אליסון ברסן ממתיקה את הקפה שלה בשלוש כפיות סוכר. "נכון, זה משמין", היא מצטדקת, "אבל אני חייבת שלוש כפיות כדי להיות ערנית ודרוכה". השפעתו החיובית של הממתיק כבר הוכחה. לפני חצי שנה, ב־30 באוקטובר, ניטרלה תוך שלוש שניות סמ"ר ברסן (22), לוחמת משמר הגבול של משטרת ישראל, שני מחבלים רכובים על קטנוע שהגיעו למחסום צומת תפוח. תגובתה המהירה והנועזת הצילה לא רק את חייה ואת חייו של לוחם נוסף שעמד לצידה, אלא גם את חייהם של עשרות אנשים ששהו בטרמפיאדה.

"אני ועוד לוחם היינו במשמרת בוקר שגרתית, בנקודה שמכונה 'תפוח אדום'", היא משחזרת את מה שקרה באותו היום. "בצד אחד יש תחנת אוטובוס שבה עומדים אזרחים שמחכים לטרמפ וממול יש מגדל תצפית שמשקיף על כל האזור. אני קוראת לזה 'משמרת שגרתית' כי בכל פעם שאני עולה על מדים ומתייצבת בצומת אני מקווה שהמשמרת תעבור בשקט, אבל כולם יודעים שרק בשנה האחרונה סוכלו שם 15 ניסיונות פיגוע נגד מתיישבים או כוחות הביטחון וגם פיגועי דריסה. זה מקום מורכב ומוכר ואנחנו שם כדי לעשות בידוק של רכב שמעורר חשד".

מה זה "רכב מעורר חשד"?

"יש כל מיני סימנים", היא מתפתלת בין מה שמותר ואסור לה להסגיר. "רוב האוכלוסייה שעוברת שם היא נורמטיבית, אבל יש התרעות וצריך לפקוח יותר משבע עיניים. כשהנהג נראה לי לחוץ אני עוצרת אותו לבדיקת רישיונות. האירוע שלי התחיל כשעצרתי לימוזינה של פלסטינים. לא לימוזינה של חתונות, זה הכינוי שלנו לרכב ארוך. הלוחם שהיה איתי החזיק את מכשיר הקשר, הוא שידר את התעודות לחמ"ל, ופתאום זיהיתי אופנוע שהתקרב במהירות גבוהה מאוד לעבר הלימוזינה. כשראיתי שהנהג מקרב את היד שלו למכנסיים ישר הבנתי שזה פיגוע".

עם אביה בילדותה בצרפת. "הבטיח לי שבארץ היהודים כולנו נהיה מאושרים"

איך הבנת?

"אי־אפשר להסביר. זה משהו שבא עם הניסיון. הייתי בטוחה שהוא מוציא אקדח. חשבתי: זהו, הרגע שלי הגיע, הוא ייתן לכל אחד מאיתנו כדור בראש".

ומה עבר לך בראש באותו חלקיק שנייה?

"חשבתי על אמא שלי. לא פחדתי על עצמי, אלא עליה. מה יקרה לה אם היא תישאר לגמרי לבד. כנראה שזה מה שדחף אותי לפעול. צעקתי ללוחם שהיה איתי 'תיזהר!' הוא היה מרוכז בתעודות ולא ראה מה קורה. תוך כדי צעקה רצתי ימינה, עקפתי את הלימוזינה כדי לדרוך את הנשק, הסתובבתי כדי להבין מה המצב וראיתי את אחד המחבלים רץ אחרי החייל שלי עם סכין ביד ומנסה לדקור אותו בגב. המחבל השני רץ עם סכין ישר אליי. אז יריתי בשניהם, כדור לזה וכדור לזה, ושניהם נפלו לאדמה. שאלתי את החייל שלי אם הוא בסדר, הסכין נעצר באפוד שהגן עליו, ופתאום ראיתי שהמחבל שרץ לכיוון שלי מנסה לקום. יריתי עוד כדור והמחבל נוטרל.

