מספר לא מוכר הופיע על צג הטלפון של נורית הירש לפני כחודש. "שלום נורית, מדבר נפתלי בנט", הזדהה שר החינוך. מתברר שהירש דווקא ציפתה לשיחה הזאת. "איך ידעת שאני רוצה לדבר איתך?" אמרה לו. "יש לי כוחות מיוחדים, אז התקשרתי", התחכם בנט והתכונן להודיע לה על זכייתה בפרס ישראל, אבל הירש הלכה לכיוון שונה לגמרי: "תשמע, אני רוצה להיפגש איתך ולספר לך על פרויקט שאני מעורבת בו עם בתי הספר היסודיים", אמרה. "נסדר פגישה", השיב השר וניסה להגיע לסיבה בגללה התקשר. "תודה רבה וביי", אמרה הירש והתכוונה לנתק.

הפלייליסט של נוריש הירש לחג. לחצו על הרשימה למעלה משמאל כדי לראות את כל השירים

"רגע, אני רוצה לבשר לך שזכית בפרס ישראל בתחום הזמר העברי", התעקש בנט. "תודה רבה לך", הגיבה הירש בקצרה. בנט הבין שהירש לא ממש מעכלת את הבשורה וניסה להסביר לה על הפרס ועל הליך הבחירה. "זו בשורה מאוד יפה", ענתה הירש. "אבל אל תשכח, יותר חשובה לי הפגישה".

השר לא צריך להיעלב, שכן הירש המשיכה לא לעשות עניין מהפרס הישראלי היוקרתי מכולם. גם לשני ילדיה, למשל, לא התקשרה כדי לספר מה אמא עשתה היום. "סגרתי את הטלפון והמשכתי לעשות הגהות לאתר החדש שלי. הבן שלי, דני, התקשר אחרי יומיים להגיד מזל טוב. שאלתי על מה? הוא אמר, 'על פרס ישראל, קראתי שזכית'. ביקשתי ממנו סליחה. גם הבת שלי, רות, התעדכנה מהתקשורת".

"חמש שנים הסתגרתי ולא ראיתי אנשים. הפסקתי לכתוב כמעט. הייתי בדיכאון עמוק ולא יכולתי אפילו להקים את עצמי וללכת לפסיכולוג. זה היה כל כך עמוק, עד שחברה שלי, שכנה, הייתה מביאה לי אוכל. כל מה שקרה היכה בי חזק מאוד"

די. 

"אני לא חוגגת את זה. גם את הזכייה בפרס אקו"ם (על תרומה מיוחדת בתחום היצירה לילדים - ר.ש) לא חגגתי. אני גם לא תמיד זוכרת מתי יום ההולדת שלי. לא ייחסתי לימי הולדת חשיבות אף פעם. אמא שלי בגיל 80 צנחה ממטוס. אצלי הילדים שולחים ברכות ומושיק בן זוגי קונה פרחים ומזמין אותי לארוחה, אבל זה כי הוא רומנטיקן. אומרים לי שאני לא יודעת ליהנות מעצמי. אולי יש בזה משהו".

ואולי זו דרכה של הירש להתמודד עם הטלטלות שעברה במהלך חייה, בהן הדיכאונות שמהם סבלה. לפני 13 שנה, בריאיון לעיתונאית "ידיעות אחרונות" ענת מידן, חשפה הירש את סודה הגדול: התברר לה שאהוב ליבה מאז ימי התיכון, בעלה לשעבר יורם רוזנפלד ז"ל, מצא אהבה אחרת במהלך נסיעותיו לארה"ב כאיש היי־טק. "זו הייתה טלטלה איומה", היא נזכרת בפנים מעוננות. "הרי חשבתי שנזדקן ביחד. מגיל 16 היינו יחד. לא עלה על דעתי מעולם שיורם יתאהב במישהי אחרת. זה נשמע לי בלתי אפשרי".

העיקר לקדם את השיר. הירש )בגבה למצלמה( מנצחת על התזמורת באירוויזיון 73 '

הפרידה מבעלה בסוף שנות ה־80 הובילה להתמוטטות נפשית ממש. "חמש שנים שבהן הסתגרתי ולא ראיתי אנשים. הפסקתי לכתוב כמעט. הייתי בדיכאון עמוק ולא יכולתי אפילו להקים את עצמי וללכת לפסיכולוג. זה היה כל כך עמוק, עד שחברה שלי, שכנה ביישוב גני עם, הייתה מביאה לי אוכל. כל מה שקרה היכה בי חזק מאוד".

