גן עדן 4 ק"מ מעזה
מרחבים ירוקים, 100 כלי רכב לשימוש החברים, מימון לטיול אחרי צבא ואוניברסיטה • בקיבוץ בארי - בעליו של דפוס בארי המצליח, שתוצריו נמצאים בכל ארנק ותיבת דואר - לא אוהבים פרסום, אבל הפעם הסכימו לדבר • נווית זומר גילתה למה בנים שבגרו עומדים בתור כדי לחזור לגור בקיבוץ, ומה הופך אותו לנווה מדבר קהילתי
נחנו עומדים על גג התצפית בקיבוץ בארי שבנגב המערבי, וצופים על עזה, רק 4 ק"מ מכאן. תחת רגלינו נמצא דפוס בארי שבבעלות הקיבוץ, בית הדפוס הגדול בארץ. סביר שלא שמעתם עליו. שנים שבארי, מהקיבוצים העשירים בארץ, מתנהל מתחת לרדאר. ככה זה – כשאתה מרוויח כ־25 מיליון שקל בשנה, וגם שיתופי, ממש כמו פעם, כולל 3 ארוחות ביום בחדר האוכל, אתה רוצה להתנהל בשקט.
גם אם לא שמעתם על החברה, שמדפיסה 150 מיליון דברי דפוס בשנה, אתם נתקלים בתוצריה מדי יום: בארנק – בארי הוא המנפיק היחיד של רישיונות נהיגה, ואחראי לכך שאלו עברו לכרטיס פלסטיק עם תמונת צבע, והראשון להשקיע, ב־78', בציוד שהעביר את ישראל לעידן הצ'קים המגנטיים; והוא גם אורח קבוע בתיבת הדואר שלכם. חלק גדול מהחשבונות והדיווחים מהבנק או ממועדון הלקוחות של הסופר יוצאים מפה. כאן הומצאה המעטפית, שרשמה פטנט וזוכת פרס קפלן. בשנות ה־80 ראה המנכ"ל האגדי גיורא עוז איגרת אוויר, ואמר לעצמו, גם במשלוח של דף חשבון או דיווח מהבנק אפשר לחסוך, ולהדפיס אותם על נייר שמתקפל למעטפה. בארי גם פיתח עם סאיטקס את מדפסת הצבע הדיגיטלית המהירה בעולם, שאיפשרה להדפיס על הדיווח פרסומות וקופונים, ולהתאימם באופן אישי ללקוח, והקים חברת דואר בשם מסר (עם בר הפצה ואביב שיגור), שגם מביאה את כל זה אליכם לתיבה.
הכל התחיל בשנת 1946, כשאביו של בן לגרעין המייסד היה בעל דפוס בחיפה וכתב לו: "תקימו לכם דפוס, מחקלאות אי־אפשר לחיות". ב־1951 נקנו סדריה ומכונות דפוס והוצבו בח'ירבה במקום, וב־56' אושרה לקיבוץ הלוואה מכספי השילומים לבניית מפעל וקניית מכונות הדפסה וחיתוך. בתוך המפעל נמצא מוזיאון צנוע, ובו, לצד מכונות דפוס ישנות, אותה פתקה של האב לבנו. כיום מדובר במפעל רווחי המהווה 85% מהכנסות הקיבוץ, וחצי מרווחיו עוברים בכל שנה לקופת הקיבוץ. הדפוס אף עורך ללקוחות מדי חורף פיקניק בין מרבדי הכלניות שהפכו לסמל האזור.
יתר הכנסות הקיבוץ, שמאכלס 1,000 איש, מגיעות מגידולי שדה, בהם חוחובה, להיט ישראלי שממנו מופק שמן לתעשיית הקוסמטיקה, מרפת משותפת, וגם מלא מעט חברים עובדי חוץ שמכניסים את שכרם לקופה המשותפת. אחד מסממני העושר בקיבוץ הוא פנסיה בגובה 8,000 שקל ו"מסלול בנים", שבמהלכו בן קיבוץ מקבל עם שחרורו מצה"ל תמיכה כספית לאורך 7 שנים – מהטיול הגדול לחו"ל, דרך לימודים אקדמאיים, כולל הוצאות מחיה, ועד חזרתו, עם התואר, לקיבוץ. תמורת כל זה עליו לתת בכל שנה כזו כ־80 ימי עבודה בדפוס. כל יום עבודה נוסף מגדיל את תקציבו וגם קושר אותו לדפוס, במטרה שיחזור אליו כעובד מן המניין.
