בן–גוריון הפוך

היתקלות בבן־גוריון / בשבתות וחגים אני חוצה על אופניי את העיר תל־אביב, שידועה כמרכז האקשן הישראלי. אבל בשבת בשש בבוקר ברחובות הכל ריק. מת. למעט איזה עובר אורח עם עיניים טרוטות וכלב. 

אז רכבתי השבוע וכשהגעתי לאורך הטיילת הבחנתי בהולכת רגל. וכשהיה נדמה לי שזו מישהי שהכרתי פעם, עשיתי פרסה בהתרגשות, כדי לבדוק ממרחק ובזהירות אם אכן ראיתי טוב. אבל לא הגעתי למסקנות ברורות, כי קשה היום לזהות אנשים שהכרנו מלפני שנים בעיקר בגלל עידן הבוטוקס, האובססיה לנעורים ושיני הזמן.

אחר כך ירדתי לחוף הדרומי וזיהיתי להפתעתי הרבה בובה משעשעת של דוד בן־גוריון, כשהוא עומד על ראשו. הוא חייך אליי ואני אליו, ונדמה שצחק על כולנו, כלומר על מה שהפכנו ועל איך שהתהפכנו, כי אולי כשאתה עומד על הראש אתה רואה יותר נכון את ישראל 2016.

*

לרחף הפוך / האם עמידת בן־גוריון על ראשו מעידה בין השאר על מנהיגות חוצפנית ואסרטיבית ומבט הפוך על העולם, שבזכותו הכריז על המדינה שלנו בסופו של דבר? לא יודע. בכל מקרה כמה ימים אחר כך החלפתי חמש נורות שנשרפו לפתע בזו אחר זו (קארמה?) ובגלל שהמנורות היו גבוהות, חשבתי שחבל שלא יכולתי לרחף הפוך כמוהו באוויר, כדי להגיע אליהן ביתר קלות.

"אני חייב להירגע", לחשתי לעצמי כל הפסח, כשנלחצתי מזה שהפארקים והחופים נהיו צפופים בחג מכדי לשוטט בהם (מיליון שקיות זבל), ועוד יותר כשגיליתי שהבטרייה בנייד אזלה לי באמצע הרחוב. כי אני מאלה שנתקפים תחושות אימה וסוף כשיש להם רק 53 אחוז במכשיר (ואגב, אם אתם רוצים לבדוק את מידת החרדה של אנשים, תשאלו אותם בכמה אחוזי בטרייה הם מתחילים להילחץ).

אז קניתי מטענים לנייד, ולמרות שהופיעו עליהם התרעות שהם לא חוקיים לא התרגשתי, כי ממילא מה כבר חוקי בארץ ההפוכה הזאת?

*

המורה והמנהיג / הכל הפוך. גברים נהיים לאחרונה ביתר קלות נשים/ נשים נהיות גברים/ ההמון מתהפך לאחרונה על כל המערכות החוקיות ושופט הכל ברחובות, ומצד שני גבר דרוזי שאיבד את בנו בתאונה מחבק באצילות מעוררת השתאות את הדורס.

אבל היה לנו סדר נהדר. הילדים ניגנו בגיטרות ושרו "מה נשתנה". ובלילה, כשהתהפכתי על משכבי, נזכרתי שמה שנשתנה אצלי זה שפעם הייתי עומד על הראש ארבע דקות רצופות (בהנחה שעמידה חזקה ובסיסית והפוכה על הראש שווה אלף עמידות רעועות על הרגליים) ועכשיו הפסקתי. ולכן התלהבתי כל כך מבן־גוריון. כי בעולם שבו מתחולל משבר מנהיגותי ושקרנים פוליטיים מסתובבים חופשי והופכים את דעותיהם לפי העם והרייטינג, חסרים לנו מנהיגים חדים כמוהו.

ואחר כך נזכרתי במשה פלדנקרייז, זה שהעמיד את בן־גוריון על הראש בשנות ה־50, כי בעצמי תירגלתי את שיטתו כשחטפתי פעם פריצת דיסק מבאסת. 

ומה הייתה שיטתו?

פלדנקרייז סבר שכילדים אנו נעים וזזים נהדר, אבל בגדילה אנחנו נכנסים להרגלים מגונים בתנועה שפוגעים בבריאותנו, ולכן יש לתקן אותם בעזרת תרגילים והגעה לאיזון בין הנפש לגוף.

והיה זה פרופ' אהרן קציר (אחיו של הנשיא הביישן והנשכח) שהמליץ על שיטת פלדנקרייז לדוד בן־גוריון, כשהאחרון סבל מהגב.

אז בן־גוריון עבד עם פלדנקרייז על כאביו, וכשנרפא יצא מלווה בצלמי עיתונות לחוף הים בהרצליה והדגים לכולם את המיומנות שרכש מפלדי בעמידת ראש. וזה מה שהיה גדול אצל בן־גוריון. הוא לא התבייש לפעמים להיות סלב, ותמיד־תמיד שאף לנצח משהו. 

