אוכל נע
לפני עשר שנים, אחרי שגנבו לו הכל, גומא גלילי התחיל לבשל. מאז דילג בין המטבחים הכי שווים בעולם, האכיל עשירים בריביירה הצרפתית ופתח מסעדת שף מצליחה בהודו. על הדרך, גם עשה שריפה קטנה אצל מאיר אדוני. אבל לא בגלל זה הוא משתתף ב'משחקי השף'
זה היה עוד יום רגוע על החוף בגואה כשלמסעדה של גומא גלילי הגיעה קבוצה גדולה של סועדות. "25 נשים ערביות מהמזרח התיכון", הוא מספר, "מהרשות הפלסטינית, ירדן, סוריה, לבנון. נשים מהאלפיון העליון, 2,000 דולר לשבוע. ואני מתרגש, אני שמאלן, מאמין ששלום אפשר לעשות עם אוכל. מגיע אליהן, אומר 'היי, אני גומא השף, אני שכן שלכן וכל כך שמח שבאתן לאכול'. הן אומרות, 'שכן? מאיפה אתה?' ואני עונה, 'ישראל'. ואז יש שקט ואיזה אחת קצת חוצפנית אומרת, 'רק אל תרעיל אותנו', ואני עונה לה, 'כל עוד את לא תפוצצי לי את המסעדה, הכל יהיה בסדר'".
המסעדה של גלילי עדיין עומדת. מאז קיבלה אינספור מחמאות ודירוגים של חמישה כוכבים בטריפ אדוווייזר. בגרדיאן הבריטי היללו את השף הישראלי הצעיר, "וגם כתבו עליי שהמסעדה שלי היא הכי יקרה בגואה - יש מחיר אחיד לכולם של אלפיים רופי, 180 שקל - אבל אחת הזולות בעולם לחוויה גסטרונומית". מאחוריו: תיזוז כמתמחה במסעדות הכי נחשבות בעולם ובישול לאנשים עשירים מאוד על יאכטות בריביירה הצרפתית. לפניו: מסעדה נוספת שיפתח בקרוב עם אותם שותפים, הפעם באיביזה. ועוד לפני כן, התמודדות אינטנסיבית ב'משחקי השף'.
ברור למה ריאליטי הבישול של רשת יכול להוסיף לעצמו טעם עם מרכיב כמו גלילי. הרף הקולינרי שלו גבוה, יש לו כריזמה, והוא לא סובל מצניעות, בלשון המעטה. פחות ברור למה אדם עם כאלה קבלות מקצועיות, שלא חי בישראל בעשור האחרון, צריך את כל הריאליטי הזה. "למה שחקני כדורגל יוצאים עם דוגמניות? כי הם יכולים", הוא חותך. "זה הדליק אותי, יש לי זמן וחלום לעשות פה משהו בישראל. אולי גם בשביל ההורים שלי. כיף לאמא לראות את הבן שלה בטלוויזיה. כל עוד זה לא ב'כלבוטק'".
הייתה לו עוד סיבה להרגיש בבית. את השופטים אסף גרניט ומאיר אדוני הוא מכיר מהמטבח. עבר אצל שניהם. מגרניט אפילו קיבל הצעה לשותפות עסקית. "בישלתי אצל אסף כמה וכמה פעמים, כל פעם שביקרתי בישראל. הייתי מביא כמהין והפתעות, חומרי גלם שקשה להשיג בישראל. הוא לא אדם קל, אבל גאון בכמעט כל דבר שעושה, ויש לזה תוצאות. כמה שהוא קשה ויש לו אגו ענקי, הוא מסוגל לשים אותו בצד ולדעת לקחת את האנשים שיכסו על החסרונות שלו. בישלתי פעם אצל רושפלד, וזה הבדל ענק. אסף יודע לתת לך במה, הוא מבין שההצלחה שלך היא שלו. אצל רושפלד היה סבבה. לא אקסטרימלי טוב או רע. הוא חמוד".