בקיבוץ קוראים לזה "מענק הורים", שלטענתם מקביל לתמיכה מההורים שאמורים לקבל צעיר "עירוני". אחד מבני המקום אומר לי בשקט שהם יותר עשירים מסאסא, הקיבוץ הצפוני שמיגן במשך 3 שנים כלי רכב של צבא ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, והתפרסם בעקבות כך כאחד העשירים בארץ. בניגוד לסאסא, אמרו לי, אנחנו מרוויחים כל השנים.
"קלאב מד בלי הצרפתים"
גל כהן, מנכ"ל דפוס בארי ודור שני בקיבוץ, אומר שיש נהירה של בנים חוזרים. בשנה שעברה נקלטו כ־20 כאלה על משפחותיהם, ויש תור המתנה ארוך. בימים אלה נבנית בקיבוץ שכונה חדשה וממוגנת, 42 יחידות דיור בשטח 100 מ"ר עם אופציה לעוד 60, שיינתנו לזכאים. בהחלט מפתה לאור מחירי הדיור בחוץ, שלא לדבר על סבא וסבתא צמודים, חינוך משובח, ואיכות חיים מדהימה: אם להתעלם מהקרבה לעזה והשלכותיה בזמן מלחמה, יש בקיבוץ מרפאה עם רופא משפחה, רופא שיניים ושיננית קבועים (לכל חבר ביטוח משלים), פאב, בריכה, מגרשי טניס, בית אבות, זולה לאירועים, וגם צי רכב גדול של 100 מכוניות, כולל שני לנדקרוזר מפוארים, שלא מותיר אף חבר ללא פתרון גלגלי. המקום נעים. חברי בארי משקיעים בפיתוח הנוי, והמרחבים יפהפיים. מול חדר האוכל גן שעשועים ענק וחדיש, וברחבי הקיבוץ פזורות פינות ישיבה וזולות. כהן: "מישהו אמר לי שאנחנו קלאב מד בלי הצרפתים".
לפני 5 שנים חגגו פה 60 שנה לבית הדפוס, ומוטי קירשנבאום ז"ל הכין סרט לכבוד האירוע. אחרי צילומים משמורת הסרנגטי באפריקה, עוברת המצלמה שלו למרחבי הקיבוץ, וקירשנבאום מסביר בקריינות שגם זו שמורת טבע בנוף הישראלי.
ויש כמובן הצעות תעסוקה: כל ההנהלה הבכירה בדפוס מורכבת מחברי קיבוץ, חלקם דור שני ודור שלישי. לצד גל מכהנים: בן סוכמן, דור שלישי, הוא סמנכ"ל השיווק ומנכ"ל החברה הבת מסר; יגאל שטרית, ילד חוץ שגדל בקיבוץ, הוא סמנכ"ל התפעול; אשתו, טל פלד, מנהלת התפ"י (תכנון פיקוח ייצור); היועצת המשפטית יעל דבירי נשואה לבן קיבוץ; עדי דגן, סמנכ"ל הכספים וחבר קיבוץ; ענבל אלון היא סמנכ"לית משאבי אנוש; ואור כסליו, דור שלישי למייסדים, מנהלת מערכות מידע ("אני זוכרת את עצמי בגיל 4 מצטרפת לאבא, שעבד בדפוס, למשמרת שבת").
מנכ"ל שפורש (אורך הקדנציות מוגבל) ממשיך לעבוד במפעל ולשמר את הידע בארגון. גיורא עוז, מנכ"ל העבר המיתולוגי ומפתח המעטפית, משמש כיום, בגיל 69, סמנכ"ל פיתוח. מתוך 300 המועסקים, 200 הם חברי הקיבוץ, ומעבירים, כמו המנהלים, את שכרם לקופה המשותפת. עם זאת, גם העובדים נהנים מהרווחים – יש משכורת 13, ובונוס של עד שתי משכורות שנגזר מהרווח התפעולי.
הפתיחות החדשה לתקשורת לא נולדה במקרה. לאחרונה עלה המפעל לכותרות בעל כורחו סביב המכרז שפירסם משרד התחבורה להנפקת רישיונות נהיגה. במפרט נדרש תחילה שהכרטיס ייעשה מהחומר שנהוג באירופה ונחשב מוגן יותר מפני זיופים, וכן שייוצר בארץ. כיוון שטכנולוגיה כזו יש רק לחברה אחת בארץ, פתקית, נגזר מכך שדפוס בארי לא יוכל להשתתף במכרז, לראשונה זה 20 שנה. החברה הגישה עתירה מינהלית בטענה להיעדר שוויון הזדמנויות, זו התקבלה, ובשבוע שעבר התפרסם מכרז סופי המאפשר לייבא את החומר, מה שמחזיר את המפעל לתמונה, בינתיים.