* 

מסך הדמעות / בעולמנו ההפוך מתו לאחרונה רונית אלקבץ ז"ל (ופרינס) בדמי ימיהם, ועוד לא יבש מסך הדמעות מהאבל על מי שהשפיעה כל כך על התרבות הקולנועית והאופנתית בחיינו, וכבר נוכחתי בהשפעתה.

היה זה כשנקלעתי למעלית יחד עם אישה אקסטרווגנטית גדולה מהחיים, לפי לבושה וצבעי הפסטל שעיטרו את פניה.

"לאיזו קומה אתה?" שאלה האישה המיוחדת.

"אני לשלוש", אמרתי.

המעלית טיפסה לאט.

"אתה מאמין בתזמורות?" שאלה האישה לפתע.

"מה פירוש?"

"תזמורות שמנגנות ברחובות", הבהירה. 

"אני מתקשה קצת לענות לך", אמרתי, "אבל כן, אני אוהב תזמורות".

"זה מה שרציתי לשמוע", אמרה ויצאה מהמעלית.

אולי היה לזה קשר עם "ביקור התזמורת", הסרט הנפלא שרונית אלקבץ שיחקה בו בזמנו, ואולי סתם.

אני מאמין בקארמות הפוכות. 

*

ביקורת הפוכה / החודש לפני 25 שנה הופעתי בטורונטו שבקנדה ושמעתי לראשונה בלילה במלון באמבטיה את השיר "לוזינג מיי רליג'ן" של אר־אי־אם. השיר עם המנדולינות, הגיטרות האקוסטיות והקול השביר של מייקל סטייפ הפך לנו אז את הלב והנשמה ושינה לרבים מהמוזיקאים באולפנים את הגישה למוזיקת הרוק האקוסטית.

אז ביצירה יש סיכונים, ניצחונות והפסדים. וכמי שהוציא לאחרונה אלבום וקיבל ביקורות, הנה כמה מילים הפוכות על המבקרים מאת המבוקרים, וזה במיוחד כדי לעודד שני קולגות שלי שחטפו על הראש באופן לא הגון בעליל.

אני מקבל בהכנעה את ההנחה שדעת המבקר היא דעת יחיד אמיתית שמשקפת את הטעם הספציפי שלו בלבד. אבל ביחסי מבקר־מבוקר חסרה לפעמים אצל מבקרים מסוימים היכולת לפרגן. ואולי גם יותר מדי רצון למצוא חן בעיני קליקות מסוימות. וגם עדות לאופיו של המבקר – נניח מי שחי מכווץ ופַשְנִיצְט (חמוץ) כותב חמוץ ולא בא מאהבה ומהערכה ליוצרי המוזיקה.

שאלתי פעם את אריק איינשטיין החכם איך מתמודדים עם ביקורת, והוא ניחם וענה: שהם יכתבו בעיתונים שלהם, ואנחנו נכתוב בעיתונים שלנו.

וצ'כוב (לפי האגדות) תהה פעם בסרקזם: "למה כל פעם שאני עושה עוגה טובה, עטים עליה הזבובים המזובבים?"

*

דגל הפוך / זה היה בוקר חם לפני החג. שלושה נערים בעלי תסרוקות מוהיקן שמזכירות תסרוקות מפחידות מגרמניה של שנות ה־30 עמדו ברמזור וניסו למכור באגרסיביות דגלים למכוניות לקראת יום העצמאות. וזה כלל דפיקה על החלון ו"תפתח, תפתח", ואז: "קח דגל".

"לא רוצה", אמרתי (כי לאגרסיביים תהיה אגרסיבי – ולא אגרסיסי).  

"כולה 20 שקל", לחץ הנער.

"איזזזה פחחחחחד", חשבתי ונעלתי את דלת המכונית. אבל הנער החל לקבוע עובדות בשטח ותלה את הדגל על האנטנה. רק מה? יצא לו הפוך.

"יצא לך הפוך", אמרתי.

"אז תביא רק 10 שקל", אמר (כי כנראה הפוך שווה פחות מישר).

* 

מה העם צריך? / זוכרים את האישה שראיתי בטיילת באותה שבת בבוקר? אז בסוף החלטתי להסתכן ולשאול אותה אם היא זו היא. אבל ככל שהתקרבתי אליה חטפתי יותר ויותר בַּהֶלֶת שמא תחשוב שאני תמהוני וויתרתי על אובססיית ההיזכרויות שלי.

ואז חשבתי שאולי באמת אי־אפשר להתהפך על החיים לגמרי וגם מי שעומד על ראשו דקות ארוכות חייב בסוף לרדת לקרקע המוצקה. מלבד אולי בן־גוריון הנצחי, שעומד בימים אלה בחוף על הראש ולא יורד לעולם.

ועכשיו תחשבו רק איזה מנהיג פרגמטי לא מתחנף לעמו הוא היה כשאמר: "אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך". ו"כל חייל חייב לראות את עצמו במצבים מסוימים כאילו בו תלוי גורל המערכה". איזה מלך.

ולכם שיהיה חג שמח. תרבחו ותסעדו ותעמדו על הראש אם בא לכם. רק בזהירות, ולא מיד אחרי המופלטות, שלא יירדו לכם למטה.