הקטנוע של המחבלים לאחר ניסיון הפיגוע. "ראיתי את המוות"

"כוח צה"ל שהיה במקום הגיע מיד ובדק שאין מטענים על שני המחבלים. הכוחות סגרו את כל הצירים והזירה כדי שלא יתבצע במקביל פיגוע נוסף, כמו שכבר קרה במקרים קודמים. מאוחר יותר אמרו לי שמחבל אחד נהרג במקום והשני נפצע אנוש ופונה על ידי החיילים לבית החולים. אין לי מושג מה קורה איתו עכשיו וזה גם לא מעניין אותי.

"אחר כך הגיעו קצינים בכירים, שאלו שאלות, ערכו תחקיר וגם הראו לי את הסרט שצולם ממגדל התצפית. העדות שמסרתי הייתה בדיוק לפי מה שראו בסרטון והם אמרו לי 'כל הכבוד'. לא האמנתי כשראיתי שכל האירוע נמשך רק שלוש שניות. אמרתי למפקד שלי שזה הרגיש לי כמו שעה והוא הינהן ואמר, 'כן, ככה זה באירועים'. כמה שעות אחר כך, כשעליתי לבסיס, התקשרתי לאמא שלי".

מה סיפרת לה?

"שניסו לדקור אותי ואת הלוחם שאיתי, שניטרלתי את המחבלים ושאני בסדר. בהתחלה אמא הופתעה שאני משתפת אותה בפרטים. כשעליתי לישראל כמעט לפני ארבע שנים, ובמיוחד מאז שהתגייסתי למשמר הגבול כחיילת בודדה, החלטתי לא לשתף את אמא במה שעובר עליי. מה יעזור לי שהיא תדאג? אבל על אירוע כזה גדול, שבו ראיתי את המוות ממש מולי, לא יכולתי לעבור בשקט. הייתי חייבת לפרוק. ואמא, בצד השני של הקו, בכתה".

רק שהגיור שלי יצליח

בערב יום העצמאות היא תעמוד על הבמה המרכזית מול כל עם ישראל ותדליק משואה בטקס המסורתי, שייערך השנה בסימן "גבורה אזרחית‭."‬ בעברית שוטפת, ללא שמץ של מבטא, אומרת ברסן "אין לנו ארץ אחרת, ואני שמחה שהייתה לי הזכות להגן על המולדת".

מולדת? הרי נולדת בצרפת.

"נכון, אבל ב־18 שנות חיי בצרפת לא הייתה לי תחושה של שייכות. מהיום הראשון שלי בישראל הרגשתי בבית. ועכשיו, אחרי שזכיתי למנוע פיגוע שהיה עלול להוביל להרבה הרוגים ופצועים, אני מרגישה יותר מתמיד שכאן ביתי. העובדה שבתעודת הזהות שלי כתוב שנולדתי בפריז היא פרט שולי".

כמו שהיא מרגישה לגמרי בת המקום, ברסן גם חושבת על עצמה כעל יהודייה מלידה, אף על פי שאמא לא יהודייה. "למרות שאני מרגישה ישראלית, ולמרות שהרבה אנשים אומרים לי שתרמתי למדינה הרבה יותר מישראלים שנולדו כאן, אם אמא שלי נוצרייה אז על פי הדת גם אני לא יהודייה. עכשיו אני עוברת תהליך גיור במסגרת הצבא".

כואב לך שלא מכירים בך כיהודייה?

"לא, אני מכבדת את דרישות ההלכה. אני מקווה שתהליך הגיור שלי יצליח כדי שבבוא היום אוכל להתחתן ולהקים כאן משפחה. עוד לא בחרתי את השם העברי שלי. רגע, אני אמורה לבחור לי שם או שהרבנים בוחרים בשבילי? אין לי מושג".