לשני ילדיה, אמן הג'ז דני וזמרת האופרה רות, לא סיפרה על הפרידה מבעלה. "פשוט הגנתי עליהם כמו לביאה ולא אמרתי להם דבר וחצי דבר. ממילא בעלי היה רוב הזמן בארה"ב, כך שהילדים לא ידעו. הוא עוד היה ממשיך לבוא הביתה".

יש לך זיכרון ספציפי שלא עוזב אותך מהתקופה הזאת?

"יש משפט שלא אשכח, כשיורם אמר לי, 'את בטח שונאת אותי'. אמרתי לו שאני לא שונאת אותו, אלא שאני מקנאה בו. זה אנושי להתאהב. הוא הרגיש אשם עד סוף ימיו, אבל הבין שאי־אפשר לחיות במקביל עם שתי נשים. הוא רצה את שתינו, אהב אותי ואהב אותה, אבל זה לא התאים לי. זו תקופה כאובה שהדחקתי אותה".

לא הוויז'ן שלי. רגב

מי שסייעה לה להתאושש הייתה מיכל חזון, שאיתה כתבה בתחילת הניינטיז את 'דיג דיג דוג' ובאחרונה גם חלקה איתה את פרס אקו"ם. "היא העירה אותי מחדש", אומרת עליה הירש. אבל ב־1997, כשרוזנפלד הלך לעולמו לאחר מחלת הסרטן, הגיעה התרסקות נוספת. "לקח לי שנים להתאושש", היא מספרת וחושפת גם כיצד הגיעה לטיפול תרופתי. "הטעות הייתה שלא לקחתי כדורים קודם. יכולתי לצאת מוקדם מאוד מהמצב שנקלעתי אליו אילו הייתי לוקחת ציפרלקס. יכולתי לחסוך חמש שנים של דיכאון. אבל חוץ מרותי נבון, חברה וזמרת אדירה, אף אחד לא המליץ לי על זה. היא אמרה לי לקחת פרוזאק, דוד שלה הוא פסיכיאטר ידוע. אבל לא הרשיתי לעצמי".

למה?

"כי אמא שלי היא כוהנת בריאות. לא מאמינה ברופאים, לא מאמינה בכדורים ולכן היה לי אנטי עד שפגשתי את ורדה".

ורדה היא הפסיכולוגית המפורסמת ורדה רזיאל־ז'קונט. "היא הצילה אותי", מספרת הירש. "פגשתי אותה יום אחד בתוכנית בוקר ופתאום ראיתי אותה ואמרתי, 'את ורדה רזיאל ז'קונט? שלום, שמי נורית הירש. אולי את יכולה לעזור לי?' נפגשנו פעמיים, היא שלחה אותי לרופא שייתן לי ציפרלקס וזהו. זה שינה לי את החיים".

טוב מדי בשביל פסטיבל הילדים. הירש )מימין למטה( עם מנור, יזהר כהן ויתר המשלחת לאירוויזיון 78 '

איך מלחינים שירי ילדים שמחים תוך כדי דיכאון?

"אומר לך את האמת, מאז ומתמיד הייתי מלנכולית קצת, נוטה למצבי רוח עולים ויורדים. חלק מהשירים השמחים שלי נולדו כשהייתי עצובה ורציתי לשמח את עצמי, לעודד את עצמי".

בעקבות אותה כתבה ב"ידיעות אחרונות", הכירה הירש את בן זוגה הנוכחי, מושיק לינדן. "הוא קרא, הבין שאני פנויה וניסה ליצור קשר. זה היה אחרי שבערך 15 שנה הייתי לבד. אהבתי את הלבד, ראיתי טלנובלות בספרדית וכבר ידעתי את השפה. אף אחד לא חיזר אחריי".

כי?

"כנראה שראו בי איום או חשבו שאני מוצפת. אבל אחרי אותה כתבה הרגשתי שעברתי מהפך. הייתי אחת שהסתירה במשך שנים את כישלון נישואיה ופתאום הייתה לי הארה. אמרתי בליבי, 'נורית, אין לך מה להתבייש, זה קורה'. הרגשתי שהשתחררתי. בזכות הכתבה זכיתי במושיק. מפעל הפיס".