אצל אדוני עבר גלילי בתחילת דרכו בתחום, לפני כעשור, והתפטר בנסיבות אפופות עשן. "שרפתי כבד אווז ב־500 שקל, זו טעות חמורה. האוכל שם מוזיאון, כמו אמנות. לעבוד שם היה להתחיל בהכי גבוה וטוב שיש בישראל. מה שהפריע לי זה שהמטבח התנהל קצת בצורה צבאית. הרבה מטבחים בעולם מתנהלים ככה. אין הרבה שפים שמסוגלים לסמוך על העובדים שלהם, אז הפתרון שלהם הוא להעמיד הכל על רמת הגרם ואז הטבחים הם למעשה רובוטים. הרגשתי שאני לא סופג ידע, שאני כל כך עייף ומפחד לטעות שאני לא מצליח ללמוד".
פחדת מצעקות?
"מאיר לא צועק על אף אחד, הוא מחזיק סו־שפים שצועקים על העובדים. היה איזה רגע שעשיתי טעות, הייתי קצת על הגבול וקיבלתי הערה, והרגשתי נורא חנוק, אחרי חודש אמרתי תודה ולהתראות".
התדמית של שפים מוטרפים וצעקנים מוצדקת? הם באמת כאלה?
"ברור. ראיתי שפים צורחים על העובדים שלהם, קללות וירידות אישיות, שזורקים סכינים ומחבתות ונותנים מכות לטבחים, בעיקר בצרפת. אני מאמין שברגע שאתה מתייחס לעובדים שלך כאילו הם חיילים, יוצא לך אוכל לחיילים. עם חומרי גלם מאוד יקרים, אבל אין בו נשמה. אם לא תהיה שמח, האוכל לא יהיה שמח, ואם הוא לא שמח הוא לא טעים".
ובכל זאת הלכת להשתתף בריאליטי, ואתה בנבחרת של מושיק רוט, שף אירופאי, עם מסעדה מעוטרת במישלנים. זה לא להיות חייל?
"אני ממש אוהב את מושיק, הוא קסם. שמחתי לגלות שאני מתחבר לאוכל שלו הרבה יותר ממה שחשבתי. היה מדהים לעבוד איתו, כי הוא נתן לנו ספייס, מקום להתבטא, והתנהל ברמה הקבוצתית כשף שסומך על העובדים שלו. הוא הבין מי אנחנו ושכל אחד מאיתנו הוא דמות ונתן לנו המון יד חופשית".
וזה בשעה שהנבחרת שלכם סופגת הפסד אחד הפסד. גם אתה באופן אישי חטפת. איך זה להיות בצד של החלש?
"היו רגעים בתוכנית שזה היה מאוד קשה, אבל החוויה עצמה הייתה כיפית וראיתי שזה יכול לקרות לכולם, אין חוקיות של 'לי זה לא יקרה'. אם אין סיכונים אין נצחונות. אני מעדיף שלא יאהבו את האוכל שלי, מאשר שיגידו שהוא 'בסדר'".
* * *
הראיון עם גלילי מתקיים בגיחה שלו לארץ לשלושה ימים. הוא קצת שפוך - אתמול בלילה נהנה מארוחה אצל מתמודד אחר בתוכנית, והאוכל הגיע עם הרבה אלכוהול. אבל קפה שחור זה לחובבנים, בתיק של גלילי צומחת קבוע גינה קטנה, והוא מוציא משם כמה סוגים של עלים לתה שעושה פלאים. "זה לא נראה כל כך טוב בשדות תעופה", הוא מודה. "מדי פעם מעכבים אותי. מישהו פותח לי את התיק - פטריות מיובשות, תבלינים, בשר סרטנים, גבינות צרפתיות מסריחות, אבקות. אני לא עולה למטוס עם הסכינים שלי, זה נראה כמו סט של 'דקסטר'".
כולו בן 31. גדל במושב בעמק חפר על שניצל, קטשופ ומלפפון חמוץ. "ילד היפי פרוע" כהגדרתו, שחטף את הבומבה כשהגיע לצבא. "התגייסתי לשריון כלוחם. קיבלתי זימון ראשון לקורס מפקדי טנקים, ואחר כך יצאתי ללמד חי"רניקים על נגמ"חונים. אחרי זה הייתי מסופח קצת לסיירת גבעתי והייתי באזור שהתפוצצו מולי חיילים, מספר פעמים ראיתי את חיי עוברים לנגד עיניי. אף פעם לא סיפרתי את זה".
היית שם כשהתפוצצו הנגמ"שים בציר פילדלפי, לפני היציאה מגוש קטיף.