אליסון ("זה שם אמריקאי, אני באמת לא יודעת למה ההורים בחרו לי אותו") היא בתם של אניס, ילידת פריז ודניאל ברסן, שהגיע לעיר האורות כשהיה בן עשר. "הם הכירו בעבודה", היא מספרת, "לאבא שלי היה משרד לעיצוב מטבחים. אמא, שהייתה גרושה עם בת ובן, התחילה לעבוד שם ואבא, שמבוגר ממנה ב־20 שנה, ושהיה גרוש עם שני בנים, התאהב בה. אחרי שנה הם התחילו לצאת ואחרי שנתיים ביחד נולדתי אני".

שנות ילדותה המוקדמות עברו עליה בפריז, עם ארבעה אחים למחצה, "שבשבילי הם אחים־אחים. כשהייתי בת שמונה עברנו לעיר מחוץ לפריז, סאן מישל סור אורג', מפני שאמא לא אהבה את הבלגן והפקקים. גרנו בדירה גדולה, שלושת אחיי בחדר אחד ואני גרתי עם אחותי שגדולה ממני ב־13 שנה".

את היהדות היא ספגה, לדבריה, מגיל צעיר. "אבא סיפר לי שהוא יהודי ושאני יהודייה. לא שמרנו שבת, אבל אמא הדליקה נרות שבת וחגגנו את פסח, חנוכה וראש השנה. כשהייתי בת חמש הוריי לקחו אותי לישראל, לחתונה משפחתית. אני זוכרת שעמדתי עם ילדים בני גילי שלימדו אותי לספור מ־1 עד 10 בעברית ואני לימדתי אותם לספור בצרפתית. החלום של אבא היה לעלות לישראל ולהתאחד עם קרובי משפחתו שגרים בחדרה ובאשדוד".

איך יש לו קרובים בישראל?

"סבא וסבתא שלי עלו לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהמצב בקזבלנקה היה קשה מאוד ליהודים. הם הגיעו עם 12 ילדים, הקטנה כבר נולדה בארץ, אבל גם בישראל היה להם קשה ולכן הם עברו לפריז. אבא סיפר לי שהוא חוסך כסף כדי לחזור לישראל והבטיח לי שבארץ היהודים כולנו נהיה מאושרים".

חלומו של אביה הידהד באוזניה כשנפטר בפתאומיות, בגיל 59. "ידעתי שאבא חולה אסטמה, הייתי עדה להתקפים שהוא קיבל ושחלקם הסתיימו באשפוז בבית חולים. כשהייתי בת 11 אבא קיבל התקף אסטמה ממש חזק, מתוך שינה, ועד שהגיע האמבולנס זה הפך להתקף לב. עשו לו החייאה, אבל לא הצליחו להחזיר אותו לחיים. זה היה הלם גדול. לא ציפינו לאסון כזה. כשקרוב משפחה שלך חולה בסרטן, לדוגמה, יש לך זמן להתרגל למחשבה שמצבו עלול להחמיר, אבל בתור ילדה האמנתי שההורים שלי תמיד יהיו איתי.

"כשחזרתי לבית הספר רק המורה ידעה מה קרה. אפילו לחברות הטובות שלי לא סיפרתי שאבא שלי נפטר מפני שלא רציתי לקבל תגובות של 'אוי, מסכנה'. בשנתיים הראשונות סירבתי להשלים עם המציאות. הייתי בטוחה שאבא יחזור. לא ישבתי ליד הדלת לחכות לו, אבל כל ערב, כשנכנסתי למיטה, אמרתי לעצמי, 'זה היה חלום רע, מחר בבוקר אתעורר ואראה שאבא שוב איתנו'. ובבוקר בכיתי מחדש כשגיליתי שזה לא קרה".

ואז החלטת להגשים את החלום שאביך לא זכה לממש?