פרס ישראל מצא את הירש טובעת בים של מברכים ומחוזרת מחדש על ידי התקשורת. אלא שדווקא שרת התרבות מירי רגב לא מצאה זמן להרים אליה טלפון, גם לא לשלוח סמס או אפילו לפרסם פוסט בפייסבוק. רק אחרי שלושה שבועות, מספרת הירש, קיבלה מכתב מהשרה.

זו הייתה שתיקה צורמת למדי. נעלבת?

"אני לא נעלבת. השרה בוודאי הייתה עסוקה בדברים אחרים והיא כיפרה על זה כשבירכה אותי בהמשך, ועשתה זאת מאוד יפה ובחום".

בכל זאת, קצת תמוה שלא התקשרה. ספק אם הייתה נוהגת כך לו היה זוכה מישהו שמזוהה עם מוזיקה מזרחית למשל.

"השרה עושה כמיטב יכולתה. אני מחכה שהיא תעשה דברים, שהיא תוכיח את עצמה. היא עוד טרייה".

היא בהחלט עוררה את המלחמה העדתית על ההגמוניה בתרבות הישראלית.

"אליטות, פריפריה, מזרחים ואשכנזים הם נושאים עתיקי יומין. אני אוהבת מוזיקה מזרחית, שומעת מוזיקה ערבית, בצעירותי תופפתי על דרבוקה וניגנתי איצ'קדנה בחלילית. נולדתי נשמה עיראקית. כשעבדתי עם החינוכית וכתבתי את 'פרפר נחמד' ואת 'קרובים קרובים', היינו חבורה יחד עם אריה אליאס ויצחק חלוצי. הייתי הולכת איתם לקפה נוח ברמת־גן, לשמוע את הכנר של המלך. אני מוצאת בתרבות המזרחית הרבה חן, הרבה חום. החברות האשכנזיות שלי, אין בהן את החום של החברות העיראקיות שלי. קודם כל פותחים שולחן. זה מתחיל דרך הקיבה. אני כל כך אוהבת את זה".

צריך להזכיר שהלחנת לציון גולן את 'שיר לרעייתי', שכתב אביהו מדינה.

"אביהו היה אז בתחילת דרכו וכתבנו את השיר יחד, מנגינה תימנית לחלוטין. הוא כותב נהדר, גם מילים וגם מנגינה. הוא הרגיש מקופח ומצא אצלי אוזן קשבת. מילדות אהבתי את המקופחים. תמיד הגנתי עליהם, גם בבית ספר וגם כשלא הייתי צריכה להתערב. חברנו יחד והלכתי לרשות השידור והתלוננתי שלא משמיעים מוזיקה מזרחית. אחר כך קראו לזה ים־תיכונית. מאז עברו הרבה מים בנהר. עוולות היו ועוולות תוקנו. מסביבנו המון משפחות מעורבות ולעורר את העניין האשכנזי־מזרחי יהיה מלאכותי לטעמי".

ועדיין, השרה מנהלת קרבות עיקשים. מול גלגלצ למשל.

"אם גלגלצ יש לה סגנון וקו משלה, אז מה הבעיה? העם מורכב מעשרות תרבויות. אפשר להשמיע את הכל? אני אוהבת מוזיקה כורדית, למה שגלגלצ לא ישמיעו אותה? ואולי יבואו עדות תימן לשאול למה לא שמים יותר בגלגלצ את אהרון עמרם?"

אז את לא מבינה את הצעדים של רגב מול גלגלצ?

"לא מסכימה איתם. יש לה ויז'ן לגבי העם, אבל הוא לא הוויז'ן שלי. כי גלגלצ באמת תחנה שיש בה טעם של עורכים ושומעים שם המון דברים. את ג'יין בורדו, להקה מצוינת, הכרתי בזכות גלגלצ ואפילו כתבתי להם בפייסבוק. הם מאוד התפלאו והזמינו אותי להופעה. אתה מבין? בגלגלצ משמיעים דברים טובים ואם יעמיסו מדי אז הצביון המוזיקלי יתקלקל לטעמי".

ערוץ 24 מעניין אותך?