"כן. שנת 2005, תקופה שנגמ"שים מתפוצצים ומתפוררים. מכניסים נגמ"חונים, ובאחד המבצעים הייתי ממש לא רחוק מהנגמ"ש שהתפוצץ לחתיכות. מחפשים בידיים שאריות של חיילים על ציר פילדלפי. אני זוכר הכל במדויק, תמונה אחרי תמונה, אבל אני לא זוכר את עצמי שם. זה לא הייתי אני, זה היה מישהו אחר. זה היה הגוף שלי. הנפש שלי לא הייתה שם. התחלתי חיים חדשים אחר כך. זה לא קרה מבחינתי".
בעצם ברחת מזה.
"יכול להיות. זה לא קיים בחיים שלי, אני לא גר בישראל".
למה?
"כי יותר כיף, יותר מסתדר לי בחו"ל".
תסביר.
"לא בא לי להעיר את הדבר הזה. קשה לי לספר, אלה טראומות חמורות, ובגלל זה לא ישנתי כמה שנים. אני אוהב את ישראל, אבל יותר אוהב אותה מהחלון של המטוס".
קל להניח שפגשת בהודו לא מעט אנשים עם סיפור דומה לשלך.
"רוב האנשים ששירתו בתור לוחמים עברו משהו על גבול הטראומטי. אני רואה את החבר'ה הצעירים שמגיעים להודו וכמעט מרחם עליהם. הם כאלה מסכנים, יש בהם משהו לפרק. טראומטי או לא, הם עברו חוויה נורא ארוכה שלא בהכרח מתאימה לרוב האנשים, בעיקר לא בגיל שאנשים צריכים לפרוח ולהיות במסיבות ולראות נופים ולטייל".
איך זה עבד אצלך ברגע שיצאת מכאן?
"אחרי שבועיים של טיול שיעמם לי, אז הגעתי לפסטיבל ברג'סטאן בתור מתנדב. כנראה שהפסטיבל לא היה חוקי, המשטרה הגיעה בכמויות וחברים אמרו לי, 'חייבים לעוף מפה. נחזור אחרי שהם ילכו'. כשחזרנו לא נשאר כלום מהדברים שהשארתי: לא כסף, לא דרכון, לא תיק. נסעתי ברכבת יומיים חזרה לדלהי, פגשתי בחור בשם אילן וסיפרתי לו את הסיפור. הוא שאל מה אני יכול לעשות, אמרתי לו, 'אני יכול לבשל' - למרות שלא באמת היה לי מושג. הוא אמר לי, 'אני פותח גסט־האוס וצריך מישהו שיריץ מסעדה'".
נשמע כמו משהו שיכול לקרות רק בהודו.
"חכה. אחר כך אני הולך ברחוב ותוהה אם אני אלך על זה או אחזור לארץ. ניגש אליי בחור הודי ואומר, 'נראה לי שחבר שלי מצא את הדרכון שלך'. זה קרה במרחק של יומיים נסיעה מאיפה שאיבדתי אותו, בעיר של יותר מעשרה מיליון אנשים, ואני לא איזה בלונדיני שני מטר שמזהים בכל מקום, אני נראה כמו הודי! בהתחלה לא האמנתי לו, אבל אז נסעתי לפגוש את החבר שלו והוא נתן לי את הדרכון. וגם את התיק, בלי כסף ועם כמה בגדים. שם נפרדתי מדברים מוחשיים. כמו באבא, חיים חדשים, ירדתי לגואה".
* * *
החיים החדשים היו מלאים בדילוגים ממקום למקום. "אצל אילן גיליתי שאני נורא אוהב להכין אוכל", אומר גלילי. "נשארתי שם חודש בפעם הראשונה, והתחלתי לחשוב לנסוע לאירופה ללמוד לבשל. אני ממש אוהב נשים ורדפתי אחרי בחורה דנית והגעתי לסקנדינביה. בהתחלה ניסיתי לעשות קצת עבודות של ישראלים, למכור תמונות, ואז התחלתי לבשל בבית לעובדים והם נגנבו. משם התחלתי לעשות אוכל בבתים של סטודנטים - ושם זו מדינת רווחה, לסטודנטים יש תקציבים מטורפים. התחלתי לבשל אווזים, ארנבים, והייתי עוצר כל יום ב'נומה'".