"זה לא קרה מיד אחרי שהוא נפטר. הייתי ילדונת. זה התבשל בלב שלי לאט־לאט, ותרמה לכך העובדה שהתחלתי לסבול מאנטישמיות. רוב השכנים היו מוסלמים ואמא ביקשה מאיתנו להחביא מתחת לחולצה את השרשרת עם התליון של מגן דוד בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית. הבנתי שאמא דואגת לי ורוצה שלא אמשוך תשומת לב מיוחדת, אבל בכל פעם שיצאתי מהבית עשיתי להפך, הוצאתי את המגן דוד והנחתי אותו על החולצה. הייתי גאה בזה שאני יהודייה. המון פעמים שמעתי את הקללה 'סאל ז'ויף', יהודים מסריחים, ולא פעם תקפו אותי ברחוב והחטיפו לי מכות".

מי?

"ילדים בני גילי וגם גדולים ממני. החברים שלי בבית הספר מעולם לא פגעו בי, זה היה בית ספר ציבורי – בעיר שלנו לא היו בתי ספר יהודיים – שבו למדו ילדים מכל הדתות, מוסלמים, נוצרים וגם יהודים. הם הכירו אותי מכיתה א', גדלנו ביחד והם חיבבו אותי. כיום המצב בצרפת הרבה יותר חמור. גם ילדים קטנים מרביצים לילדים יהודים מפני שהוריהם מלמדים אותם לשנוא יהודים. שלושת אחיי הגדולים לימדו אותי איך להתגונן מפני בוקסים וסטירות. כיוון שגדלתי עם שלושה בנים הייתי קצת יותר גברית מנערה רגילה ולא פחדתי להחטיף בחזרה".

המכות כאבו בגוף או בלב?

"בגוף. על הלב שלי הן לא השפיעו בכלל. התרגלתי אליהן. למדתי לקלל בחזרה. לא התביישתי להגיד בקול רם 'אני יהודייה'. ולא חשבתי שדווקא בישראל יגידו לי שאני לא יהודייה".

הלחשושים ששמעה מאחורי גבה גרמו לה להבין שגופים שונים מנסים להרים מבצע – להטיס ארצה לקראת הטקס את אמה, שאותה לא פגשה יותר משנה. "כואב לי על אמא שלי, והייתי רוצה שגם היא תעשה עלייה ותבוא לגור בישראל, לידי", היא אומרת. "הרי אני חיילת בודדה והיא אמא בודדה".

לדבר כמו ישראלית

מאז שברסן זוכרת את עצמה היא חלמה להיות שוטרת. "הייתי תלמידה טובה, בסוף כיתה א' רצו להקפיץ אותי לג' מפני שהשתעממתי בכיתה. אמא התנגדה, היא רצתה שאגדל כמו ילדה רגילה, אבל הייתי קצת יוצאת דופן. כשכל הילדים שיחקו ב'רופא וחולה' אני שיחקתי עם האחים שלי ב'גנב ושוטרת', ולפעמים הייתי הגנבת", היא מחייכת. "בגיל 12 התנדבתי לתפקיד כבאית הצלה. בפעם הראשונה נכשלתי במיון הפיזי, אז אחי הגדול אימן אותי במשך שנה שלמה. הוא הריץ אותי ולימד אותי ברייקדאנס שדורש המון כוח פיזי. התקבלתי ובמשך שנתיים נפגשנו כל המתנדבים בתחנה בכל יום שלישי, קיבלנו הכשרה בעזרה ראשונה והתאמנו בטיפוס על חבל".

בגיל 16 היא קיבלה תעודה של כבאית־הצלה והתייצבה בתיכון כשמכשיר ביפר תלוי על חגורת מכנסיה. "כשהיה אירוע, כמו תאונת דרכים, הזעיקו אותי לשטח וזה היה מרגש. אהבתי את האקשן. גם אהבתי את העובדה שמותר לי לצאת מהכיתה. גם תלמידות מצטיינות שמחות לפספס לימודים. כשהפסקתי להתנדב הרגשתי שהריקנות ממלאת אותי, גם הלימודים כבר לא עניינו אותי והחלטתי שאני רוצה להתגייס".