"עניין אותי מאוד 'אייל גולן קורא לך'. יוסי גיספן ועדי לאון שופטים נפלאים. הייתה שם כנות, לא התחנפו לזמרים".

הירש בת ה־73 גם לא ממהרת להצטרף למחאה על היחס המנוכר ליוצרים ותיקים, שצף בשיח הציבורי בעקבות התאבדותו של גבי שושן. "אולי לא משמיעים את הזמרים הוותיקים כי החומר החדש שלהם הוא לא Up to Date? לא מעניין אותי לשמוע את אותו חומר של זמר ותיק מלפני 40 שנה".

ובכל זאת, מותו של גבי שושן העלה את המודעות לנושא ואת השאלה אם המדינה מתערבת מספיק.

"גבי שושן הוא לא דוגמה טובה בעיניי".

כי?

"הוא היה פעיל תקופה קצרה מאוד, נכון? 'שיער' וכו'. אופיו הרגיש והפגיע, הדיכאונות שפקדו אותו וההסתגרויות שלו הפריעו לו להמשיך להופיע ולשיר. אני חושבת שאקו"ם כן דואג לאמנים הוותיקים. אני לא מרגישה שאנחנו, כמדינה, עשינו לגבי שושן עוול. הוא לא שיתף פעולה. אי־אפשר להכריח בן אדם לכתוב כשהוא לא כותב".

ולאמנים ותיקים אחרים?

"אני לא רואה שהפסיקו להשמיע את חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין ועוד רבים. צריך להבין שדור־דור ואמניו. אתה לא יכול להיות כוכב בגיל 60. כמה שלמה ארצי יש לך?"

אריק איינשטיין ז"ל לא היה מרוצה מזה שלא השמיעו אותו כמעט בעשור האחרון.

"לא אהבו את החומרים החדשים שלו ברדיו. זכותם. אולי הם לא היו טובים מספיק? נתנו לאריק את הכבוד המגיע לו, אהבו יותר את השירים הישנים שלו. גם אני. זה לגיטימי. הרדיו חייב להכיל את הדור החדש. אנחנו כבר קיבלנו את שלנו".

כשגידי גוב מוציא אלבום חדש, הוא רוצה שישמיעו את השירים החדשים שלו.

"אז הוא רוצה. בלי קשר ספציפית לגוב, קשה לזמרים ותיקים להשלים עם הגיל. אין אמן שעבר את ה־65־60 ולא אמר לי, 'הקול שלי נהיה עוד יותר טוב מפעם'. הם לא מודעים. זה אנושי".

גם את חברתך הטובה, אילנית, לא השמיעו כשהוציאה את האלבום האחרון ב־2008.

"לזה אין לי הסבר. היא הוציאה דיסק מופלא. יש שם טקסטים של רחל שפירא, לחנים מצוינים ולא רק שלי. אתה צריך לשאול את השדרנים. אני לא הכתובת".

זה לא מבאס אותך?

"זה מצער אותי, אבל מה לעשות?"

את מאסטרית בשירי ילדים. פנו אלייך בשנים האחרונות מפסטיגלים, מחזות זמר לילדים?

"לא. בשנים האחרונות אני יותר מופיעה. אם יפנו אליי, אני אכתוב".

צובט לך קצת שלא פנו?

"נו באמת".

לא?

"שום דבר לא צובט לי. אני פונקתי במהלך השנים, בורכתי, יש לי המון שירים שהושמעו, בקולם של המבצעים הכי טובים. להיות מאוכזבת זה לא הטבע שלי".

וההיבט הכלכלי?

"אני מתפרנסת בכבוד מגיל 20 מהעבודה שלי. תמיד הייתי אישה עובדת, כי אמא שלי חינכה אותי שצריך מקצוע וצריך להתפרנס ולא להישען על גבר בקטע הזה. היא הייתה באמת פמיניסטית. לא לוחמת, לא שורפת חזיות, פמיניסטית אמיתית".

כשמביטים לאחור, ייתכן שפרס ישראל היה צריך לנחות בחיקה של הירש הרבה לפני 2016. באמתחתה עשרות שירים נפלאים שנחקקו בפלייליסט הישראלי לנצח, מ'פרח הלילך' דרך 'עושה שלום במרומיו' ועד 'אבניבי' ו'אתה לי ארץ' ועוד ועוד ועוד.

