוללות' לא אומר שהם יהיו חיילים פחות טובים".
מה זה "הצוללות"?
"הכיורים הענקיים ששוטפים בהם סירים. הזכיין אחראי על זה". ¿
לפנייה לכתב/ת 