לאן?

"בהתחלה דיברתי על הצבא הצרפתי. כשחשבתי על זה יותר לעומק שאלתי את עצמי, 'מה? אני אתגייס לצבא הצרפתי וישלחו אותי לאפגניסטן? לא, עדיף שאתגייס לעם שלי. לצה"ל'. אמא שלי שמעה את זה ונבהלה. היא אמרה, 'חכי עד שתהיי בת 18', היא קיוותה שהג'וק הזה יעבור לי. אז מצאתי עבודה כברמנית, למדתי את המקצוע ובגיל 18 שוב באתי ואמרתי שאני רוצה להתגייס לצבא של מדינת ישראל.

"אמא שאלה, 'איך? את לא מדברת את השפה, את לא מכירה אף אחד, איך תסתדרי שם לבד?' ראיתי חדשות בטלוויזיה, ידעתי שישראל היא לא מקום רגוע ושקט כמו שאבא שלי הבטיח לי, אבל כשאני מחליטה משהו אני הולכת עד הסוף. הסברתי לאמא שכל אחד חייב לעזוב את בית ההורים, לנסות לחיות באופן עצמאי ושאם יהיה לי לא טוב – אחזור".

היא יצרה קשר עם הסוכנות היהודית במרסיי. "הסבירו לי שאני צריכה לפתוח בתהליך עלייה, ושרק אחרי שאגיע לישראל אוכל לטפל בנושא הגיוס", היא מספרת. "כשהתהליך התקדם הודיעו לי שאני לא יהודייה ונדרשתי להביא אישורים שיוכיחו שאבי היה יהודי. סיכמנו שבתמורה לכך שאלמד עברית באולפן אני אעבוד בקיבוץ.

"בשדה התעופה נשפכו הרבה דמעות. אמא ואני לא ידענו מתי נראה שוב זו את זו. בספטמבר 2012 עליתי לארץ ואחרי חמש דקות הרגשתי בבית. לא הרגשתי שהגעתי הביתה, אלא שחזרתי הביתה. איזה כיף זה שכולם יהודים, שאנשים מסתובבים עם כיפה על הראש בלי פחד, שאין שמירה בפתח בתי כנסת והחיילים! גם נשים לובשות מדים! העיניים שלי בלעו את מה שראיתי והרגשתי כמו שיכורה.

"נשלחתי לקיבוץ משמר השרון, עבדתי במטבח ובגינון, ובאולפן חטפתי שוק מפני שהמורה דיברה רק עברית ואנגלית. אלוהים, איך אצליח ללמוד שתי שפות חדשות בבת אחת? תירגמתי מילים מצרפתית לאנגלית, שקצת ידעתי, ומאנגלית לעברית. דיקלמתי, 'שמי אליסון, אני בת 18'. עברו חודשים עד שלמדתי לקרוא עם ניקוד ואז הורידו את הנקודות וזה היה כמו להתחיל הכל מחדש".

הקיבוץ, לדבריה, האיר פנים לאורחים – תיירים ועולים חדשים, "אבל לי, באופן אישי, לא היה פשוט להתאקלם. חשבתי שליד הקיבוץ יהיה קניון, לא הבנתי למה אין אוטובוסים בשבת, לא ידעתי על סמך מה מצפים ממני לבחור בנק וקופת חולים. אבל הקושי הכי גדול היה השפה. בצרפת אמרו לי 'אל תדאגי, אחרי חודש־חודשיים בישראל תדעי עברית שוטפת' וכשהאולפן נגמר גיליתי שאני לא מסוגלת לנהל שיחה יומיומית.

"ביקשתי להישאר בקיבוץ מפני שלא היה לי לאן ללכת. המליצו לי לרדת לאילת ולחפש עבודה בבית מלון, אז כמו ילדה טובה עשיתי מה שאמרו. מצאתי עבודה כברמנית, יצאתי למסיבות, צחקתי באמצע הבדיחה בגלל שלא קלטתי שהיא עוד לא נגמרה, אבל אחרי חצי שנה באילת התחלתי לדבר כמו ישראלית".