היא נולדה בתל־אביב ב־1942. אמה, לאה, הייתה עקרת בית שלמדה משפטים בגיל מאוחר. אביה, הלל, מכר עטים נובעים באלנבי. "מאיר שלו מתרפק תמיד איך הוא קנה אצל אבא שלי את העטים הנובעים שלו".

בגיל חמש כבר נחשבה הירש לעילוי מוזיקלי וביקשה ללמוד על פסנתר, "אבל לא היו לנו אמצעים לקנות כזה, אז שלחו אותי למורה ליד הבית. לשכנים מלמעלה היה פסנתר שהם הרשו לי להתאמן עליו. מגיל מאוד צעיר המצאתי מנגינות, עוד לפני שידעתי תווים".

לאחר שסיימה את התיכון , התגייסה ללהקת גייסות השריון. "ידעתי לעשות הכל, אבל התקבלתי בתור קלרינטיסטית ואקורדיוניסטית. במקביל התחלתי לכתוב ללהקות צבאיות אחרות כי אין נביא בעירו".

שירה הראשון שהתפרסם היה 'פרח הלילך' ב־1964. "הראשונה שלקחה את השיר הייתה שלישיית שריד. אחריה באו חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, בביצוע עם שריקה, משהו קסום, אריק סיני, הכל עובר חביבי, ובעצם המונים. היה לי מזל עם השיר הראשון שלי".

לשלישיית גשר הירקון הלחינה באותה תקופה את להיט הענק 'כחולה כחלום'. ההרכב כלל אז את אריק איינשטיין, בני אמדורסקי וישראל גוריון, שהחליף את יהורם גאון - אל דאגה, גם איתו הירש שיתפה פעולה. "ישבו שם אריק, בני וישראל, יחד עם זיקו גרציאני. זה היה בבית של אחד מהם, והשמעתי להם בהתרגשות רבה את המנגינה. זה היה אולי השיר השלישי שהלחנתי. וגרציאני אמר, 'זה בסדר'".

איך היה לעבוד עם אייקונים כאלה?

"חוויה שלא אשכח. הם היו גדולים ונערצים. התגמדתי שם. הייתי נערה חסרת ביטחון, מלחינה בתחילת הדרך. זה שהם קיבלו את השיר גרם לי אושר רב".

משם הקריירה כבר המריאה.

"אז עוד לא הייתה אופנה שכל אחד כתב לעצמו והיה מולטי־טאלנט. הרבה מבצעים ביקשו שירים. אחרי שנתיים הכרתי את אהוד מנור שהגיע מארה"ב ואז התחיל מסע מרתק של עבודה משותפת. השיר הראשון שכתבנו היה 'הבתים שנגמרו ליד הים' של רן אלירן. הצלחנו בגלל ההתלהבות העצומה שבה יצרנו. אצלי להלחנה, אצלו למילים. זה לא כבה אצלו עד היום האחרון. הוא היה גם רקדן מחונן אגב".

כשאת משווה טקסטים עכשוויים לעומת שירים שאהוד כתב, למשל, מה את חושבת?

"בדור שלי היו אנשים כמו רחל שפירא, יורם טהרלב, אלתרמן ומשוררים דגולים. אז היו בנמצא אנשי תרבות. גם היום יש טקסטים טובים, אבל אחרים. יותר בשפת היומיום, פחות בעברית מצוחצחת. אתה לא יכול להשוות אותם לטקסטים מלפני 40 שנה. אבל אני לא מאלה שמקוננים על זה שלקחו לי את ארץ ישראל הישנה. אף פעם לא התרפקתי. יש בי שאיפה גדולה לחידושים".

למשל?

"אני הקדמתי קצת את זמני, כי נסעתי מאוד צעירה ללמוד באמריקה, ועוד לפני שהתחיל כאן הרוק, באתי לפסטיבל שירי ירושלים עם עיבוד רוקי. וילנסקי נבהל ושאל 'מה זה'. היום אני עובדת עם להקת חיל החינוך למשל".

דיברנו קודם על פמיניזם. התחלת להלחין בתקופה שההיררכיה הייתה ברורה: גברים ורק אז נשים.

