מוכרחים להיות שמח

שלוש הצגות מוזיקליות המספקות מסעות דמיוניים לארצות רחוקות עמדו במרכז תשומת הלב ביום השני של פסטיבל חיפה להצגות ילדים.

ההצגה המרשימה ביותר הייתה "אופוריה — העיר השמחה בעולם", שלקחה אותנו לעיר דמיונית שבה "השמש תמיד זורחת והגשם נעים כמו מקלחת". אך מה קורה לאותם ילדים שאינם מצליחים להשתלב באווירת ה"מוכרחים להיות שמח" הכפייתית? המחזה המעניין והמגרה, שכתב נבו זיו, זוכה לביצוע מהוקצע ומרשים מצוות גדול, המשלב בהצלחה בין שחקנים מבוגרים לילדים, בהפקה המצוינת שביימה דפנה זילברג. עם המוזיקה המתוחכמת שהלחין אהוד פרידמן, וביצועים יפים ומשכנעים של שחקנים מצוינים כמו אפרת ארנון, עפר עמרם, איציק גולן, כנרת לימוני ויואב היימן, לצד הילדים אמיר בנאי וסופיה גולן, אין ספק שההצגה הזו עוד יכולה להגיע רחוק.

מסע לארץ דמיונית אחרת בשם "מזוניה" מספקת לנו ההצגה "זהב, בצל ושום דבר בכלל", המבוססת על ספר הילדים "אלוף בצלות ואלוף שום" מאת ביאליק. העיבוד המודרני שכתבה מיכל קליין מתאים את הסיפור לזמננו עם התייחסות לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה. הטקסט המחורז מלא חן, ויש בהצגה צבעוניות נאה וביצוע מחויב של שישה שחקנים מיומנים. אבל הפן המוזיקלי אינו מפותח דיו, וישנה גם תחושה שהמתח הדרמטי מתרופף באיזשהו שלב. עדיין, זו הצגה צבעונית ושמחה המחברת את הילדים של ימינו בחזרה לספרות הילדים הקלאסית.

"צ'יצ'ה — אגדת קצב" מנסה לקחת אותנו לאפריקה באמצעות להקה של שלושה מתופפים אפריקאים מצוינים היושבים על הבמה ונותנים את הקצב. לצידם נמצאים גם שלושה שחקנים אנרגטיים, המנסים להיכנס לגרוב ולספר סיפור קטן על ילדה אפריקאית שלא יכלה להפסיק לרקוד. הסיפור, שנכתב על ידי חנוך רעים, נחמד אבל שלדי, והוא מבוים בצורה סמלית נאה על ידי גוני שוהם, אך משהו בעיצוב הדמויות נותר מרוחק מדי ואינו מצליח להתחבר לצופים הצעירים.

“צ'יצ'ה — אגדת קצב”

דעת הילדים: אורי ללקין ומייקי בר יעקב־דונביץ' (11). אורי: "אהבתי את 'אופוריה — העיר השמחה בעולם' כי הסיפור היה מעניין ומקורי, שמח ולפעמים עצוב. במיוחד אהבתי את זה שהיו שחקנים ילדים על הבמה". מייקי: "אני אהבתי את 'זהב, בצל, ושום דבר בכלל' כי ההצגה עסקה באוכל וזה היה מדליק, והשחקנים שיחקו מאוד יפה, במיוחד אופיר וייל, בתפקיד היועץ, שהיה מאוד מצחיק".

“זהב, בצל, ושום דבר בכלל” | צילום: יוסי צבקר