אין לאן לברוח

ברחתי מהבית ואני עומד להצטרף לקרקס!

זה קרה ביום חמישי שעבר — שהיה, למיטב הבנתי, היום העשירי לפני־הספירה־שאיכשהו־מתחילה־להיראות־ריאלית לתום חופשת הפסח של הילדים — וכששניהם בכו סימולטנית שמשעמם להם ונעלבו (לא יודע למה, עד גיל עשר ילדים נוטים לחוות את שני המצבים בו־זמנית), לא יכולתי לשאת את זה יותר.

אחרי שניסיתי לשלוח את אותו מייל בפעם החמישית לכתובת לא נכונה (סליחה, אמא, לא היית אמורה לראות את התמונות האלה), לקחתי את המחשב הנייד שלי ונמלטתי מהבית מבלי לחשוב לאן, מה הטעם, ועד לאיזה רדיוס אמשיך לשמוע את צרחות "אבא, שים לי טלוויזיה!" מהדהדות אחריי.

נעצרתי על גדת פארק הירקון, ושם, מולי, ניצב האוהל הקסום ביותר שראיתי מעודי: "קרקס שנחאי", ניצנצה כתובת המנורות מעליו. דפקתי בדלת (נכון, זה אוהל, אבל תזרמו איתי) וביקשתי מהם להצטרף לקרקס ("מה אתה יודע לעשות?" שאלה הבחורה בפתח. "יש לי טריק מיוחד שבו אני אוכל רק מצה אחת אבל מרגיש רע עוד חמישה ימים אחר כך", עניתי מיד) — אלא שאז הבחנתי שהאוהל מלא במאות ילדים צורחים. ובמאות הורים בוכים. או סתם קבורים בתוך מסכי הנייד שלהם.

חזרתי הביתה והבנתי: אין לאן לברוח. חול המועד — כמו כל מגפה בסרט עתידני — הוא בכל מקום. איש לא יימלט. אתם יכולים לצאת לכבישים, למרחבים, לפארקים הלאומיים, או להסתגר בבתים; חול המועד יחכה לכם שם. והשנה, באריזת ענק מיוחדת: 18 יום חופשה לילדים! 18 יום שבהם הילדים יהיו בחופשה בזמן שהוריהם יהיו גם הם בחופשה — של הילדים שלהם. 18 יום שבהם מדינה שלמה סוגרת את התריס בדלפק הקבלה, שמה שלט "סגור, כלומר פתוח כל כך חלקית עד שבעצם עדיף לקרוא לזה סגור", וסופרת את הזמן — המטפטף לאחור באיטיות של עינוי יפני — לקראת הגמר הגדול, שבו נדיח את הילדים בחזרה לגנים ולבתי־הספר, ותוכתר שלישיית הגמר שידענו מראש שתביס את כולם: פסח, מרור והיעדר כל התאמה בין חופשות הילדים לימי העבודה בישראל.

בינתיים קשה לדעת כמה זמן כבר עבר מאז פרצה מלחמת ההתשה, אבל זמן הוא כידוע עניין יחסי. בתחילת השבוע, בניסיון לוודא סופית מה השנה, הרמתי טלפון לידידי סטיבן הוקינג, איחלתי לו חג שמח, והוא השיב לי "פחחח" בקולו המתכתי הנעים, ואישרר משהו שתמיד היה לי חשד לגביו: שאת "קיצור תולדות הזמן" הוא כתב במהלך שבוע חול המועד, והשם המקורי של הספר היה בכלל: "לעזאזל, הזמן הארור לא עובר, וזה עוד לפני שבכלל הגענו לפקק של צומת יגור".

נפרדתי מסטיבן בהבטחה להיפגש שוב מצידו השני של החור השחור הזה. בעוד חמישה ימי חג או 400 שנה, מה שיעבור קודם.