"בהחלט נתקלתי בקשיים כאישה. בתחילת הדרך חשבתי שאין הבדל בין אישה וגבר. כותבים שירים טובים וזה בסדר. בכלל לא הייתי ערה לקשיים שלי כאישה, לכך שבעצם נאבקתי יותר. התחלתי להבין את זה כשעבדתי גם כמעבדת. כשהייתי נכנסת לאולפן, שמתי לב שנגני הפילהרמונית תמיד מציעים איכשהו הצעות משלהם לעיבוד, רוצים איכשהו להטביע חותמם, למרות שכיבדו אותי. כשעבדנו על המחזמר 'סאלח שבתי' לקחתי את להקת ברוש לצד מיטב הנגנים והם פשוט עשו לי את המוות בהקלטות ובחזרות. דאחקות, צחוקים. למעבד גבר לא היו עושים את זה".

הערת להם?

"לא. לימים שאלתי את שמוליק בודגוב ואיקי לוי מברוש, 'למה הקשיתם עליי?' שמוליק אמר, 'לא היינו רגילים שאישה תגיד לנו מה לעשות'".

איפה עוד הרגשת את הקושי הזה?

"רוב הוועדות וקובעי הטון היו גברים. לא שזה שונה מאוד עכשיו, אבל בזמני, כשהייתי צריכה משהו - הייתי פונה לבעלי שידבר איתם בגלל שהם היו גברים והיה יותר נוח שגבר ידבר איתם. כל דבר הייתי מבקשת שידבר בשבילי. יורם ממילא לא נתן לי לעשות שום דבר שלא קשור למוזיקה. עד שנפרדנו לא ידעתי אפילו מה זה להפקיד צ'ק בבנק".

חווית הטרדה מינית?

"אותי לא הטרידו ואני חושבת שזה מסיבה פשוטה: הייתי רק במוזיקה. ניגנתי כל היום פסנתר, לא היו לי חברים ולא היו לי חברות עד גיל מבוגר. לא הייתי חשופה לפן החברתי. כל יום הייתי הולכת לקונצרט בהיכל התרבות, הסדרן כבר הכיר אותי. אפשר לומר בעצם שהתבגרתי בגיל מאוד מבוגר, אחרי שקרה מה שקרה עם יורם".

ציון דרך פמיניסטי רשמה הירש באירוויזיון הראשון שבו השתתפה ישראל, ב־1973. הירש הלחינה לאילנית את 'אי שם', אבל לא הסתפקה בכך, אלא רצתה להיות גם האישה הראשונה בתולדות התחרויות שתנצח על התזמורת ואכן חלקה את הכבוד עם נציגת שוודיה באותה תחרות. "רציתי לנצח כדי לקדם את השיר. ידעתי שאישה מנצחת זה משהו שיעשה רושם. לא היו לי שום יומרות להמשיך בניצוח, אבל זה עזר לי. סיימנו לא רחוק מקליף ריצ'רד".

רגע מכונן נוסף ברזומה של הירש הוא 'עושה שלום במרומיו' בביצוע יגאל בשן. "הזמינו ממני לחן לפסטיבל הזמר החסידי. פניתי לכותב האהוב עליי, אהוד מנור והגאון הזה אמר לי, 'עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'. שנים רשמתי את כותב המילים על שמו, עד שבאקו"ם העירו שהוא לא כתב את הטקסט הזה. אבל רציתי להתחלק איתו בתמלוגים, כי הוא הוגה הרעיון. השיר פרש כנפיים לכל העולם".

עד היום חושבים שזה לחן עממי.

"נכון. וזה הכיף שלי. הייתי רוצה להצטייר כמלחינה עממית. שלא יידעו שאני הלחנתי את זה, אבל שזה ייכנס למורשת של הזמר העברי. 'ומרדכי יצא מלפני המלך', ידעת שאני הלחנתי את זה? מעטים יודעים".

את 'אבניבי' ייעדה במקור לפסטיבל הילדים. "אהוד אמר שנכתוב שיר לפסטיבל ושאל, 'מה דעתך על שפת הבי"ת?' ישר נדלקתי וכתבתי את הפראזה הבאה: 'אבניבי אובו הבב אובותבך' וכבר שמעתי את התופים ברקע. זה היה ספונטני. התקשרתי לאהוד ואמרתי, 'עכשיו תמשיך את הבתים'. הוא כתב, הקריא לי בטלפון והלחנתי את הבתים. אחר כך צילצלתי אליו ואמרתי, 'זה לא שלם, צריך חלק אמצעי, לצאת מהמנגינה, אולי עם המילה 'אהבה'. כך נוצר הסי־פארט השקט".