כהן: "היינו קרובים להיזרק מהמכרז, למרות שאנחנו ספק מצטיין של משרד התחבורה ובעינינו הטכנולוגיה שלנו טובה יותר. בעולם יש ויכוח איזה חומר עדיף, הטיזלינג שיש בארץ ובארה"ב, או הפוליקרבונט שנהוג באירופה, ולא מאפשר תמונת צבע אלא שחור־לבן. אירופה מחייבת אותו, אבל הצרכים בארץ שונים: כאן אין מעבר גבולות, ובהינתן שלא מצאנו זיופים כל השנים, ההחלטה לשנות חומר אינה נכונה ומייקרת את המוצר. אנחנו עושים את זה מצוין כבר 20 שנה, והכרטיס שלנו מחזיק 10 שנים בארנק המיוזע של הישראלים, בלי להתבלות, ולמשרד התחבורה מעולם לא היו תלונות".
את המכרז שפורסם לפני שנה וחצי להנפקת תעודות זהות בדור החדש הפסיד הקיבוץ לפתקית. בקרוב, כשיפורסם זוכה, ניתן יהיה לדעת אם הקיבוץ הפסיד, אחרי 20 שנה, את הזכות להדפיס מיליון רישיונות בשנה. אבל גם בלעדיהם, מדובר במכונה להדפסת כסף.
מה שמעיב על עתידו של הקיבוץ אינו המכרז, אלא הצפי לעולם דיגיטלי בלי נייר וללא דברי דואר בתיבות, שייתר את הדפוס המסורתי. לאחרונה שכר הקיבוץ בנק השקעות ידוע וחברת ייעוץ כדי למצוא השקעה חדשה, מפעל יצרני גדול או חברת שירותים שבהם ישקיע 100 עד 200 מיליון שקל. כהן: "בהסתכלות לעתיד, הפרינט יעבור מהעולם. אותנו לא מעניין השקעות בסטארט־אפים, אנחנו משקיעים מאמץ לאתר חברה גדולה, יצרנית־תעשייתית או מתחום השירותים, עם מחזור מכירות שנתי של כ־200 מיליון שקל, שתהיה מנוע הצמיחה החדש של הקיבוץ ותקטין את התלות שלנו בדפוס כמקור הכנסה עיקרי".
פעם, בקרב כל מי שחי בקיבוץ או גדל בו, התהייה היומית הייתה מה יוגש היום בחדר האוכל. שוב שניצלים מהונדסים, אורז בשמן עמוק, או סלטים שנשארו מהחג האחרון? בקיבוץ בארי השאלה הזו לא קיימת עוד. חבר שרוצה לדעת מה יש לאכול נכנס לאתר הקיבוץ, ומקבל תפריט מלא לכל השבוע. לחברים יש גם אפשרות לתת המלצות לטבח הראשי. חדר האוכל מגיש 3 ארוחות חמות ביום, מה שלא קיים בקיבוצים מאז שנות ה־80, והחברים מגיעים. זו ממלכה סגורה ומבוססת ותושביה יודעים להעריך את זה. עד כמה הקיבוץ שומר על אורח חייו השיתופי ניתן ללמוד מרעיון שהוצע בעבר להגיש רק 2 ארוחות בחדר האוכל. חצי שנה התדיינו החברים בנושא, ערכו אסיפות, ולבסוף החליטו להשאיר את המצב הנוכחי. בנוסף, ובשונה מקיבוצים אחרים. התושבים עדיין מקבלים ללא תשלום מוצרים הביתה. בקיבוץ מופעל מחסן בשם "חופשי", שם מקבלים פסטות, אורז, מלח, שמן וכו'.
אנשי בארי מדברים על נאמנות ואהבה למקום, ולא רק בזכות החוזק הכלכלי. אין פה תופעה של בנים עוזבים, להפך. "החוזק ידוע, אבל שום דבר לא מובן מאליו", אומרת בת משק. "נכון, זה שונה מכל קיבוץ אחר, יש המון פסיליטיז, אבל גם המון מחויבות חברתית. בסופו של יום מה שעושה את בארי זה האנשים שלו. כל חג הוא הפקה והמון יצירה. אלו אירועים עשירים ברעיונות ויוזמות של חברי קיבוץ שלא נמדדים בכסף. אין ארוחות חינם. בבארי יודעים שרק בעבודה קשה אפשר לשמור על רמת חיים כשלנו".