מה עלה בגורלם של החבר'ה האחרים שהגיעו איתך?

"כולם חזרו לבתים שלהם, באירופה ובארצות־הברית, ואני לא מאשימה אותם. השנה הראשונה היא הכי קשה. צריך למצוא עבודה, למצוא דירה ויש כאלה שלא עומדים בגעגועים. גם לי היו רגעי משבר. כשגמרתי את האולפן טסתי לצרפת לחודש, הייתי מבולבלת והגעגועים למשפחה גמרו אותי. אבל דקה אחרי שנחתתי בפריז אמרתי לאמא שאני לא שייכת לצרפת, אף פעם לא הרגשתי שהמדינה הזו חשובה לי ושאני רוצה להגן עליה".

איך אמא קיבלה את זה?

"היא בכתה. היא הבינה שהפעם הפרידה שלנו סופית, למרות שהתחננתי לפניה, 'בואי איתי, תגורי איתי'. אמא אמרה, 'אולי כשתתגייסי לצבא'. אני אופטימית שזה עוד יקרה".

הפיצוץ היה וואו

כשהתייצבה בתל השומר לצו הראשון, נקבע לה פרופיל 97 ונאמר לה שהיא משובצת בחיל האוויר. "על המקום עשיתי פרצוף ואמרתי, 'מה? אין מצב. אני רוצה להיות לוחמת, אני רוצה לקבל צו ממג"ב'. הציבור אולי לא יודע שמג"ב הוא חיל בתוך המשטרה, שמהווה כמעט שליש מסדר הכוחות של משטרת ישראל, אבל אני ידעתי את זה, חברים ישראלים סיפרו לי, ורציתי להיות חלק מהמשטרה לזכר ימי המשחקים ב'שוטרים וגנבים'. חזרתי לאילת, המשכתי לעבוד, לא הצלחתי לחסוך בגלל שהאילתים אומרים, 'הכסף שהרווחת באילת נשאר באילת', ביזבזתי על בגדים ופינוקים, ופעמיים בשבוע צילצלתי ללשכת הגיוס. אמרתי, 'אני רוצה משמר הגבול ואני לא מוכנה לקבל שום שיבוץ חוץ ממשמר הגבול'. ממש חפרתי להם".

חפרת?

"את רואה? למדתי סלנג. קבעו לי תאריך גיוס, 17 בנובמבר 2013, אז התפטרתי מהעבודה, טסתי לפריז לחודש לראות את אמא, וחזרתי לישראל שבועיים לפני היום הגדול. ב־16 בנובמבר צילצלו אליי ואמרו, 'את לא מתגייסת מחר, את צריכה לעבור עוד מבחן בעברית'. חטפתי קריז. פעמיים נסעתי מאילת לבאר־שבע כדי לעבור את המבחן ופעמיים עמדתי בו בהצלחה. אמרתי להם, 'תקשיבו, אני חיילת בודדה, אין לי איפה לגור, עזבתי את העבודה' והתשובה הייתה, 'לא אמרנו לך לעזוב את העבודה'. ייאוש. עצבים. שוב חזרתי לברמן. אבל במארס 2014 סוף־סוף התגייסתי. עד לרגע האחרון פחדתי שיציבו אותי במקום אחר. רק כשעליתי לאוטובוס ראיתי שעל ההגה מונח שלט 'משמר הגבול' – ונרגעתי".

ארבעת חודשי הטירונות עברו עליה בקלות. "הייתי בכושר פיזי מעולה ועודדתי את הבנות האחרות. לדעתי, הקושי מתחיל ונגמר בראש. אם את אומרת לעצמך, 'קשה לי, כואב לי', את תישברי. אבל אם את אומרת לעצמך 'יהיה בסדר, אני אתגבר, אני יכולה', את תצליחי בגדול. קניתי לאמא שלי כרטיס טיסה לטקס הסיום של הטירונות. ספרתי את הימים עד שהיא אמורה לנחות, אבל אז היה האירוע עם שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, והתחיל מבצע צוק איתן והטקס בוטל.