איך השיר הגיע לאירוויזיון?

"אחרי שסיימנו, עפרה פוקס, אשתו של אהוד, אמרה, 'זה יותר מדי טוב. חבל לשלוח את זה לפסטיבל הילדים. בואו ננסה לאירוויזיון'. חככנו בדעתנו מי יבצע ועפרה אמרה, 'יזהר כהן'".

לזאב רווח היא העניקה את 'אח יא ראב' מפס הקול שכתבה למחזמר 'סאלח שבתי'. "קישון אמר לי, 'אני צריך אותך על ידי בבחינות. שימי לב, זה הולך להיות שלאגר גדול. אנחנו נציג את זה שנים וצריך שהאנשים יהיו נחמדים זה לזה כי הם יהיו יחד תקופה מאוד ארוכה'. הוא הטיל עליי את המשימה לבחון אותם, לא רק לפי היכולות שלהם, אלא איך הם יסתדרו מבחינה חברתית. אני זוכרת שנפגשנו עם זאביק רווח. הקול שלו היה כמו מסור. אמרתי לו, 'אתה תפסיק לעשן או שלא תעשה את התפקיד'. והוא הפסיק לעשן".

בשנים האחרונות הלחינה כמה שירים, בהם את 'געגוע אינסופי', המנון לארגון המשפחות השכולות 'אור למשפחות'. "רחל שפירא כתבה את המילים. עמיר בניון התנדב לבצע וקרע את הלבבות".

את 'אחמד אוהב ישראל' שלו שמעת?

"שמעתי פעם אחת ותהיתי מה עבר עליו".

הפזמון האחרון שכתבה היה לשיר 'שלומי' שנכתב על ידי זלדה. יהורם גאון ביצע והשיר הוקדש לזכרו של רב־סרן בניה שראל שנפל במבצע צוק איתן "יהורם אמר לי, 'מי יכול לפצח את המילים האלה?' כשקיבלתי את הטקסט, הייתה שם את השורה, 'שלומי קשור בחוט אל שלומך', המילים האחרונות שאמו של בניה אמרה לו בטלפון. הוקסמתי מהטקסט שלא היה קל להלחנה. זה שכב אצלי לא מעט זמן, עד שפיצחתי".

עיניה נדלקות באמת כשהיא מדברת על הפרויקט הנוכחי שלה, זה שעליו רצתה לדבר עם השר בנט. "היה לי חלום שהוגשם בעזרת מושיק, שילדי בתי הספר ילמדו את שיריי. חשוב לי להשאיר מורשת. לימור לבנת הוציאה כשרת החינוך תוכנית 'מאה מושגים במורשת, ציונות ודמוקרטיה', אז אספתי את כל השירים שלי שעוסקים בזה, ובשמונה השנים האחרונות תלמידי בתי הספר בכל הארץ לומדים בפרויקט מיוחד, ששמו 'שרים מורשת' על פי שיריי. מתקיימים גם מופעים של התלמידים סביב השירים ואני מנחה. זה פרויקט חיי".

לפני שנה קיבלה גם את אות יקירת העיר תל־אביב. "רוב החיים שלי אני בעיר. אפילו הנקודה האחרונה נמצאת בטרומפלדור פה, קרוב לבית".

כבר הכנת את העולם הבא?

"בהשראת שושנה דמארי. בלוויה שלה ראיתי שכל החבר'ה שלי טמונים מסביב. שרה ואפרים קישון, ראש העיר יהושע רבינוביץ שהיה שכן שלי כשהייתי ילדה. כל מיני אנשים שגדלתי עליהם. אז הבריק בי הרעיון, כי לא עלה על דעתי אף פעם איפה להיטמן. למחרת צילצלתי לחברה קדישא והם אמרו, 'נשארו עוד כמה חלקות בודדות, בואי מהר'. מיד הופעתי. חתמתי אצל אברכים ושילמתי במשך שנים כל חודש".

הגיל מפחיד אותך?

"עדיין לא. אני חושבת לפעמים איך אופיע בגיל 80־90. אבל כשיש לך 50 הופעות בשנה, זִקנה זה לא משהו שאתה חושב עליו".

razs@yedioth.co.il