אפשר גם לפתוח עסק
לצד בונוסים של עשרות אלפי שקלים בשנה על רווחי הדפוס, הקיבוץ מאפשר לחבריו, באופן נדיר, לפתוח יזמויות. אם חבר רוצה להפוך תחביב לעסק רווחי, הקיבוץ יתמוך בו. תושבת המקום: "זה קיבוץ מודרני, שפתוח לעולם ומאוד דוגל במתן חופש וקידום לאנשיו, אבל בסוף הכל חוזר אל הכלל. החברים פה מאוד צנועים, ערכיים, ציוניים. הנוער שלנו מתגייס ליחידות הכי מובחרות. מחנכים למצוינות וערבות הדדית. ילדי הקיבוץ מקבלים המון במסגרות החינוכיות, גם ברמה החומרית אבל יותר מזה ברמה הערכית. כך גם בני הנוער. יש מענקים אבל גם מחויבות. ככה הדברים מתנהלים תמיד – תמורה גדולה מול עבודה קשה".
במהלך פסטיבל "דרום אדום" ניתן לראות שאפילו הקרבה לגבול רצועת עזה לא משנה הרבה. השדות סביב הקיבוץ מתמלאים בכלניות ומטיילים. סינגל האופניים, שבתחילתו חנות "לה מדווש" שבבעלות הקיבוץ, הוא אחד המפורסמים. "המצב הביטחוני משפיע עלינו כמו על כלל היישובים", אומר חבר קיבוץ. "לחברים, בעיקר הילדים, היו תקופות קשות מאוד, אבל כמו בכל יישוב, תמיד חזרנו מחוזקים".
"נוסע לעבודה באופניים"
חגי וליה ביקל, בדרך לילד ראשון, חזרו לקיבוץ מתל־אביב לפני שנה וחצי. ליה בת קיבוץ, ו־9 שנים חיה בעיר הגדולה, וחגי במקור מכרמיאל. הם קיבלו בית עם גינה (4 חדרים) ושניהם עובדים בבית הדפוס. ליה למדה, במימון הקיבוץ, תקשורת חזותית בשנקר, ועובדת בסטודיו של המפעל, חגי מתופף שלמד ברימון (ועבד בפדקס). בדפוס הוא התחיל ברצפת הייצור, וכיום עובד במחלקת התפ"י.
לא מפחיד לחזור לקיבוץ בעוטף עזה?
ליה: "תמיד קסם לי לחזור. ב'צוק איתן' היינו בתל־אביב וגם שם לא היה שמח בכלל, טילים כוונו גם לעיר. היום אין מקום בטוח, לא תל־אביב ולא עוטף עזה. רציתי להקים בית כמו שגדלתי בו, עם כל המשפחה מסביב, ובבארי יש לנו שבט. קיבלנו בית חמוד עם גינה, תקציב שנתי, אבל האמת היא שאין כמעט הוצאות שוטפות. על כל המחיה משלם הקיבוץ".
חזרתם כי הקיבוץ עשיר ומציע תנאים טובים?
"בתל־אביב היו לי דירה מגניבה בכיכר רבין ועבודה במקצוע. לא חזרנו מסיבה כלכלית. אני חושבת, בעיקר מאז המחאה החברתית, שקיבוץ זה צורת חיים נכונה, עם קהילה, סולידריות וערבות הדדית".
לא משעמם אחרי כל השנים בתל־אביב?
ליה: "גם כשגרנו בעיר, באנו לכאן להופעות. יש כאן חיי תרבות, פסטיבלים, מסיבות בחגים, יש פאב כאן וגם בניר־עם, ומצחיק אבל הסושי הכי טוב שאכלנו נמצא בשדרות, שזה קרוב. חוץ מזה יש כאן דברים שבחיים לא הייתי משיגה בתל־אביב. הנה, בדיוק עכשיו החתולות שלי משחקות בגינה".
חגי: "אני גרתי בתל־אביב 10 שנים, ואני מרוצה פה. יש יתרון בכך שהכל קטן וקרוב. לדפוס אני נוסע באופניים. יש כאן המון ערך מוסף, החיים הרבה יותר נוחים. הגעתי אחרי שהרגשתי שאת העיר מיציתי. הפסקתי לחרוש אותה. אבל פעם בשבועיים אני נוסע לשם, פוגש חברים, מבלים. עם כל הכבוד לשדרות ונתיבות, זה לא תל־אביב".
לא חסרה לכם העיר הגדולה?
חגי: "האמת היא שלקח לי זמן להתרגל לשקט. מזל שיש כאן את הדפוס, ואפשר לפתח קריירה. אני מאוד אוהב את העבודה שלי".
לפנייה לכתב/ת 