"אמרתי לעצמי, 'לא נורא, העיקר שאמא תגיע לארץ', אבל אז נפל טיל במרכז וסגרו את שדה התעופה בן־גוריון. אמא שלי, שכבר הייתה במטוס, נתקעה באיטליה לשלושה ימים. אף אחד לא ידע להגיד מתי יפתחו את השדה ואמא מצלצלת אליי מרומא ובוכה. בסוף אמרתי לה, 'תבדקי בפעם האחרונה אם יש טיסה לישראל ואם לא, תחזרי לפריז'. כנראה שאלוהים ריחם על שתינו והשמיים האוויריים נפתחו. לקחתי אותה לדירה ששכרתי בנתניה עם שותפות, ודיברנו במשך שעות. וברגע הפרידה שוב הרטבנו את הרצפה בדמעות".

ברסן הייתה מאושרת כשהתבשרה שהוצבה בפלוגת מג"ב בג'נין. "זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שרציתי", היא מסבירה. "לשרת באיו"ש. הרי לא עברתי את כל הקשיים האלה, כולל טירונות של לוחמת, בשביל לעשות עבודה של 'כחולה' שזה שיטור קלאסי. רציתי אקשן. אני אוהבת את הסכנה. וידעתי שאני מוכנה לתת את החיים שלי בשביל להציל אזרחים".

זה נשמע מפחיד.

"למה? איפה הפחד? ממה? ככה זה כשאת מתגייסת ללחימה. זה עד הסוף".

במהלך השנה ששירתה בג'נין היא נשלחה לפנות את משפחתו של אחד מרוצחי שלושת הנערים מהבית כדי שצה"ל יוכל להרוס אותו. "יצאנו בלילה, בחושך. הלכנו עשרה ק"מ ברגל עם המון משקל – ציוד מיגון וציוד לחימה, לבשתי חליפה חסינת אש שהגוף לא נושם בתוכה, הזעתי ברמות, הקסדה הכבידה לי על הראש וההליכה הייתה קשה. הייתי חדשה, שבוע וחצי בשטח, ושאלתי את המפקד, 'זה תמיד ככה?' הוא ענה, 'לא, זה רק בפעם הראשונה, בדרך כלל אנחנו מגיעים בג'יפים'. הבנתי שהוא מסתלבט עליי אז גם אני צחקתי.

"הגענו לבית בחברון, כל פלוגה קיבלה בית אחר והתחלנו לפנות את האזרחים. הם ידעו שהבית שלהם מועמד להריסה, המנהל האזרחי שם להם צו, הם לא קיללו אותנו ולא עשו שרירים, אבל המשכנו לאבטח למקרה של הפרות סדר. אחרי שכל המשפחה יצאה מהבית התרחקנו 50 מ' ואז בא הפיצוץ שהיה וואו".

וואו?

"בטח, זה משהו שלא רואים כל יום. צה"ל מפוצץ את הבית כלפי פנים כדי לא לפגוע בבניינים הסמוכים. זה מדהים לראות את המבנה מתקפל ונופל פנימה. אחרי הפיצוץ התחילו הפרות סדר, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, ונשארנו שם עד שש בבוקר, עד שהשטח נרגע. כשחזרתי לבסיס הרגשתי שאני מלאה בגאווה. איזה כבוד זה להיות חלק מהמבצע, לחוות בפעם הראשונה סוג של לחימה".

היית הלוחמת היחידה?

"מה פתאום. כמעט 20 אחוז מהצוות הלוחם של משמר הגבול הם לוחמות. בכל הדרגות. אני סמ"ר, הדרגה הגבוהה ביותר בסדיר, קיבלתי אותה אחרי שעשיתי קורס פיקודי של שלושה חודשים, ועכשיו אני במיונים לקצונה. בעוד חמישה חודשים אני משתחררת, אחתום קבע ואצא לקורס קצינות".