המסעדה הטובה ביותר בעולם.
"אז היא עוד לא הייתה מפורסמת, כל יום הייתי יושב שעתיים, מעשן סיגריה ומסתכל עליהם עובדים. יום אחד נכנסתי לאכול, השף רדזפי זיהה אותי מזה שאני יושב שם כל הזמן, ועשה לי הנחה מטורפת. הוא ניגש לבדוק מה הסרט שלי. 'ראיתי אותך, אתה רוצה לבוא לבשל איתנו?' אמרתי לו, 'כן!' ונכנסתי למטבח. היום לעשות שם סטאז' זה להירשם באפליקציה, לחכות שנתיים ואולי יקבלו אותך. אנשים באים למסעדה שלי מהקצה של הודו בגלל שעבדתי ב'נומה'".
הגלגול הבא של גלילי היה בקאן שבצרפת. הוא הגיע לשם כדי לבשל על יאכטות. קהל הלקוחות: נוצץ. גלילי מסרב לנדב שמות. עניין של חוזי סודיות. "מי שאני יכול לספר שאכלו אצלי זה לני קרביץ, קיילי מינוג, ג'וד לאו, המון מפורסמים בעולם העסקי, מפיקים מהוליווד, שחקני כדורגל, אלברט הנסיך של מונקו".
מי נותני הטיפים הכי טובים?
"ערבים. כל פעם שהיו לקוחות ערבים אז אני 'הודי', אבל הם לא פראיירים, הם קולטים מאיפה אני. פעם בארוחה לנסיכה סעודית היו רק נשים, הן אכלו, היא ביקשה ממני משהו חריף, והיה את החריף שאני עושה לעצמי שזה תכל'ס סחוג ירוק. נתתי לה, היא אכלה ושמה לי 500 אירו בכיס".
יש הרבה סליז באזורים האלה, לא?
"בוא נגיד שראיתי המון דברים שאתה לא יכול לכתוב בעיתון, אנשים בגיל של סבא שלי מבלים עם נשים בגיל שלי. וכסף באמת קונה הכל. היה נסיך סעודי שבכל פעם הביא נשים, ואפילו אלה שהוא שילם להן, ברחו ממנו למטבח. הן היו נגעלות ממנו, ביקשו לבוא לישון איתי. הייתה יאכטה שעבדתי עליה שהיא צ'ארטר, אתה לא יודע מי האורחים. יום אחד מגיע איש עסקים אמריקאי־צרפתי עם הילדים והאישה. משפחה חמודה שהעבירה איתנו שבוע. הם עוזבים, הוא אומר לנו שלום, ואנחנו יודעים שצריך לנקות את היאכטה כדי לקבל את האורחים הבאים. ואז אותו בחור מגיע עם ילדים אחרים ואישה אחרת. ואנחנו כזה, 'מה??' הוא לא מפחד שנגיד משהו? יש לו משפחה באמריקה ומשפחה בצרפת, בלי שהן יודעות אחת על השנייה. יש שם אחים שייפגשו רק בהלוויה של אבא שלהם".
ומה היו התחושות שלך לגבי עניינים של מוסר?
"בהתחלה לא היה לי אכפת, זה אפילו שיעשע אותי והרבה שנים בחרתי להתעלם מזה. אבל כשזה הגיע למקומות שהרגשתי שנוגדים את העקרונות שלי, עזבתי. גם אני קיבלתי הצעות מגונות מנשים מבוגרות עם הרבה כסף. אמרתי לא".
כשאתה עובד בשביל אנשים עם כסף, הם לפעמים חושבים שהם הבעלים שלך. היו כאלה?
"כנראה שאני מאוד כריזמטי, ואני גם השף, ובצרפת יש כבוד לזה. אומרים, 'הלקוח הוא המלך והשף הוא אלוהים'. כן היה לי נורא קשה כשהיו מדברים לא יפה למלצריות. בדיעבד מסתכלים לאחור ואומרים 'הכל חוויה', אבל אני מודה שאני לא עושה את זה יותר בגלל המוסריות. זה קארמה. אתה יכול לעצום את העיניים, אבל זה נדבק אליך".
לפנייה לכתב/ת 