גם מותה של לוחמת מג"ב הדר כהן, שנפצעה אנושות בפיגוע בשער שכם לא מרתיע אותך?

"המוות שלה היה זעזוע קשה. הייתי בשיעור בקורס מפקדים כשהגיעה ההודעה על פיגוע, הלב שלי דפק חזק כשראיתי ששתי לוחמות מג"ב נפצעו, וכשהדר נפטרה זה היה ממש נורא. היא הייתה שוטרת חדשה, שלושה חודשים אחרי הטירונות, היא עוד לא הספיקה לרכוש ניסיון, אבל היא הייתה גיבורה. הדר הצילה את החברה שלה והספיקה לירות במחבל שהגיע מאחור. מעט מאוד לוחמים יכולים להגיב לאירוע כזה בצורה כל כך מהירה".

איך נרגעת מהאירוע שלך? יצאת לרגילה?

"הגזמת", היא מצחקקת. "הדרך הכי טובה להירגע היא לחזור לשגרה. שמחתי שבתקשורת קראו לי א' ולא חשפו את השם שלי. הבנתי שמונעים את פרסום שמי מחשש שיעשו לי שיימינג ברשת הפלסטינית, אבל זה היה הדבר האחרון שהטריד אותי. רציתי להישאר אנונימית כדי שאוכל להמשיך את שגרת העשייה. השם שלי נחשף רק כשנבחרתי להדליק משואה".

מה הרגשת כשהודיעו לך שנבחרת?

"זו גאווה עצומה וזכות גדולה, אין לי מילים לתאר את ההתרגשות, אבל אני לא מחפשת להפוך לכוכבת. רק לעבוד ולהגן על המדינה. ברור שהייתי רוצה שיהיה שלום ואף מחבל לא יבוא ולא ידקור, אבל אחרי שחוויתי אירוע כזה משמעותי אני מבינה את חשיבות התפקיד של מג"ב. הלוואי שגם אחרים יבינו. אין לי מה להגיד על צברים שקיבלו כל כך הרבה מהמדינה ובתור תודה הם משתמטים משירות צבאי".

ברסן מאוהבת במדים האפורים של מג"ב ("נכון שהם הרבה יותר יפים מחאקי?" היא מתריסה) ומורעלת על העבודה. "משמרת היא שמונה שעות ביום, אבל היא יכולה להגיע בקלות ל־12 שעות בגלל שאנחנו שומרים על האזרחים. צומת תפוח הוא לא מקום שאפשר לעזוב".

היא גרה בעפולה, ליד משפחה שמאמצת אותה בשבתות ("היא לא מעוניינת שאנקוב בשמה") ומקבלת מהמשטרה סיוע כספי המגיע לחיילת בודדה. "איך היציאות?" היא מגחכת, "כמ"כית אני עושה עשרה ימים בבסיס וארבעה ימים בבית, ולפעמים יש הקפצות בגלל מקרי חירום. זה קרה וקורה ויקרה".

במקביל לפעילות המבצעית היא סיימה את קורס נתיב, המהווה הכנה לגיור ובחודש הבא תצא לשני סמינרים של לימודי יהדות. "אף אחד לא מבטיח לי שומדבר", היא אומרת, "אבל אני מקווה שאחרי שסוף־סוף אהיה יהודייה על פי הדת היהודית אביא, בעזרת השם, את אמא שלי ארצה".

לאן את שואפת להגיע?

"אלוהים גדול. אני רוצה שיהיה לי בית, ילדים, משפחה, ואני רוצה להמשיך לתרום. להתקדם כמה שיותר גבוה ורחוק. מי יודע, אולי בעוד 20 שנה אהיה מפקדת מג"ב. אני לא מציבה לעצמי שום גבולות". ¿